הזיכרון שאחרי הזיכרון

שתיקת ההורים במקרה של מרטן ואן דר היידן, דור שני לשואת אירופה, הותירה חלל שהאמן יכול למלא רק מכלי שלישי, במקרה זה דרך תצלומי הזוועה המתעדים את הקורבנות.

מחוזות הזיכרון – במיוחד כשמדובר בהקשר של השואה – נמשכים לכיוונים משונים, וגם בעולם האמנות. רבות נכתב על כך, הן בהקשר הישראלי (בועז ארד, רם קציר, רועי רוזן) והן בהקשר רחב יותר (זביגנייב ליברה, פיוטר אוקלנסקי, טום סאקס, אלקה קריסטופק). תערוכה נרחבת במוזיאון היהודי בניו-יורק הוקדשה בשנת 2002 לדימויים נאציים באמנות העכשווית ("לשקף את הרשע: דימויים נאציים, עבודות חדשות"). מרטן ואן דר היידן (Maarten van der Heijden) ההולנדי, שעבודה שלו תוצג במסגרת התערוכה "Unexpected JuXtapositions" בגלריה Jay Etkin בסנטה-פה, ניו-מקסיקו, ארה"ב, מתחבר למגמה זאת, אך עבודותיו גם מתייחדות במרחב מורכב זה.

מרטן ואן דר היידן

מרטן ואן דר היידן

במבט ראשון העבודות משובבות נפש, יפות ונעימות. הסדרות שלו, על צבעיהן הבוהקים, מזכירות מנדלות בודהיסטיות המלאות בצורות ובדימויים החוזרים על עצמם. במקרה של ואן דר היידן, העבודות נוצרות בעיבוד דיגיטלי. מבט מקרוב מגלה שהצורות מורכבות מערימות גופות שנלקחו מתמונות שצילמו חיילים אמריקאים בעת ששיחררו את מחנות הריכוז. בהקשר הישראלי, היופי המסווה את הזוועה מזכיר במידה מסוימת את המרת הטלאי הצהוב לתכשיט בעבודה של זויה צ'רקסקי. ערימות המתים של ואן דר היידן מזכירות גם מיצב פרובוקטיבי של האחים דינוס וג'ק צ'פמן בשם "גיהנום", שהוצג ברויאל אקדמי באנגליה, בתערוכת "אפוקליפסה". האחים צ'פמן החליפו את ערימות הגופות, המתקשרות אסוציאטיבית לנרצחי השואה, בערימות של "גוויות" נאציות.

יש מי שיראה בעבודות מעין אלה יד ושם לנרצחים, סוג של גלעד, או טיפול חדש ומורכב בזכרון העבר. יש מי שיראה בהן שילוב מחריד וסר טעם בין יופי לזוועה, ובמקרה של ואן דר היידן אפילו ביטוי לסוג של נקרופיליה. אין ספק שנהירים כאן דבריה המוכרים של סוזן סונטג בספרה "להתבונן בסבלם של אחרים", שכתבה על כגון דא שאין ברירה אלא להביט ביצירות מתוך תחושה מעורבת של גועל והיקסמות. למעשה שידוד השיח הקיים ביחס לשואה, כמו גם השילוב שבין הומור לשואה, כבר מזמן אינם זרים לשדה ולשיח, וגם יצירת יופי מתוך המחריד ראינו גם ראינו. ובכל זאת יש בעבודות הללו משהו נוסף. אין מדובר באמן צעיר וחצוף שהפרובוקציה היא לחם חוקו, אלא ביצירתו של אדם מבוגר ומחושב, שזהות יהודית היא עיסוק משמעתי עבורו.

עבודותיו של ואן דר היידן מתייחדות גם על רקע העיסוק האמנותי בשואה בקרב "הדור השני". האמן מסביר את עיסוקו הכפייתי משהו בשואה כאקט של עיבוד הטראומה. לדבריו, הדימויים הנוראיים של נרצחי השואה נשארים לרוב סמויים מן העין; דימויים שאנשים מעדיפים שלא להישיר אליהם מבט. "אנו נוטים להתעלם מדימויים מעין אלה", מטעים האמן. "אפילו בספרים העוסקים בשואה (בעיקר באירופה) נדיר למצוא את הדימויים המחרידים הללו".

