שתיקה שווה זהב

תגובה לדבריו של מנכ"ל מוזיאון ישראל ג'יימס סניידר בראיון עם אלי ערמון אזולאי. ג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל ב-13 השנים האחרונות, אינו נוהג להרבות בראיונות לתקשורת. בראיון שפורסם במוסף גלריה של "הארץ" בסוף השבוע לקראת פתיחת מוזיאון ישראל לקהל בסוף יולי, הוא מוכיח שטוב שכך. בראיון שוטח סניידר את תפיסת עולמו לגבי תפקידו של המוזיאון. “מהו […]

תגובה לדבריו של מנכ"ל מוזיאון ישראל ג'יימס סניידר בראיון עם אלי ערמון אזולאי.

ג'יימס סניידר, מנכ"ל מוזיאון ישראל ב-13 השנים האחרונות, אינו נוהג להרבות בראיונות לתקשורת. בראיון שפורסם במוסף גלריה של "הארץ" בסוף השבוע לקראת פתיחת מוזיאון ישראל לקהל בסוף יולי, הוא מוכיח שטוב שכך. בראיון שוטח סניידר את תפיסת עולמו לגבי תפקידו של המוזיאון. “מהו מוזיאון טוב? כזה שמסיט את תשומת ליבך מהמתרחש בחוץ" אומר סניידר, ומוסיף כי "התפקיד שלנו הוא לקחת פרספקטיבה רחבה. אנחנו יכולים להגיב על ידי איסוף אקטיבי של אמנות עכשווית, ועל כן עשינו את התערוכות בבית מאני בתל אביב ושינינו את התוכן של בית טיכו (שלוחה של המוזיאון במרכז ירושלים). אבל התפקיד האמיתי שלנו הוא להסתכל במבט רחב, כך שאנחנו צריכים קצת לרסן את עצמנו מלהגיב כהרף עין. אנחנו צריכים לראות איך דברים מתפתחים ומתקשרים בתמונה הרחבה. התערוכה ‘זמן אמת' (תערוכת אמנות בישראל 1998-2008), למשל, מדגימה את התפישה שאנו מחויבים לה יותר מאשר תערוכה שמראה את הצילום מהשנה האחרונה".

הדמייה של מתחם מוזיאון ישראל לאחר השיפוץ

כזה כאילו - הדמייה של מתחם מוזיאון ישראל לאחר השיפוץ

אף שלא נעים להפריע ל"הסטת תשומת הלב מהמתרחש בחוץ", נדמה שיש כמה דברים שראוי בכל זאת להבהיר: ראשית, בית טיכו לא נמצא בשטח המוזיאון. הוא טריטוריה נפרדת שבה, כפי שמלמד אתר המוזיאון, ניתן לחוות אמנות שלווה ופסטורלית ב"חוויה מושלמת, הרחק מהכול". כדאי לציין שהמקום, אוספיו וספרייתו שהורישה אנה טיכו לתושבי ירושלים, משכיר את שירותיו לאירועים שונים (עד 120 איש), ואם ברצונכם לערוך אירוע גדול יותר (עד 1000 איש), ניתן לשכור גם את גן הפסלים של המוזיאון. כאשר מתקיים במקום אירוע, הוא קצת פחות ציבורי.
המקרה של בית מאני שונה. מדובר על חלל פרטי של בנק לאומי, ששומר ושוחזר כדי שהבנק יקבל אישור להקים את המגדל הצמוד אליו (למעשה לא ממש צמוד אליו אלא מחובר, שלא לומר גוהר מעליו). חלקו האחורי של המבנה המקורי נהרס ונבנה מחדש כמעין יצור היברידי שנולד בכדי לפתור את מגבלת השטח והחנייה של המגדל, וכך כלוא המבנה ההיסטורי בתוך לובי בניין בנק לאומי כאשר האמנות, שוב, מכשירה את המהלך. כולם נהנים מזה – העירייה מהארנונה, בנק לאומי מהמגדל, החניון החדש והיכולת לומר שהוא שיחזר מבנה היסטורי, והציבור הרחב מאמנות עכשווית מנומסת שלא פוגעת באף אחד.
בכל מה שנוגע לתערוכה 'זמן אמת' צריך להזכיר שהתערוכה הייתה חלק מסדרה בת שש תערוכות שחילקו את האמנות הישראלית באופן שרירותי לעשורים, הוצגו במסגרת חגיגות השישים ובמימון המדינה ורק חיזקו את הקשר והתלות של המוזיאון בה. בפתח הדבר לקטלוג התערוכה מתאר סניידר את השנים 1998-2008 כ-”תקופה מאתגרת בחיי המדינה". שינויי השלטון התכופים, מהומות אוקטובר, האינתיפאדה השנייה, מלחמת לבנון השנייה, משבר כלכלי חריף, שחיתות ציבורית, פערים כלכליים בלתי סבירים, הפרטה חסרת רחמים ומה לא, נכנסים למשפט אחד חלבי על תקופה מאתגרת.

