שיחה בתוך שיחה בתוך שיחה

Each generation has its own rendezvous with the land (Stewart Lee Udall)

לכל דור הפגישה שלו עם האדמה (סטיוארט יודול)

עד שאני מגיעה לתערוכה אני עדיין לא לגמרי מבינה מדוע וכיצד אני קשורה אליה, מלבד כמה רחשים מפה ומשם שרמזו לי על כך. עליי לברר זאת בעצמי, כלומר להגיע לאשדות יעקב ולבקר בתערוכה. ברגע שאני נכנסת אני מבינה – אני בתוך שיחה. הוזמנתי לתוך השיחה שהכי מעסיקה ומטרידה ומעניינת אותי. אני עכשיו בתוך שיחה עם האדמה.

זוהי אינה רק שיחה אישית של חוה מחותן עם האדמה, זוהי גם השיחה של עמרי קרן ונעמה עמר־הדני עם האדמה, וזו גם השיחה שלהם עם מחותן, ועם השיחה של מחותן עם האדמה. ולכן, זוהי גם השיחה שלי, ושלנו. יש משהו בבין־דוריות הזאת שפותח את התערוכה לסיפור שהוא הרבה יותר רחב מאשר המפגש האישי בין האמנים בנקודת הזמן הזאת. האם יש צומת דרכים אקוטית יותר המתבוננת בהשתנות הדורות מאשר האדמה?

איזו אדמה? זו שנעלמת מתחת לרגלינו, כמובן. המקור המזין כל חי, המקור שממנו הגחנו. המקום שעליו אנחנו עומדים, המקום שבזכותו אנו עומדים.

אחרי נוף בעקבות חוה מחותן, מראה הצבה, 2025, צילום: דניאל חנוך

חוה מחותן היא חוקרת. במהלך השנים היא חקרה תמות, תקופות, מחוות ומבעים רבים והעזה לצאת להרפתקאות בסגנונות מגוונים, עד שכמעט בלתי אפשרי להגדיר אותה על פי סגנון אחד. בין שלל התקופות והמבעים, דומה לעיתים שמדובר בכמה אמנים שונים. ובכל זאת, הצומת הזה שבו מחותן, עמר־הדני וקרן נפגשים הוא צומת הנוף. הנוף הנפרש לפנינו, הנוף שבו אנו חיים. והכוכבת הראשית של הנוף היא בבירור האדמה. התערוכה הזאת היא רגע מסוים בחיי היצירה של האמנית, אבל בזכות ההתערבות של עמר־הדני וקרן בשיחה שלה והמענה שלהם לרגע הזה, על מה שהוא מביא, התערוכה הופכת גם לרגע מסוים בגלגולי השיחה שלנו, כאן, עם האדמה. אפשר ממש לחוש את הכבוד שניתן למרחב השיחה שבין היצירות, בלי להעמיס בכמות (מה שלבטח ניתן היה לעשות אילו רצתה בכך האוצרת סמדר קרן), ובלי להעמיס על העין, יש מספיק שקט בין העבודות בשביל שנוכל לשמוע אותן משוחחות בנחת, לשמוע אותן מזמינות אותנו לתהות יחד איתן על השתנותנו בתוך הנוף. ובהתאם לטבען של שיחות מרובדות שנפרשות על פני תקופות זמן ארוכות, היא גם עוזרת לנו להתמקם, ומדרבנת אותנו לשאול כיצד אנחנו משתבצים פה, עכשיו. אפשר לומר שהתערוכה הזאת היא כמו ססמוגרף שאומר לנו איפה אנחנו נמצאים.

אי אפשר להתעלם מהעשור שהוליד את העבודות האלה של מחותן. שנות ה־70 היו בדיוק השנים שבהן התחילו להתגבש בעולם מחשבות על המקום ועל מקומיות, על האדמה ועל מערכת היחסים השבורה שלנו עמה, מערכת יחסים שהסדקים שלה הלכו ונגלו מאז במלוא חריפותם מול עינינו. מחותן היתה מקומית מאד לישראל, וגם קצת זרה לה, גם חלוצה ומתיישבת בארץ מתהווה ומתגבשת, וגם אמריקאית שמחוברת לארץ מולדתה, ארצות הברית, בשפת אמה, בהשכלתה, בתרבותה. מחותן היתה נטועה גם פה וגם שם, ודומה שהשורשים הכפולים האלה אפשרו לה חופש רב וגם מבט רחב. כבר אמרו לא אחת שרוח האמנות הנושבת מיצירתה היתה תמיד בעלת “ניחוח בינלאומי”. מחותן היתה חלוצה בישראל אבל נקודת המבט שלה היתה תמיד עולמית וכך גם מחקרה. היא היתה ערה למתרחש מעבר לים, ונתנה לו ביטוי. במובן הזה, מחותן היא חלק מתקופה, מדור שהתחיל לחשוב על האדמה, ועל הקשר שלנו עמה. קשה להפריז בהשפעה שהיתה לשנות ה־70 על החשיבה הסביבתית. היה זה עשור אקוטי, שהוליד הרבה מאד מחשבות חדשות וזרע את הזרעים שהובילו לחיפוש חדש לקראת ריפוי הקשר שלנו עם האדמה ועם המקום הזה שהוא ביתנו. עשור לאחר “האביב הדומם” של קרסון (1962), שערער על הנחות היסוד שעל פיהן פעלנו עד אז ביחס לאדמה ועורר מודעות עולמית לאסונות סביבתיים שהיקפם התברר כגדול מששיערנו, הלכו ונרקחו מתחת לפני הקרקע מחשבות רעננות שביקשו לבחון מחדש את מקומנו בקהילת החיים המורחבת. ואולי היתה זו התמונה “זריחת כדור הארץ”, שהביאה לנו – 3.5 מיליארד התושבים כאן למטה, על הכוכב הכחול – החללית “אפולו 8”, ששינתה את כל התפיסה שלנו על המקום הזה שהוא ביתנו; מעניין לציין ששנה אחרי שהגיעה התמונה לתודעתנו הקולקטיבית, נוסד “יום כדור הארץ” (1970). ההתבוננות שלנו על האדמה הלכה ושינתה את פניה. באותן שנים ממש נולדה הגיאוגרפיה ההומניסטית, שביקשה לחקור גיאוגרפיות לא רק כמסד של מפות ונתונים, כמרחבים הומוגניים, אחידים, ניטרליים, אלא כמערכת יחסים של אדם למקום. הלא אנחנו גופים שחרותים (graphia) באדמה (geo), היא אמרה, אנחנו חקוקים בה, ולא ניתן להפריד את המקום מהאדם, כשם שלא ניתן להפריד את האדם מהמקום. מקום הוא תמיד שיחה בין כוחות מרובים, שאחד מהם הוא גם האדם. ההבנה שהביאה עמה הגיאוגרפיה ההומניסטית היתה שמקום הוא שער להבין את העולם. היא ביקשה לחקור את הקשר שלנו עם מקומות כקשר מהותי ממש כמו הקשר שלנו עם בני אדם. היא שאלה מה הופך מקום למקום, ומעל לכל, מהי “תחושת מקום” (sense of place), כיצד היא מתגלמת, ומה היא מספרת.

