קוסטא דחיותא

פרויקט "סטודיו משלך" מהווה ביטוי לאקטיביזם פמיניסטי החותר לשדה אמנות פתוח, בין-תרבותי ושוויוני יותר.

התערוכות של בנות המחזורים הראשונים בפרויקט "סטודיו משלך" – מרכז לאמנויות בירושלים, מוצגות כעת בגלריה יפו 23 של בצלאל ובגלריה ברבור שבשכונת נחלאות. הפרויקט, המבקש לתמוך ולקדם אמניות דתיות ומסורתיות בוגרות מוסדות לאמנות בארץ, הוא מסוג הפרויקטים שאינם נדונים תכופות בשיח האמנות המקומית. התערוכות שנוצרו במסגרתו הן אינטליגנטיות ואלגנטיות – אמנם הן אינן מציעות  הפתעות גדולות, אך הן משכילות להציג את המגוון והריבוי שבעולם הדתי בלי להיכנע לסטיגמות רווחות. כצפוי, עולים בתערוכות נושאים מתחום המסורת (למשל, בעבודות של מוריה אדר פלקסין, רעות זוארץ עמרני, אדל דהן ורחל רדשקביטש), אולם אלה אינם תופסים את קדמת הבמה. מכלול העבודות נותן ביטוי לעובדה שהתיחומים והדיכוטומיות בשיח הנפוץ, אשר מגדירים את היחס שבין העולם הדתי לחילוני כקוטבי, כבר אינם מאפיינים את היצירה מבית היוצר של העולם הדתי.

יוזמת התוכנית, ציפי מזרחי, אפיינה בצדק את העיסוק האמנותי של חברות "סטודיו משלך" כ"ביטוי אמנותי מפעים של נשיות". חלק מהעבודות המוצגות בשתי התערוכות עוסקות בגוף, בנשיות ואף בארוטיקה. ההכללה המקובלת ביחס ליצירה הנובעת מהמרחב הדתי, ולפיה היוצרות נמנעות מעיסוק בעירום או במיניות, מתערערת כאן (למשל, ברישומים ובעבודת וידיאו של נעמה שניטקוף לוטן, ביציקות סיליקון של ציפי מנדל ובשימוש של רחל רדשקביטש בגלולות למניעת הריון). חוקרת החינוך זהבית גרוס הראתה שאצל נשים צעירות שהתחנכו בחברה הציונית דתית, הזהות הנשית ממוקמת במקום האחרון מבין מגוון מנעדי הזהות האפשריים, והיא הפחות משמעותית עבורן. חלק מהעבודות מציגות מצג שונה מטענה זו, ועל כן לא יהיה זה מוגזם לומר שאמנות הנשים הנוצרת בחברה הדתית קוראת תיגר על השיח האנדרוצנטרי השליט בחברה, ויכולה גם לסייע בפיתוח קשב לעולם נשי נאמן ומודע לעצמו. מבחינה זו הפרויקט וחלק ניכר מתוצריו מהווים עשייה חתרנית לעילא ולעילא, וזו מתחברת בטבורה לאמנות הפמיניסטית הרדיקלית שנוצרה בארה"ב בשנות השבעים. לכן תמוהה קביעתה של מזרחי שמדובר כאן ב"שימוש בייצוגים שאינם פרובוקטיביים או מתריסים, אלא פוסעים על התפר הדק שבין המוצנע לנועז".

אפרת בינה יוקל

אף על פי שההפקה של שתי התערוכות לא מושקעת במיוחד (לא מופיעים בהן אפילו כיתובים מלאים לעבודות), בכל זאת ניכר שהאוצרות השכילו לברור עבודות טובות מתוך ההיצע. עם זאת, לפעמים נוצר הרושם שחלק מהאמניות המציגות משתמשות בתמות ובאיקונוגרפיה שכבר עלו בעבר, אך עושות זאת ללא היכרות עם התקדימים ההיסטוריים. לכן לא פעם העבודות אינן מצליחות לנסוק מעבר למה שכבר נעשה או נאמר בתחום. ראוי שיצירת אמנות עכשווית המתכתבת עם העבר תצדיק את עצמה על ידי היזון חוזר בינה לבין מקורותיה האיקונוגרפיים והתיאורטיים. כלומר, לא מספיק שעבודה תמשיך או תצטט מסורת ויזואלית או רעיונית מהעבר, אלא ראוי  שתתרום גם להווה באמצעות המבט על העבר. נדמה שלימוד תיאוריה ותולדות האמנות במסגרת הפרויקט החשוב הזה היה יכול להעשיר את היוצרות ולהשביח את העבודות.