סניידר מגדיר בראיון את השינויים שעוברת העיר כ-”עושר של מרקם" ומשווה את חוויית מחנה יהודה לשוק בעיר העתיקה. הנה, כך יכולים בני כל הדתות לחיות יחדיו תחת מטריית צריכה משותפת. אפילו נתניהו, אבי תיאוריית "השלום הכלכלי", לא יכול היה לנסח את זה יותר טוב. הדברים זוכים לחיזוק כאשר בהמשך הראיון אומר סניידר כי "יש לנו מרחק מסוים מהפוליטיקה העכשווית ואני חושב שחשוב שיהיה לנו את המרחק הזה, כי התפקיד שלנו הוא כאמור לקחת מבט רחב יותר, בכל נושא. אנחנו לא מגיבים באופן ספונטני. בזמן האינתיפאדה השנייה, למשל, היינו מקום של יופי והתרגעות, מקום שהגיעו אליו יותר מ-300 אלף מבקרים מקומיים. זה התפקיד שלנו, ליצור הקשר בעל מבט רחב". "מבט רחב", אומר סניידר, שהזמין אנשים לחוויה של "יופי והתרגעות" כאילו לא היו 1100 ישראלים שנהרגו בפיגועי טרור ו-4200 פלסטינים שנהרגו ע"י כוחות הביטחון הישראלים.

מנכ"ל המוזיאון טוען לנקודת מבט ייחודית הנובעת מהיותו זר בירושלים, פריבילגיה שמאפשרת לו "להבין את המדינה בדרך שאחרים לא מבינים אותה". לנוכח העובדה שהסיכולים הממוקדים, הסגר, אי אספקת התרופות, חומת הפרדה, הגזענות, הפגיעה הקשה באוכלוסיה אזרחית ומוות של 1 מכל שלושה תינוקות (ע"פ נתוני יוניצ"ף לגבי האינתיפאדה השנייה), אינם מניחים לו להרוס את חווית ה"מרחק המסוים מהפוליטיקה", את "הסטת תשומת הלב מהמתרחש בחוץ" או את "עושר המרקם" שהוא מזהה בירושלים, אין ספק שסניידר אכן מבין את המדינה בדרך שונה מאחרים. לשאלתה של ערמון אזולאי מהי לדעתו אמנות טובה הוא משיב כי "אמנות טובה זה משהו שמרגש אותך, כי יש לו יופי שעוצר את נשימתך… אם זה מרגש אותך ומסיט את תשומת לבך מכל הדברים שבחוץ, זה מקום טוב, ואני מקווה שהמוזיאון הזה הוא כזה".

לצערי זה אכן מקום כזה.

רן קסמי אילן הוא אמן ורכז תכנית החינוך של המרכז הישראלי לאמנות דיגיטלית בחולון.

3 תגובות על שתיקה שווה זהב

    "מקום של יופי והתרגעות" –
    מגפת הספא הגיעה גם למוזאון…..

    באמת רן למה ציפית? שמוזיאון ישראל יהיה אתר של חתרנות? הגדה השמאלית של ירושלים?
    המוזיאונים הם בשר מבשרו של הממסד. הם המעי הגס (רק דימוי! רק דימוי! אני אמכור לכם עבודה אם תרצו!) של מערכת העיכול של התרבות הפלסטית. אילו התנהגו אחרת היו מועלים בתפקידם – לא רק כלפי הממסד וכו' אלא גם כלפינו. במי נבעט, כלפי מי נבוא בטענות על הזניית האמנות אם לא כלפי המוזיאון? מוזיאון ישראל דווקא ממלכתי ועושה את העבודה נאמנה. (כנראה הקירבה לקרית הלאום) אם כבר יש לבוא בטענות למוזיאון תל-אביב שאפילו לממלכתיות אינו שואף אלא רק למסחריות פרופר.

    הפוטוריסטים כתבו שיש לשרוף את המוזיאונים – טוב שלא הצליחו. טוב שיש את הגוף הזה שאפשר לקרוא לשריפתו.

    […] לרוקדים דרך אוזניות בלבד – ללא ספק פרשנות ייחודית לקביעתו של מנכ"ל המוזיאון ג'יימס סניידר, כי "מוזיאון טוב הוא מוזיאון שמסיט את […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת