שימוש מודע במבט

עבודותיה של פטמה אבו רומי המוצגות במוזיאון האסלאם בירושלים מייצרות פרשנויות שונות החותרות אלה תחת אלה, אך הן עוסקות בנושאים שחוקים ושגורים ורובן לא מפתיעות או חדשניות.

תערוכת היחיד "בין כאב ליופי" של פטמה אבו רומי המוצגת כעת במוזיאון האסלם בירושלים, היא תערוכה מענגת ואם להתייחס לנושאים הקשים שעולים בה, העונג הזה מייצר גם סוג של מזוכיזם המעורב בהרבה כאב וכעס. התערוכה גדולה מסך העבודות שבה. הפורטרטים העצמיים היפים של אבו רומי צוירו בסגנון פיגורטיבי שאינו נכנע למבע ריאליסטי הלקוח מתוך החיים, הדמויות בדרך כלל קפואות והסימבוליזם בולט. השימוש באור ובמרחב משמש את האמנית לא רק כדי לתאר מציאות ממשית, אלא בעיקר להעצים את הניכור, הזרות ולפעמים אף את האימה. למעשה,  לא מדובר כאן בפסגת הסוגה הזאת שהיא כשלעצמה – על ענפיה השונים – תחום מפותח  יחסית בארץ, וגם השילוב המכה של יופי עם אלימות וכאב ותהליכי קידוד והסוואה סימולטניים, כבר מוכרים מאוד במחוזותינו. בנוסף, עבודות הווידאו המוצגות בתערוכה פשוטות, אולי פשוטות מדי. אמנות הווידאו מזמן התקדמה מעבר לתיעוד מיצגים ופעולות, והדבר נכון גם כאשר העבודות מציגות מחזה מעניין ונערכות בצורה מקצועית.

עבודה של פטמה אבו רומי. צילום: אבשלום אביטל

ההקשר והמקום בו מוצגות יצירות אמנות מייצרים לא פעם הבדל משמעותי בין תערוכות שמכוונות וגם יכולות ליצור שינוי תודעתי-חברתי ממשי (והאמנות הפמיניסטית שאליה מכונת התערוכה, כיוונה לכך מראשיתה), לבין תערוכות סלוניות שלוקחות נושא "רדיקלי" וכואב ועושות בו שימוש "נכון". בהתייחס לתערוכה זו, נדמה שדי קל להציג אמנות ערבית-פמיניסטית ברח' הפלמ"ח בירושלים, אבל חתרני יותר לעשות זאת בקרב החברה המוסלמית. ואכן סביר להניח שכשאבו רומי מציגה את העבודות שלה בקרב החברה הערבית-הפלסטינית אותה היא מבקרת, הדברים מקבלים הקשר וגוון חתרני יותר.

בדומה לציורים, גם מיצבי הקיר של אבו רומי עוסקים בדרך כלל בתמות ובאופני עשייה נפוצים מאוד. כאמור העבודות כשלעצמן טובות, יפות ומעניינות, אבל ספק אם יש בהן חידוש  מעבר למוכר. לדוגמא: הרעלה (החיג'אבּ) – נושא החוזר בתערוכה שוב ושוב – הפכה כבר מזמן לתמת יסוד באמנות הפמיניסטית ובמסגרת זו השילוב בין יופי למחנק, והדילמות הקוטביות שהיא טומנת בחובה (מחד באופן שלילי כסמן של שיעבוד, ומאידך מכיוון חיובי כסמל לזהות תרבותית אנטי-קולוניאליסטית), מוכרות מאוד וכמעט אפשר לומר מוכרות לעייפה. גם השימוש הפרדוקסאלי בשיער נשי ליצירת חפצים גבריים, פרקטיקה החוזרת על עצמה אצל אבו רומי, הוא תמה שגורה מאוד באמנות הנוצרת מתוך המרחב של העולם המוסלמי והערבי בכלל (מוסלמי ונוצרי כאחד), והפלסטיני בפרט. למשל, השילוב הזה מוכר מאוד מעבודה חשובה שבה יצרה מונה חאטום (אמנית פלסטינית הפועלת באנגליה) כאפייה שעיטוריה עשויים משער נשי.

עבודה של פטמה אבו רומי. צילום: אבשלום אביטל

כיסוי הראש משמש, כאמור, סמל לדיכוי בעולם האמנות הפמיניסטית שנוצרת מתוך מרחבים דתיים ומסורתיים, והוא נדון כל כך הרבה עד שהפך לשחוק. לבטח ישנם נושאים נוספים הסמויים כיום מהעין שחשיפתם יכולה לייצר דיון חברתי משדד מערכות בעולם הערבי – אבל כאלה כמעט לא עולים בתערוכה. כך, למשל, הסימבוליזם של בובת הדובי השמוטה שנדמה כי היא מייצגת ילדות אבודה אמנם נוגע ללב, אבל גם בו יש משהו פשוט מדי. גם חילופי התפקידים שיוצרת האמנית כאשר היא מציירת גבר זקן (אביה) ומלבישה אותו ברעלה מעוטרת בחרוזים, או כאשר היא מציירת את אביה עם הינומת כלה על ראשו ובאופן אחר כאשר היא מציירת אישה עם נץ על זרועה (ספורט גברי) – לא מייצרים דימוי אמביוולנטי שבו חילופי המגדר משילים מעל הגבר את גבריותו או נותנים לאשה אוטוריטה אמתית. הדיכוטומיה שבין הגברי לנשי לא נפרצת כאן, אלא רק מוחלפת באופן מצומצם הנדמה כאירוני או כנקמני.

