לפרק את השיטה הבינארית

גם בתערוכה החדשה שלו, "שִּפְלוּת למַלְכוּת", מציע איציק בדש אלטרנטיבה לדיכוטומיות האירופוצנטריות המקובלות, ומעמיד כנגדן עולם מורכב יותר שבו דתיוּת וחילוניוּת, קודש וחול וגוף ורוח אינם הופכיים זה לזה.

כשביקרתי בתערוכתו של איציק בדש, בגלריה הצוק בנתניה, התנגנו בראשי מילות השיר "אומרים לנו שיש סקס אחר" ("שיר קדמשנתי") של יונה וולך. התחושה היא שיש כאן "משהו אחר" ו"אנחנו מרגישים שזה לא סתם". היבטים של מעמד, מגדר, אתניות, זיכרון ותיעוד הם נושאים שבדש עוסק בהם כבר שנים ועלו בתערוכות קודמות שלו – "דיוואני", "לחם" ו"זאלה". התערוכה הנוכחית פותחת במיצב עשוי מפחי שמן תעשייתיים שעליהם כתב האמן בכתב ידו פרגמנטים הלקוחים משיריה של המשוררת והחוקרת חביבה פדיה. הטקסטים עתירי הרגש, אשר נוכחות בהם אהבה, תשוקה וערגה ונחתכו ושורבטו על הפחים, מייצרים תנועת מטולטלת בין הארצי לנשגב או בין "שִּפְלוּת למַלְכוּת", כשם התערוכה.

במרכז התערוכה עומדת הסדרה "יהלום שחור", הכוללת סדרת תמונות פולרואיד גדולות. התצלומים אמנם נושאים ארומה מיושנת – בגלל הבחירה בצילום שחור-לבן והשריטות שנעשו בתמונות הפולרואיד – אך המיושנוּת הזו מופקעת מעצם הבחירה לצלם את השחקנית רונית אלקבץ – ללא ספק דיווה עכשווית (אלקבץ הופיעה גם בעבודותיו של האמן יוסף ז'וזף דדון). תליית העבודות מהתקרה, במרכז ולאורך החלל המלבני, הופכת אותן למעין מסכים מבדילים, ומתחברת ישירות למה שיש בהן – דמות נשית פתיינית ממוסכת, עטויה בד כהה, המציצה מתוך אופל שחור. לבסוף, בתצלום האחרונה בסדרה, היא ניצבת מול הצופה בשמלת ערב שחורה, מבטה מופנה מעלה, ידיה פרושות לצדדים ושרווליה משתפלים על הרצפה.

איציק בדש - מתוך התערוכה

איציק בדש – מתוך התערוכה

בקצה המסלול שאותו יוצרות העבודות, מוצגת עבודה קטנה יותר מתקופה אחרת: תצלום שבו מופיעה – לצד תמונה ישנה של סבתו של האמן, העוטה כיסוי ראש – כוס ובה נר נשמה משומש אשר פרח נבול בתוכו, וכתר סמלי עשוי מתכת. מנגד, בצד השני של החלל, תלה האמן על הקיר טס מתכת פשוט המחבר בין שלושת החלקים של התערוכה, שמבחינה חומרית מתכתב עם הפחים, ומבחינה צורנית מהדהד לתצלום עתיר הסמלים שתלוי בצד השני של החלל. מעבר לקישור בדמות הטס, העבודה הזאת נדמית כמכוונת לתמצת את הנרטיב למשהו מופשט, מעין ראי המאפשר לצופים התבוננות מסוג אחר – "מתוך ריק ולא מתוך תוכן", כפי שהסבירה האוצרת.

אף על פי שהבחירה לתלות את התמונות גדולות הממדים מהתקרה – כמסכים מבדילים שהצופים עוברים דרכם – היא יפה ונבונה, קשה למצוא בתערוכה מהלך כולל משמעותי שמחבר בין חלקיה השונים; יש תחושה של פרטים שאינם מתחברים לכדי שלם כולל. נוסף לכך, טקסט התערוכה מכיל שגיאות. למרות כל זאת, הרבה מהעבודות יפות, וסביר מאוד שבעתיד, אם וכאשר יוצגו בהקשרים אחרים, הן גם יעוררו עניין רב יותר. יוצאת מהכלל היא התלייה המיותרת של הטס מפח: לא כל טס מתכת הוא רדי מייד מעורר השראה.

