מטווח עילי

התערוכה "בשם ודם" מבקשת להציג אמנות המצביעה על תעשיית גידול בעלי החיים כשיטה ה"חושפת את הדמיון החולני של האדם לתועלתו ובשירות עצמו", אולם כמעט דבר מקריאת כיוון אתית זו אינו בא לידי ביטוי בתערוכה.

הניסיון לקשור את קיומם של בעלי החיים עם קיומו של האדם במגמה לפעול כדי להביא בשורה של שינוי ביחסינו אל בעלי החיים, עומד במרכז התערוכה "בשר ודם" המוצגת כעת ב"מוזיאון על התפר בירושלים". רבים מהאמנים המציגים בתערוכה הם מהשמות החמים בעולם האמנות הבינלאומי, אבל פעם אחר פעם מתברר ששמות גדולים לא תמיד מספקים את הסחורה, בטח ובטח שהם לא מייצרים  בהכרח שיח "חברתי" חדש.

בפתח התערוכה מופיעים דברי האוצר רפי אתגר בצורה ישירה וחדה. לדבריו, יחסנו אל בעלי חיים הוא "נאצי": "עובדות מוכיחות כי תורת השבחת הגזע לא חלפה מן העולם עם נפילתו של הרייך השלישי, אלא שהיום היא מיושמת על בעלי החיים. […] פס הייצור המתועש אותן מיישם האדם על בעלי החיים ב"סלקציה" ב"משלוחים" ו"ברצח המוני". זהו חלק משורה ארוכה של פעולות אשר חושפות את הדמיון החולני של האדם לתועלתו ובשירות עצמו".

גיא זגורסקי - קרנף

גיא זגורסקי – קרנף

אלא שיש פער אדיר בין הצהרת הכוונות האוצרותית למימושה בתצוגה. למעשה, כמעט דבר מקריאת כיוון אתית חשובה זו אינו בא לידי ביטוי בתערוכה. מצד אחד, אין שם כמעט  שום דימוי מחריד באמת, ואפילו הדימויים הישירים שמופעים בסצנה המוקרנת מתוך "סרט החיות" (ויקטור שונפלד ומרים אלאוקס, 1981), נעלמים בשל הצבה שקל לפספס אותה. מצד שני, קשה למצוא בתערוכה יצירות שבהן איפוק מכוון למבע מעמיק ומאתגר שמעבר לישיר ולבוטה.

בתערוכה מוצגות כמה יצירות מצוינות, אלא שלא פעם ההקשר שלהן בתערוכה מחליש אותן. דווקא העבודות המתחברות באופן ישיר לתימה המוצהרת של התערוכה (בניית הקשר בין האדם לחיה), בדרך כלל פשוט אומרות את מה שאפשר להגיד באופן ברור יותר במילים. למעשה מי שאינו מכיר את ההקשר הנרחב יותר של עבודות רבות ומסתמך רק על מה שמוצג בתערוכה, מתקשה למצוא אמירה המתייחסת באופן משמעותי לנושא. ציור של ביצים מבוקעות (קארין קנפל, 2005, שמן על בד), לא בהכרח מורה על כך ש"מאחורי כל ביצה עומדת תרנגולת כלואה בצינוק", כדברי האוצר; פסל היפר-ריאליסטי של דמות אנושית עם כנפי עוף (סון יואן ופנג יו, מלאך, 2008), כשלעצמו לא בהכרח "מבטא את שברו של 'חלום המפגש' בין האדם לחיה"; קרנף מת מפיברגלס (גיא זגורסקי, קרנף, 2005), מרפרר רק באופן קלוש למדי ל"הרג והכחדה שיטתית של קרנפים באפריקה". גם אם יש אירוניה וביקורת בעבודת הווידאו של  יעל ברתנא (You Could be Lucky, 2004), ההתמקדות שלה בצופים ובהמון על מסלולי מרוצי הסוסים מעלה באופן קלוש למדי את שאלת הסבל של הסוסים והפגיעה בהם בענף ספורט זה. ספק גם אם באמת אפשר לראות במרקם הגוף המופיע בציורים של שירלי פקטור (ידיים, 2010, שמן על בד, טריפטיך), "זהות מרקמית בין עור הגוף לכל מרקם חי אחר"; מי שלא מכיר את עמדת השווארמה נוטפת השומן והדם של סיגלית לנדאו מהעבר, ספק אם ימצא במודל דמוי השיש המוצג בתערוכה (גת שמנים, 2012), מתח בין "תאווה וצריכה של חברה שאינה יודעת שובע" לבין "משאלות הנפש וטוהר המידות", וגם אם כן, התמה החזקה כל כך של התערוכה הופכת לאנמית כשהיא נדונה דרך יצירה מעין זו.