בציור "אני ואבא" (2005, שמן וחרוזים על בד) שהוצג כבר בעבר בתערוכה קבוצתית ("התכתבות- אמנים ערבים בני זמנינו", 2008) שנאצרה גם היא ע"י פריד אבו שקרה, מוצגת דמותה של אישה רעולה (האמנית) המישירה מבט אל הצופה. האשה מוסתרת על ידי דמות גברית שחוסמת אותה כשהיא מפנה את גבה לצופה. ראשו של  הגבר (אבי האמנית) הלבוש בגלימה מסורתית מוקף בהילה העשויה חרוזים נוצצים. על הרצפה  מושלכת בובה של דובי. על אף שעבודה זו בדרך כלל מתפרשת  באופן החלטי כהתרסה כנגד אב פטריארך מאיים שנושל מכוחו, כוחה של העבודה המצוינת הזאת עולה דווקא באניגמה שהיא מייצרת. למעשה האניגמטיות הזו שורה על התערוכה כולה. אף שהתערוכה מתפרשת כפמיניסטית וחתרנית, הרי שלמעשה רוב רובן של העבודות אינן החלטיות או חד משמעותיות. הרעלה והעיסוק בלבוש ובבד החוזרים בתערוכה יכולים להתפרש לא רק כמסכים מדכאים אלא גם כתכשיטים ואפילו כאובייקטים ארוטיים. האמנית עושה כאן שימוש מודע אפילו במבט האוריינטליסטי, וכך נפתחות העבודות שבתערוכה לפרשנויות שונות שלא פעם חותרות אלה תחת אלה.

עבודה של פטמה אבו רומי. צילום: אבשלום אביטל

שטיח התפילה ששוליו שיער (2012, שטיח שיער וחרוזים), מתחבר לעיסוק ענף באובייקט שמופיע באופן בולט אצל אמנים הפועלים באינטראקציה עם מרחב התרבות המוסלמית אך חיים בעולם המערבי (מייק קלי, מונה חאטום, שירנה שאבאזי, ננג'י יורדגול ואסד עזי). בדומה להם מתייחסים גם אמנים ישראלים-יהודים לתמה זו (למשל סיגלית לנדאו ובלו סימיון-פיינרו). כך, למשל, החילופין שבין פרוכות של ארונות קודש יהודיים לשטיחי תפילה מוסלמיים, עולים לא פעם אצל אמנים כחיים מאור, יזהר פטקין ורות קסטנבאום בן דב. אחת העבודות הבולטות בהקשר זה היא יצירתה של חאטום העוסקת בייצוג גן העדן במוטיב השער בשטיח המוסלמי. העבודה שטיח תפילה משנת 1995 עשויה מסמרים דוקרניים, ואלה מתקשרים  למרטיריום  ולשוהדא – אלמנט של הקרבה עצמית שקיים הן במסורת המוסלמית והן במסורת הנוצרית, שהאמנית אמונה עליהן גם יחד. במרכז השטיח של חאטום מוטבע מצפן מהסוג שמאמינים מוסלמים משתמשים בו כדי לכוון את פניהם למכה בתפילות היומיומית. המצפן מאזכר בעבודה זו שאלות של גולה ושל חיפוש כיוון.  לאור האמור לעיל, השטיח של אבו רומי הוא עבודה לא מפתיעה, למרות שהיא בהחלט מוסיפה רובד של משמעות מגדרית לעיסוק הענף בתמה הזאת.

מעבר לעבודה כזו או אחרת, "בין כאב ליופי" היא תערוכה לא מפתיעה ואפילו הנושא שנבחר עבורה נדמה כקלישאה. יחד עם זאת מדובר באוצרות ענוגה, באמנית מבטיחה, ובעיקר בתערוכה בעלת מסר חברתי מהסוג שחשוב להציג.

פאטמה אבו רומי, "בין כאב ליופי", יד ל. א. מאיר, המוזיאון לאמנות האסלם, ירושלים. אוצר: פריד אבו שקרה

3 תגובות על שימוש מודע במבט

    נכתבה ביקורת לתערוכה האם בגלל היותה אמנית פלסטינאית הכותב נשאר אנונימי?
    מה קורה לנו? זה פחד?

    לא קרה שום דבר מפחיד חוץ מבאג שמחק את שמות הכותבים של חלק מהמאמרים באתר. העניין תוקן, תודה. (י.א)

    נשמע ונראה מאוד מעניין בסוכות אלך לראות את התערוכה בזכות החומר ששלחת

    תודה ושנה טובה אורה

    ראיתי את התערוכה הזו עם שלושה אנשים שונים. מדהים איך כל אחד התחבר למימד אחר בעבודה. תערוכה מצויינת בעעיקר במימד הזמן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.