בהקשר של עולם האמנות, פריצת הגבולות שבין "שפלות למלכות" ובין "גבוה" ו"נמוך", שעליה מרחיבה האוצרת בטקסט, היא קלישאה, ובכל זאת, יש כאן תחושה של "משהו אחר". כמה אמנים ואמניות מזרחים מביאים לשדה האמנות עולם אחר: בעבר מאירה שמש, ובהווה אלי פטל, דפנה שלום, יוסף ז'וז'ף דדון, שולה קשת ואחרים. כולם מכליבים בעבודתם עולם של מסורת עם שיח עכשווי, ומשלבים בין "גבוה" ו"נמוך" לא פעם בעבודות בעלות טונוס ומטען יצרי חשוף.

השילוב בין יהדות, יצריות, גוף ומיניות אינו חדש בעולם האמנות המקומי, אך כשהוא מופיע באמנות, הוא נתפס בדרך כלל כשיח המעמת בין ערכים ואיכויות שאינם מתחברים זה לזה באופן טבעי; לרוב מדובר ב"פרובוקציה" אמנותית או במעשה של "חילול קודש". השילוב הנפוץ בין גוף עירום לטלית ולתפילין (מיכה קישנר, חיים מאור, בנימין רייך, דיגי דקל, איריס נשר, לאה גולדה הולטרמן ועוד) הוא דוגמה מובהקת לכך. אצל בדש, לעומת זאת, יש תחושה של חיבור הוליסטי יותר בין הדברים.

איציק בדש - מתוך התערוכה

איציק בדש – מתוך התערוכה

אני מבקש לבחון את המגמה הזאת לא על רקע פילוסופי, פסיכולוגי או תולדות-אמנותי, כמקובל בעולם האמנות המערבי, אלא בהקשר של שיח רבני מעולמם של יהודי ה"מזרח", קרי יהודי ארצות האסלאם. כפי שעלה במחקר בשנים האחרונות – בעיקר במחקריו של צבי זוהר – העולם הרבני ה"ספרדי" ראה עצמו לא פעם כחלק מעולם מסורתי שבו אנשים ונשים עומדים על סקאלה שבין חיי קודש לחולין.

הרבנים בתקופה זו הרחיבו את עולם ההלכה כדי לכלול במסגרת הקהילתית ובגבולות המסורת גם את אלה שלא התיישרו לפי הדרישות המקובלות. הדבר לא נבע בהכרח מתוך רצון לשמור את עמדת הכוח שלהם או מתוך פחד מפני התמוטטות הסמכות, אלא מתוך הכרה בצורך להתמודד עם טבע האדם, להתפשר, ומתוך הבנה שהחיים הם סקאלה נרחבת של חוויות שאינן מתמצות בדת ואולי גם אינן שואפות רק לנשגב ולקדוש, ושהקדושה יכולה לבוא לידי ביטוי גם בארצי. כך התפתחה תרבות מסורתית שבה דת ומודרנה, אדיקות וחילוניות לא נתפסו כערכים העומדים אלה כנגד אלה אלא ככאלה אשר מסוגלים להתקיים זה לצד זה.

דוגמה מובהקת לכך היא פסיקותיו של הרב יוסף משאש, מדייני מקנס ומאוחר יותר רבה הראשי של העיר חיפה. משאש, אשר הבחין בזמנו שנשים כבר לא מכסות את ראשן כפי שהיה מקובל בעבר, טען שחובת כיסוי הראש לנשים הוא מנהג שבטל טעמו בזמן הזה. פסיקתו ההלכתית התבססה על התובנה שמי שקובע את גדרות הצניעות הן הנשים ולא הגברים: "ואם כן עתה שכל בנות ישראל הסכימה דעתן שאין להם בכיסוי הראש שום צניעות כל שכן שאין להם בגילוי הראש שום נוול, ואדרבה גילוי שערן הוא הודן ויופיין ותפארן" (יוסף משאש, אוצר המכתבים, סימן א'תתפד).