הפיסול בחומרים רכים של נעמה שניטקוף לוטן מזכיר אינספור עבודות מהעבר, והדימוי הווגינלי הענק שיצרה חוזר לתמת "אמנות הכוּס" (Cunt-Positivism Art), שרווחה באמנות הפמיניסטית באמריקה בשנות השבעים. השם "קוסטא דחיותא" (מידת החיות) והדימוי המיני הישיר מרפררים ל"מקור העולם", ציורו המפורסם של גוסטב קורבה משנת  1866. בציורו של קורבה נראית ערוותה של אישה פשוקת רגלים. העבודה של קורבה שימשה השראה או מושא התייחסות ביקורתית לאמניות רבות, למשל בהנפשה של דנה גילרמן שהוסיפה לדימוי דם ווסת שותת.

גם תפירה וסימון קו בצבע אדום, שמופיעים בעבודה של יעל סרלין, רווחים מאוד באמנות הפמיניסטית, וכך גם העיסוק במעגליות, שקוּשר בעבר למהותנות נשית, העולה באופן מובהק בהטבעת אצבעות בדיו על נייר פרגמנט בעבודה של רעות רפפורט. בנוסף יש בתערוכות שימוש ברקמה (אצל הדס איש שלום ומרים וילנר), בקרמיקה ובפורצלן (אצל אילה סול פרידמן, נעה פלאט) – תחומים שנוכסו מחדש באמנות הפמיניסטית בעבר, אך נדמה שהם עדיין לא מקבלים את מקומם הראוי בשיח.

נטע פרדה

בתחום הציור הפיגורטיבי בשמן על בד בולטת יוליה אהרונסון בדימויי ההשתקפות שלה על מכונות ביתיות, המשמשות מעין תפאורה תיאטרלית לדימויים האנושיים. משטחי המכונות אינם נותנים השתקפות מלאה אלא רק בבואה מטושטשת. כך נוצרת ביצירות הנגדה בין הקיום הבלתי מעורער של הדומם לעומת ארעיות הקיום של הדמות האנושית.

עבודות הווידיאו של נעמה שניטקוף לוטן ורעות רפפורט בולטות בתערוכות על רקע מיעוט הייצוג של המדיום הזה. בעבודה של שניטקוף לוטן נראות אצבעות (אחת מהן עונדת טבעת) מגששות דף נייר, שעד מהרה נקרע והופך לדימוי וגינלי. אקט הגישוש מתפתח במהלך העבודה לכדי מיזמוז ולמעשה לאוננות נשית. אמנם העיסוק ב"פנים" ו"חוץ" בהקשרו הגופני הוא שיח ענף, שסומן וסוכם בעבר בפרויקט המונומנטלי ""INTO ME/OUT OF ME (2007PS1), ובכל זאת, במנעדים הדקים, הנעים בין פשטותם של הדימוי והחומר (נייר) לפורנוגרפיה, מצליחה העבודה ליצור רגע מיוחד – אותו רגע שהופך עבודה פשוטה ליצירת אמנות משמעותית.

