גוף ראשון־יחידות

יש משהו אניגמטי בשם התערוכה החדשה של הילה בן ארי ובדימוי שנבחר להזמנה. אישה צעירה, שערה אסוף בגומייה פשוטה והיא לבושה “בגדי בית”, מפנה את גבה אלינו, ספק צועדת פנימה, ספק עומדת על משמרתה. האסוציאציה לשירו של נתן אלתרמן “שיר משמר” ¹ מאותתת שיש להתקדם אל מעבר לווילון השחור בזהירות וברגישות, כי משהו שברירי ופגיע עתיד להופיע לפנינו. היכרות עם יצירתה של בן ארי לא תפתור את הצופים מלשאול לאיזו סוגה “משמר” משתייך, ובה בעת חורג ממנה. האם הוא מופע כוריאוגרפיה מרחבית או אולי מיצב וידאו רב ערוצי? וכיצד ניתן להבין את הופעתן של נשים מוכרות בזכות עצמן, אביגיל אריאלי, יערה שחורי, אור אדרי והרקדניות הצעירות גל בן טוב ומעין סיני?

בדומה לתערוכות קודמות, שולט בכל מעטה שחור, אולם הוא אינו אילם הפעם. נראה כי המופע האודיו־ויזואלי הזה, שמוצג בחלל הגלריה “אחד עם תשע”, מבקש לסמן שלב חדש ביצירותיה של בן ארי. זהו מופע בעל ממד אקוסטי משמעותי, המסתמן כנקודת מפנה במסע האמנותי שלה אל ספונות הגוף הנשי כאתר של טראומה עיקשת. בשונה מעבודות אחרות של בן ארי, ממד אקוסטי זה אינו בנוי מרחשים, פונמות ריקות או הברות תלושות, אלא ממילותיה שלה ושל יוצרות בנות דורה, הנאמרות בהקראה, בהוראה ובשירה.

הילה בן ארי, “קול הקורא אל עצמו”, מתוך הוידאו, בית טיכו, מוזיאון ישראל, 2021, צילום: אורי אקרמן

בתערוכות קודמות דוגמת “נעמה: מחווה לנחום בנארי” (2015), “תנועה בין קווים שבורים: מחווה להדה אורן” (2017) וכן “קול הקורא אל עצמו” (2021), בראה בן ארי את מה שהחוקרת אורלי שבי זיהתה כ”מרחב פרדוקסלי”, ² שבו הציבה היוצרת את התנועה כמחווה עצורה, “כג’סטה שממוקדת במצב של סתירה, בנוכחות והתאיינות בו זמנית”. ³ במרחב הפרדוקסלי, הקיפאון והסירוב למצופה יצרו סתירה פנימית ופיצול. הדימויים, שהונחו מפוזרים ונדמו להבזקי זיכרון, הגיחו מתוך מסכים שכפו על הצופה קשב מפוצל. ב”קול הקורא אל עצמו”, למשל, בקעו הרקדניות והרקדנים מתוך אפלת החללים, ובדומה למגזרות הנייר של משה רייפר, שאיתו ניהלה בן ארי דיאלוג בעבודתה, עמדו על הניגוד בין שחור ולבן, צללית וגוף. אף שתנועותיהם היו עדינות ויצרו תנועה מעגלית בחלל, תנועה זו, שחזרה שוב ושוב על אותו מסלול בלופ אינסופי ותחום, לא אפשרה להתיר את המתח. התנועות שיחזרו את ההתחלפות בין צללית וגוף וגם את הניגוד בין מלא וריק ובין אור וצל. שיחזור זה ייצג את הטראומה, ונלכד בקיפאון של הזיכרון החוזר על עצמו.

העבודה החדשה מציעה שינוי גם ביחס למרחב ולאופן שבו הרצף הסיפורי מפסיק להיות פעולה שמזיזה דבר ממקום למקום או בתוך עצמו, אלא מייצר טרנספורמציה. ב”משמר” יש סיפור שחותר לאינטגרציה, אם כי במקום התרת הקונפליקט הוא מציע להנכיח ולהביע אותו בקולן ובתנועותיהן של חמש נשים שונות.

הילה בן ארי, “משמר”, דימוי מתוך הוידאו, 2025, צילום: אביגיל שפרבר

הגוף הנשי הוא לא נושא חדש ביצירתה של בן ארי, וגם לא הטראומה. הגוף הנשי טומן בחובו פגיעות וחדירות אינהרנטיות, הן בשל תפקידיו הביולוגיים והן בעקבות כפיפותו לסדר פטריארכלי. זו הטראומה העיקשת שאינה מרפה, שנמצאת מתחת לשכבות וזוכה תדיר לרה־אקטיבציה. ב”משמר” מבקשת היוצרת לתת יותר מאשר סימני המסגרת שלה ויותר מהמגזרת סביבה או מהגריד שמאומץ כדי למנוע את הנפילה לתהומות השכחה הממארת. בן ארי מנסה לכתוב סיפור בלשונו של הגוף, לאפשר לגוף לדבר את מה שנרשם בו, אף שהחוויה נחסמה והמחשבה לא נוצרה כתוצאה מהטראומה.