סיגלית לנדאו - גת שמנים

סיגלית לנדאו – גת שמנים

על כל אלה אפשר לומר – ניחא, שערי פרשנות הרי לא ננעלו. אלא שמעבר לכך התערוכה נופלת בדיוק בפרקטיקה נגדה היא מתקוממת. אחת העבודות בתערוכה ה"חברתית" הזאת היא תיעוד מיצג של דוריס בלום (מתחת לעור, 2012), שבמהלכו היא נכנסת לגוף מבותר של פרה שקרביה הוצאו מתוכה. אין ספק שיש בעבודה הזאת רגעים מעוררי עניין. כך, למשל, כאשר נראית האמנית מגואלת בדם ויוצקת על עצמה חלב, כאילו באקט של התנקות (המוכרת ממחוזותינו), עולים על הדעת דיני ההפרדה בין בשר לחלב שהתפתחו מתוך האיסור המקראי של "לא תבשל גדי בחלב אימו". אלא שבהקשר הנדון הרגעים המוצלחים לא מחפים על השימוש בגוף הבהמה לעבודות אמנות. מבקרת האמנות סמדר שפי נהגה בכתיבתה בעבר להצביע על שימוש בבעלי חיים באמנות (למשל כאן). זו היתה  קריאת כיוון  חדה ולא מתפשרת. גם שאלות הרות גורל "על מהותו של הקיום הפיזי, האנושי כמו החייתי, במעבר שבין חיים למוות", שלדברי האוצר עולות בעבודות של בלום, אין ראוי שיוצגו באמצעות שימוש מחפצן בגופן של חיות מתות, ובוודאי שאין זה ראוי בתערוכה המכוונת לבקר שימוש כזה. כהות החושים, ואולי גם חוסר מודעות, מופגנת במיוחד בהצגת העבודות של הרמן ניטש האוסטרי, בהן נעשה שימוש בדם (נזילה, 1987). אכן, כדברי האוצר, רעיונות של "טיהור וזיכוך" עמדו ביסוד המיצגים רוויי הדם והבשר המבותר של ניטש מאז סוף שנות החמישים. אלא שבמקום לייצר ביחס לאקט הזה דיון ביקורתי בדבר יחסו של עולם האמנות לחי, העבודה נדונה כפעולת קתרזיס המשמשת בידיו של האמן אמצעי לשחרור אגרסיות ולחץ. לדברי האוצר, "שחרור הרגשות התוקפניים משפיע על המשתתפים במייצגיו ומפחית את הלחץ הנפשי האצור בתוכם, ובמקביל מעורר ומעודד אצלם את המרכיב המוסרי-קוגניטיבי".

ניק ברנדט

ניק ברנדט

ההתהדרות ב"חברתי" היא פרקטיקה סקסית מאוד היום, אבל צריך למלא אותה בתוכן. אם לא עוסקים בפעולות ישירות המכוונות לשנות את המציאות, נדמה כי הדרך הישרה לעשות זאת היא להציג מראה ביקורתית שתאתגר או תשכיל את המבקר במה שהוא אינו יודע, ובעיקר תאתגר אותו ואת החברה לשינוי. סימן פשוט לכישלון הוא כשהצופה יוצא מהתערוכה מדושן עונג – עכשיו הוא גם "אמנותי", גם "ביקורתי", גם "חברתי" ובעיקר נקי מכל רבב.  אין צריך לומר שלאורך כל התערוכה המילה "צמחונות" לא מופיעה ולו פעם אחת. נדמה לי שסטיקר רחוב פשוט שבו כתוב "בשר זה רצח" מאתגר יותר מהתערוכה המוזיאלית הנרחבת הזאת.

"בשר ודם" על התפר – מוזיאון חברתי לאמנות עכשווית
אוצר: רפי אתגר

1 תגובות על “מטווח עילי”

    הרצון להיות עכשווי (האם לא כולנו החיים בתקופה זו הננו עכשוויים?) הוא הגורם הדוחף אותנו להיתפש לרעיונות מורכבים והזויים יותר מאשר לנושא התערוכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.