נושאים פוליטיים מובהקים כמעט לא עולים בתערוכות. יוצאי דופן בתחום זה הם, למשל, ציורי הנוף המקומי של אפרת בינה יוקל. במבט ראשון, ציורי הנוף הללו מתחברים לשיח שחוק של אמנים שעסקו ועוסקים בגדר ההפרדה – האמנית מציירת כפרים ערביים, והמבט השולט כאן הוא המבט שמעבר לגדר. אלא שהתיאור של יוקל אינו מאיין את נקודת המבט של האמנית כצופה ב"אחר" – כפי שעשו, למשל, האמנים האוריינטליסטים במאה ה-19 – הציור שלה דווקא מנכיח אותה. גדר ההפרדה המוצבת בקדמת העבודות, מצביעה באופן ברור על נקודת המבט ובכך תורמת לשקיפותו של המבע האמנותי. בנוסף, אם בעבר ציירים ישראלים שציירו את הנוף המקומי היו עיוורים מלראות בו את ה"אחר" (או יותר נכון, את "שאריותיו" של האחר בדמות הכפרים הפלסטיניים שנחרבו), יוקל בפירוש רואה וגם מראה. מצד אחד, הדימויים הללו מייצרים תחושה פסטורלית נעימה – כאילו אין כיבוש, אין  קונפליקט ואין פיגועים, וגדר ההפרדה היא רק קו גבול מתחם; אך מצד שני, המבט כאן על הכפרים הוא מבט מכיל ואמפתי – אין כאן ייצוג המכוון ל"אחר" זר ומאיים. נדמה שאפשר למצוא בעבודות הללו ניסיון למבע דיאלוגי, המציע להביט בדגמים תרבותיים ואידיאולוגיים שונים בלי לטשטש או ליַפות את המציאות המסוכסכת. זהו ה"מבט האמביוולנטי", שעליו עמד בעבר חוקר הספרות יורי לוטמן. באמנות הפוליטית היוצאת מהמרחב הדתי אפשר למצוא מבט אמביוולנטי מעין זה כמעט אך ורק ביצירתן של נשים.

קציעה עלון, אוצרת אחת התערוכות, מזכירה בטקסט שלה מושג חשוב שטבעה החוקרת הפוסט-קולוניאלית גיאטרי צ'קרוורטי ספיבק – "אסנציאליזם אסטרטגי". האסנציאליזם האסטרטגי מבקש לאפשר התנגדות להדרה (כאן על ידי "תערוכות נשים" במסגרת פרויקט שמשתתפות בו לעת עתה רק נשים דתיות), אך לא להתחייב לתיאוריה מהותנית מגבילה (למשל "אמנות נשים" או "אמנות יהודית דתית").  ספיבק הציעה לקבוצות שוליים להמשיך להתאגד מתוך רצון ליצור מיצוב תרבותי מחודש, וזאת בלי ליפול למלכודת המהותנות, שעלולה לסמן את הקבוצה המוחלשת כבעלת תכונות אינהרנטיות בלתי משתנות. אלא שנדמה שהמודוס הנשי השולט בתערוכות, יחד עם המנעד הרחב של אופני הביטוי ואפיקי היצירה העולים בהן, מייתר את הצורך בשימוש בכלי תיאורטי מעין זה. גם אם נדמה שיש משהו ארכאי בקבוצות יצירה נפרדות של נשים, עובדה היא שלנשים רבות (ובמיוחד לנשים דתיות) הפרקטיקה הזאת חשובה ומשמעותית, והדברים ניכרים לטובה גם בתוצרי המפגש החד-מיני הזה.

יתרה מכך: אף על פי שייצוג מיעוטים ונשים בשדה האמנות המקומית עולה באופן משמעותי עם הזמן, ולכן לא פעם נדמה שהמאמץ לקידום אמנים מקבוצות מיעוט וקבוצות מוחלשות בחברה, וכל שכן קידומן של אמניות נשים, הפך כבר למאמץ מיותר, העובדות מלמדות אחרת. עולם האמנות ההגמוני בישראל רחוק מלהיות שוויוני, ובוודאי שאינו רב-תרבותי. לשם הדגמה, בספר "100 שנות אמנות ישראלית" שיצא לאור לרגל פתיחתו המחודשת של מוזיאון ישראל בשנת 2010, מוזכרות רק 33 אמניות נשים לעומת 177 אמנים גברים. בתערוכת הקבע של האמנות הישראלית במוזיאון מוצגות יצירות של 53 אמנים (כולל תיעודי מיצגים), אך מתוכם רק שמונה נשים!