בספרה “תהום השפה” כותבת דנה אמיר:

הטראומה מדומה פעמים רבות למאורע חיצוני המנותק מן המספר שחווָה אותו. לעתים קרובות ניצולי טראומה מדגישים כי הם אכן חיים בשני עולמות נפרדים: עולם הזיכרונות הטראומטיים (שהוא מעין הווה נצחי), ועולם המציאות (שהוא ההווה הקונקרטי). לעתים קרובות אין הם מעוניינים ואף אינם מסוגלים לאחד את שני העולמות, דבר המשמר את הזיכרון הטראומטי עצמו כקפוא וחסר זמן, והופך את התנועה הנפשית כולה לאוטומטית, חסרת מטרה ונטולת פשר”. ⁴

ב”משמר”, הגוף מעלה מתהום השפה את המילים המהדהדות בחלל, והדרמה של הגוף הנשי נחווית בגוף ראשון־יחידות, כינוי גוף חדש שאני בוחרת להשתמש בו בהשראת תפיסתו של הפילוסוף הצרפתי ז’אן לוק ננסי את המושג “סינגולרי־פלורלי”. ⁵ הביטוי “הוויה־סינגולרית־פלורלית” מבטא את השילוב, הריבוי וההבחנה המאפיינים את ההוויה הסינגולרית ואת הקהילה. ההוויה לפי ננסי היא סימולטנית, סינגולרית ופלורלית. היא פלורלית באופן סינגולרי וסינגולרית באופן פלורלי. ⁶

כך אפשר להבין את האנסמבל של “משמר” לא כגוף ראשון־רבות, אלא כ”ישות סינגולרית־פלורלית” של יחידות, המבצעות את המחזה של המחברת והבמאית. משמע, כל דמות על הבמה המשותפת מבליחה ונמוגה בתורה, ואף נוכחת לזמן מה כאשר דמות אחרת מופיעה. שלושתן מוקרנות ומחליפות את מקום ההופעה, נוצר מעגל, והמעברים עדינים ומאפשרים הקשבה אף שהעלילה אינה ליניארית. זו גרסה פמיניסטית לסינגולרי־פלורלי כמהות ההוויה הנשית: הסינגולריות (הייחודיות) של האחת קשורה להווייתה עם אחרות ולפלורליות שלה; הן שונות אך דומות.

הילה בן ארי, “משמר”, מתוך הוידאו, אביגיל אריאלי, אור אדרי ויערה שחורי, 2025, צילום: אביגיל שפרבר

זוהי סינגולריות־פלורליות נשית כאן ובעברית של עכשיו. משהו במידותיהן, בפשטות לבושן ובהעמדה הבימתית נטולת התיאטרליות משדר שמדובר בחיים עצמם. לא מיתוס ולא יצירה על אודות דבר מה אלא הדבר עצמו. כמו חשיפת צדו הפנימי של מעיל יומיומי, את “בתוכנו”, שהרי שלוש הנשים שעל הבמה הן דמויות מוכרות בשדה התרבות המקומית. חוסר האנונימיות מעניק להופעתן אופי של מונולוגים, אבל אלו מתלכדים למעין הדהוד של קול פנימי, החבוי בשורש כל מונולוג. שוב לקול־קולות איכות מגוונת, עשירה ומלאה. באופן פרדוקסלי זהו גם דילוג בין קולות פנימיים האחוזים בחלל עוטף.

מול ובניצב לבמה המרכזית, שתי הרקדניות מתקיימות כל אחת על ציר התרחשות אחר ותוחמות את החלל. האחת, גל בן טוב, כמו מובילה פנימה ובו זמנית חוסמת את המבט בגבה אלינו, גב שמופנה קדימה וגם אחורה, וגם כאשר נהיה בתוך החלל לא נגלה את פניה. דמותה של מעין סיני, הרקדנית השנייה, מוקרנת כשהיא שוכבת על במה מוגבהת מעט בקצה הפנימי של האולם, וכמו מזמינה להתקרב אליה. הבמה הפיזית הזו מתייחסת לבמה המוקרנת על המסכים העומדים וחותמים את החלל, שנחווה כבעל יכולת הכלה, כגוף מכיל. התפשטותו של הצליל הופכת את הגלריה החשוכה, המוארת מהקרנת דמויות הנשים, לתיבת תהודה, שאפשר להרגיש כאילו היא נמצאת בתוך החלל הפנימי של הגוף. החלל מזמין את הצופה להיכנס ולנוע בתוכו, בתנועה המסומנת על ידי מיצוב המסכים, הבמה ומסך הסף הקדמי. אפשר להשתהות בזמן ובמרחב. קווי ההפרדה בין המציאות החיצונית והעולם הפנימי נמצאים בהשהיה זמנית. משך המופע כמעט 20 דקות.

הגדרת הפנייה של החלל אלינו, הבאים והבאות לתוכו, כ”הזמנה”, מתקיימת רק מתוקף הנסיבות, כלומר, זו תערוכה וזאת גלריה המארחת אותה. זהו סטינג ידוע, סוג של עובדה שאין מהרהרים בה, שהרי זו התנהגות “נורמטיבית” שאינה דורשת הכרעה מוסרית כלשהי. במובן זה, כניסתנו לתוך החלל־גוף מהדהדת את מילות הפתיחה של אביגיל אריאלי בארבע הרפליקות הראשונות שלה, המתחילות ב”הוא נכנס” אניגמטי ומסיימות את הקטע בהכרזה על יציאתו, בלי שמתגלה לנו מהו או מיהו הנכנס לתוך הגוף. האם זו כניסה ברשות, בהזמנה?

החלל־גוף נחווה כמיכל שהמעטפת שלו (העשויה וילונות ומסכים) שואפת להגן על פנימיותו ובה בעת מסגירה את טבעו המפולש והחדיר. זהו כישלון ידוע מראש בחברה המנוהלת על פי הסדר הפטריארכלי. עם זאת, הרפליקה החמישית, המסיימת את המופע, פותחת אפשרות נוספת, שבה השחקנית, הישובה על קצה הבמה, מורה בקול מונוטוני ומיומן על שכיבה על הצד, על הקשבה לחום הפנימי הבוער ההופך לזיעה, ומכאן ואילך יוגדר הגוף על ידי המגע עם הנוזלים שלו עצמו, נחלים נחלים של דמעות מטפטפות, זיעה נוטפת ונקבית. הרוק ושאר נוזלים מעלים את תחושת ההצפה, אבל לא… כפי שהדברים באים לידי ביטוי בשורות השיר של יערה שחורי המושמעות בקולה הרך, שאינו מתאמץ: “זו השעה בה עין עוצמת עין וגוף לא טובע”.

ייתכן שהגוף אינו טובע מכיוון שהוא מסוגל לבצע התמרה, לא רק לייצג “תנועה דוממת” (Still Moving), אלא לעבור טרנספורמציה איטית, להתהפך, להראות את פניו, כפי שעושה מעין סיני, הרקדנית השוכבת, במקביל לסיום השיר הראשון של אורי אדרי, “זיכרון קצר”. הגוף לומד את עצמו דרך המילים, לומד מהניסיון, מקשיב לגוף־נפש, לומד לזכור את התחושות ולשיים אותן. “סגרי לסת […] נסי להבין […] וחכי מעט […] יד יורדת מטה […] רשמי תנועתה”. ⁷

הילה בן ארי, מתוך “משמר”, 2025, צילום: אלעד שריג

אמנם הטקסט חשוב ואפשר היה להוסיף עוד ועוד ציטוטים, אולם האופן שבו הוא מעובד לתסריט חשוב יותר. זהו טקסט שנועד להשמעה ולהקשבה ולא לקריאה. המופע מבקש שיראו אותו ודורש נוכחות – הייתי שם, שמעתי וגם ראיתי. אני חווה וחושבת ש”משמר” מסמן שינוי פרדיגמטי בדרכה האמנותית של הילה בן ארי. זה אינו מהלך על אודות הגוף, אלא מחזה המציג את הגוף הנשי כמטפורה בלי לייצגו בצורה מטונימית ומפוצלת. אין לה צורך ואולי אף לא רצון לפנות למיתוסים הגדולים דוגמת המיתוס המקראי (“נעמה”, “תובל־קין”) והמיתולוגיה היוונית (“אדיפוס”, “אנטיגונה”), או לייצג קולותיהן של דמויות אילמות (נעמה) או מושתקות במחזות של יוצרים מן העבר (דסדמונה), וגם לא לפעול דרך מחוות ליוצרים ויוצרות או מחוות גוף קיצוניות כבעבר. ב”משמר”, הטקסט, התמונה, היוצרות המגישות את יצירתן, השחקנית המבצעת את הטקסט של בן ארי והרקדניות הצעירות, כולן מצטרפות והופכות בתוך הגוף־חלל לגוף ראשון־יחידות. גם אם זהו מרחב פרדוקסלי בהגדרה, והשהייה בו פירושה להימצא בתנועה בין סתירה לריבוי, נפתחת ב”משמר” האפשרות לתמלל את הטראומה. המילה מבקשת לבוא לעולם, לפגוש את החלל הפנימי, ולדובב אותו כגוף־נפש סינגולרי־פלורלי. “משמר”, כמטאפורה מרחבית־קולית־תנועתית, קושר בעדינות בין שדות סמנטיים שונים ובין משלבי שפה, יוצר ביניהם דמיון המחזק את השוני, הריבוי והסתירות שביניהם. כמטאפורה מרחבית־קולית־גופנית מצליח “משמר” להמיר אותם בכל מעבר מתחום לתחום, בין רפליקה לרפליקה, מדמות אחת לאחרת, ומטעין ומעבה באמצעותם את הסיפור. יש סיפור, יש מי שמספרת אותו, והיא בעלת הסיפור.

*

מִשְמָר / הילה בן ארי

אוצרות: דרורית גור־אריה

אוצרת משנה: מיכל שביט

גלריה אחד העם תשע, השחר 5 תל אביב

נעילה: 30.8.25