בדומה לו, אביו, ר' שלום משאש – הרב הראשי של קזבלנקה ולאחר מכן הרב הראשי של ירושלים – הלל את רצונן של נשים להתלבש לפי "רוח הזמן". שניהם ראו בעין טובה "יצריות" או הפגנת חושניות שיש בהן כדי לחבב אשה על בעלה ולחבר נשים וגברים בקשר של נישואין. כחלק מהידיינות עם הרב עובדיה יוסף הוא כתב: "שהשוק מלא כל כך דברים יפים ובחורי חמד, והולכות (הבחורות – ד"ש) שם להזדמן ולהימצא לפניהם ולהראות את יופיין ודעתן ועושרן, אולי יתפתו הבחורים ויבואו להינשא" (שלום משאש, תבואות שמ"ש, אבן העזר, סימן קכז).

אחזור כעת לבדש, שמציע בעבודותיו אלטרנטיבה לדיכוטומיות האירופוצנטריות המקובלות – דתיות וחילוניות כאחד: עבודת הווידיאו שלו, שהוצגה ב-2010 במוזיאון פתח תקווה לאמנות, השמיעה את הקול הנשי-מסורתי: קולה של המקוננת או ה"זאלה", כפי שהיא מכונה בעגה ערבית-לוּבית עתיקה, עמד במרכז היצירה הזאת. בעשותו כן, בדש ייתר ואף הגחיך את הדיון המסורתי-דתי המקובל ביחס ל"שירת נשים" (נושא שעלה לכותרות מאוחר יותר בהקשר של הדיון הציבורי על "הדרת נשים", ועודנו נושא טעון), בהציגו עולם מסורתי שבו קולן של נשים אינו נתפס כ"ערווה" כלל וכלל.

מראה כללי של ההצבה

מראה כללי של ההצבה

גם בתערוכה הנוכחית, המבע ההוליסטי, שנוצר מארוטיקה מרומזת אך מלאת כוח מחד גיסא, ומשימוש בחומרי מסורת מההווה ומהעבר מאידך גיסא – מתנגד לאבחנות השגורות ומעמיד כנגדן עולם מורכב יותר שבו דתיוּת וחילוניוּת, קודש וחול וגוף ורוח אינם הופכיים זה לזה.

במאמריה החשובים: "שתיקת הדגים: מקומי ואוניברסלי בשיח האמנות הישראלי" ו"עיניים עצומות לרווחה: על תסמונת הלבקנות הנרכשת בשדה האמנות הישראלית", הציגה הסוציולוגית שרה חינסקי את שדה האמנות הישראלי כאחד מתחומי התרבות היותר מוגנים מפני "זיהום בין-תרבותי" – גבולות ההגמוניה האירופוצנטרית נשמרים בעולם זה בקנאות. מאוחר יותר, הדגים ההיסטוריון אמנון רז-קרקוצקין את האמור, כאשר בחן את הביקורת שעלתה נגד התערוכה של יוסף ז'וזף דדון במוזיאון פתח תקווה ב-2007: התערוכה הדגימה לטענתו "חרדה עמוקה המביאה להתלהמות", אשר נבעה, לדבריו, מהאיום שהציב דדון בערערו על ההבחנות המקובלות בין דתיות וחילוניות, בין מזרחיות ויהדות ובין אמנות ודת. מתברר שבכוחו של עולם תרבותי "אחר" לערער על הערכים התרבותיים ההגמוניים מעצם שונותו. "אבקת ההלבנה" האירופוצנטרית, שעליה עמדה חינסקי, לא יכולה לו. אכן, יש כאן "משהו אחר".

איציק בדש, "מִשִּפְלוּת למַלְכוּת", גלריה על הצוק, נתניה. אוצרת: מאיה קשביץ

*המאמר פורסם בנוסח מעט שונה באתר "בית אבי חי". המחבר מבקש להודות לפרופ' ירון בן-נאה.

1 תגובות על “לפרק את השיטה הבינארית”

    דוד , אמנם לא הצלחת להלהיביני להגיע לנתניה לגלריית הצוק …אבל המאמר מרתק ומרחיב הדעת . לדעתי לך הכשרון ב: מחקר , כתיבה ובתכנון אצירת תערוכה .
    אתה חושב הרבה על – הקורא , הצופה והמבקר בתערוכה , תרתי משמע…
    ויש לך את החוש האסטתי והאינטלגנטי לעיצוב ולאצירת תערוכה .
    נו , נראה אותך…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.