באותו אופן, ההדרה התרבותית נוכחת בתצוגת האמנות הישראלית במוזיאון תל אביב לאמנות ("המוזיאון מציג את עצמו", 2012, אוצרת: אלן גינתון). התערוכה מחולקת לשלושה חלקים: בחלק הראשון, "זהויות משותפות 1960-1906", מוצגות רק שלוש אמניות (חנה אורלוף, ציונה תג'ר ובתיה לישינסקי) בין עשרות יוצרים גברים; בחלק השני, "זהויות פרטיות 1990-1960", מוצגות 45 יצירות, אך פחות מרבע מהן נוצרו על ידי נשים; בחלק השלישי, "גלוקאליזם 2011-1990", מוצגות 22 עבודות, ומתוכן רק שבע של נשים. בספר, המבקש להציג את יצירות המופת של האמנות הישראלית מאוסף מוזיאון תל אביב, ספר שיצא בגרסה מחודשת לרגל פתיחת האגף החדש של המוזיאון בשנת 2011, מיוצגות 26 נשים לעומת 93 גברים. מבט בוחן על הייצוג של מיעוטים במוזיאונים המרכזיים בארץ מגלה מצב עגום עוד יותר.

בשנות השמונים כתב האוצר והחוקר גדעון עפרת כי "פערים עדתיים נעצרים אצלנו בשערי בתי הספר לאמנות. עד שם הם ודאי קיימים, אך מפה ואילך אין 'דפוקים', אין 'נחמדים', אין 'ווזווזים' ואין 'פרענקים'. אמנות ישראל פתרה אולי יותר מכל אמנות אחרת בארץ את הקוטביות המערבית-מזרחית. כל סיפורה של אמנות ישראל הוא סיפור של מיזוג קטבים וסגירת פערים בין מזרח למערב. אינטגרציה". הרוח הנאיבית הזאת ממשיכה גם בשנות האלפיים, עת פותח עפרת מאמר במשפט "כלום לא איבד מושג ה'רב-תרבותיות' מעוקצו האינטלקטואלי-מוסרי הלוחמני והפך לקלישאה דווקא לאור ניצחונו? אנחנו מבקשים לענות ב'הן' ".

מרים וילנר – סכינים לאשה

אלא שכאמור, העובדות מלמדות אחרת, ועל רקע זה אפשר רק לתמוה על לעגו של עפרת ביחס לאקטיביזם חברתי של נשים מזרחיות בעולם האמנות. "משרדה של אגודת 'אחותי', הממוקם ברחוב מטלון הדרום תל אביבי והמבקש ללחום את מלחמת האישה המזרחית המקופחת באמנות הישראלית, נראה כמאובן מתקופה שחלפה מעולמנו", כתב עפרת, והוסיף כי "בסוף 2010, זמן כתיבת שורות אלו, ניצחונן של הנשים הושלם בעולם האמנות הישראלי". על רקע העובדות שהוצגו לעיל, סיכום כזה נדמה בעיקר כטפיחה עצמית על השכם, אך בינו לבין המציאות הממשית המדירה אין ולא כלום.

נדמה שלא יהיה זה מוגזם לטעון שהפרויקט "סטודיו משלך" הוא מסוג הפרויקטים האקוטיים, וכוחו בכך שהוא נוגע באקטיביזם פמיניסטי, שיכול להביא להעצמה של קבוצות מודרות, וחותר לשדה אמנות פתוח, בין-תרבותי ושוויוני יותר.

תערוכת סיום מחזור ראשון – "סטודיו משלך", ברבור, ירושלים, אוצרת: קציעה עלון
תערוכת שנה א' במחזור השני של "סטודיו משלך" – מרכז לאמניות צעירות בירושלים, יפו 23, ירושלים, אוצרת: אירנה גורדון
יוזמת ומנהלת הפרויקט: ציפי מזרחי. ועדה מלווה: הדי אברמוביץ, רונית קרק ורעיה ברוקנטל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.