מרטן ואן דר היידן

מרטן ואן דר היידן

ואן דר היידן מנסה, אם כן, להביא את הדימויים הללו למרחב הציבורי או לסלון הבית הבורגני, ונאה דורש, נאה מקיים: בסלון ביתו תלוי טריפטיך של שלוש עבודות מעין אלה, בצבעים שונים. באחת מופיע בליל של חלקי ראש ואיברים על רקע צהוב בוהק; האחרת טומנת בחובה דימוי משוכפל של אדם שהתאבד על גדר תיל של מחנה ריכוז ומוצג בעבודה על רקע צבעי כחול, כתום וורוד פסיכדליים; ובשלישית מופיעות רגליים המבצבצות מדרגש שינה של מחנה ריכוז (בדימוי ראי משוכפל), כשהרקע בצבעי כחול המזכירים שמים בהירים או מים. היופי והזוועה המהולים כאן זה בזה ו"אינוס" הצופה להביט גם במכוער מעלים על הדעת את דברי הביקורת ביחס לחברת הראווה שהעלה בסוף שנות ה-60 איש השמאל-החדש גי דבור: "מה שנראה הוא טוב, ומה שטוב נראה". דומה שוואן דר היידן מנסה להיחלץ ממעגל החנק הזה.

החוקרת מריאן הירש טבעה בהקשר של הדור השני לשואה את המושג Postmemory, הזיכרון שאחרי הזיכרון. הפוסט-זיכרון, לדבריה, הוא צורה חזקה של זיכרון, דווקא מפני שקשריו של זיכרון זה למקור אינם מתווכים באמצעות זכרונות של מה שהיה, אלא נוצרים מהשלמה של חללים פעורים באמצעות דמיון ויצירה. הזיכרון שאחרי הזיכרון מאפיין את החוויה של מי שגדלו כשהם נשלטים על-ידי נארטיבים שטרם לידתם ועוצבו על-ידי אירועים טראומטיים שאי-אפשר להבינם באופן מלא או לשחזרם. שתיקת ההורים במקרה של ואן דר היידן הותירה חלל שהאמן יכול למלא רק מכלי שלישי, במקרה זה דרך תצלומי הזוועה המתעדים את הקורבנות. הזיכרון שאחרי הזיכרון יוצר במקרה זה במקום שאינו יכול לגלות, מדמיין במקום שאינו יכול לזכור ומתאבל על אובדן שאינו יכול לתקן.

אחת העבודות של ואן דר היידן מייצרת, מתוך דימוי מוכר של גופת יהודי במחנה ריכוז, מראה של צלוב מסורתי. יש כאן המשך ישיר לאותה תימה שאופיינה על-ידי חוקרת האמנות זיוה עמישי-מייזליש כ"ישו היהודי" (ראו גם כאן) – אקט נפוץ של ניכוס מחודש שעשו אמנים יהודים לדמותו של ישו בהציגם אותו כצלוב יהודי. מארק שאגאל, למשל, התריס כך נגד בני דורו, כאילו אמר, ברודפכם את היהודים, אתם צולבים את ישו שוב ושוב.

סדרה אחרת, בצבעי בורדו, כתום וכחול בוהקים, יוצרת דימויים וגינאליים מתוך עיבוד ושכפול של אותם דימויי גופות שצולמו במחנות. העבודות הללו משלבות ארוס ותנטוס במרחב שממבט ראשון, כאמור, נראה נעים, אך במבט בוחן הוא מחריד. עבודות אחרות של האמן מעמתות פרגמנטים מרפרודוקציות של יצירות בארוק קלאסיות עם תצלומי שואה. האמן מדגיש כאן מחוות קטנות ונהדרות של יד או קפלי בגד תוך עימותם במחוות דומות מתחום המחריד – מחוזות השטן ומחוזות היופי סמוכים כאן עד כדי אימה.van3

זוועות אמנם זכו לייצוג לאורך תולדות האמנות. סבלות ישו או תיאורי מלחמות הירואיות רווחו בעבר, אבל מבעים של הזוועה מנקודת מבט ביקורתית הם במידה רבה פנומן מודרני שעלה החל מציורי "זוועות המלחמה" של גויה ומאוחר יותר בתחום הצילום. ואן דר היידן, לעומת זאת, מסמיך בעבודתו דימויים קדם-מודרניים קלאסיים, שהזוועה העומדת ביסודם מוסווית, לתצלומים קשים וישירים ממחנות ריכוז. נדמה שבסאב-טקסט של עבודותיו מעלה האמן נקודה ביקורתית משמעותית בהסמיכו יופי ברוע ובזוועה. גוף עבודותיו על הסדרות השונות המאכלסות אותו כאילו מטעים: לא רק בעבר הוסווה הרע, האכזרי והמרושע ביפה, אלא גם היום. אף שדימויי אימה ומלחמות רווחים מאוד היום, בהקשר של השואה ובמרחב האירופי שבו פועל האמן בפרט, העין העכשווית מעדיפה להתעלם. במרחב זה עומד ואן דר היידן בעוז ומתריס: "לא תוכל להתעלם" ("דברים", כ"ב, ג').

1 תגובות על “הזיכרון שאחרי הזיכרון”

    יעל, תודה על הערתך, את מתעלמת מכך שמדובר במרחב האמנות. ב״קוביה״ אור השמש אינו מסנוור (בורדיה…) ואכמ״ל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.