אחרי נוף בעקבות חוה מחותן, מראה הצבה, 2025, צילום: דניאל חנוך

“תחושת המקום” העסיקה לא רק את הגיאוגרפים ההומניסטים. היא גם היתה לב ליבה של התנועה הביורג’יונליסטית (bioregionalism) שקמה והתגבשה בשנות ה־70 כמענה פרובוקטיבי לתנועת הסביבה המסורתית, שנתפסה בעיניה כאקטיביזם שפועל אך ורק כתגובות נגד, תמיד מתמקד באסון הבא. הביורג’יונליסטים רצו להגיב למשבר הסביבתי דרך הדמיון; הם ביקשו לעורר אצל האנשים תגובה שתדמיין אפשרויות אחרות ותיצור קהילות שחיות בטוב במקום שלהן. המטרה שלהם היתה לגשת אל הסוגיות הבוערות באמצעות פוליטיקה שמבוססת על “תחושת המקום”. הרבה מאד מיזמים ופעולות שהתנסחו בחסות אותה תנועה הם פירות של רעיונות שנבטו אי שם – קהילה, קיימות, תרבות מקומית, אוכל מקומי, מודעות אקולוגית, אנרגיה מתחדשת, ערים ירוקות, אוכל איטי – בקיצור, ללמוד לחיות במקום. ללמוד את המקומי, את האיכויות המקומיות שלו, את החומרים שמהם הוא עשוי, את האדמה, הצמחייה, האקלים, שאר המינים שחיים בו, ומתוך אותה תחושת היכרות לטפח מערכת יחסים הדדית אוהבת עמו. זו הסיבה שהם ביקשו להתרחק מהגבולות השרירותיים של המקומות (ארץ, מדינה, לאום) ותחת זאת להדגיש את הגבולות הטבעיים, המסתמכים על הפיזיונומיה של המקום: הנהרות, ההרים, הרכסים, העמקים. על מה שרוח המקום מספרת. זה מה שהם חיפשו לטפח, ולמעשה להשיב, שכן במשך עידנים על גבי עידנים כך חיו בני אדם, בשיחה עם מה שהמקום עצמו מספר, בהקשבה לרשמי האדמה. העניין הזה במקום ובתחושת המקום חלחל אט אט לתחומים נוספים (עולם האדריכלות, תכנון ערים, פסיכואנליזה, חקר הספרות ועוד). הוא סימל רוח של תקופה. בתוך עולם של ניידות, הגירה ועקירה הולכות וגוברות, התבהרה החשיבות שיש למקום על חיינו, ולמשמעות שנושאת השיחה שלנו עם המקום.

אפשר לחוש את “תחושת המקום” בעבודות של מחותן, שכן לא מדובר ברעיון מופשט של נוף, או באדמה כמושג. מחותן חייתה ויצרה בבאר שבע, ואלו אדמת הנגב ואדמת סיני שהיא יצאה לפגוש. את המדבר עם הקרקע החשופה שלו, המזמין את המבט להיכנס אל הזמן העמוק, הגיאולוגי, של סיפור האדמה. הנוף מקומי אבל המחקר אוניברסלי. או שמא יש לומר – המחקר אוניברסלי, אבל הנוף מקומי. מחותן נותנת לאדמה לדבר, מנסה ללכוד את התחושה שלה, את הטקסטורה שלה, את הפיזיונומיה שלה, להביא מקטע אחד של אדמה שפותח שער אל השלם. והרי זה מה שעושות אבנים שאנחנו מאמצים ומניחים על המדף; אנחנו יודעים שכל אבן וכל ענף של עץ מספרים את הסיפור של השלם, הגדול. גם עבודותיה של מחותן מבקשות ללכוד איזו מהות של השלם, של הסובסטנציה המסתורית הזאת, האדמה, מתוך מקטעים חד פעמיים וייחודיים שלה. ללכוד אמת שקשורה למקום. קוביות האבן המסותתות המונחות על הרצפה בפתח התערוכה, תצורות הנוף שהתגבשו במקטעי העץ, הזחל מהאבן, הם כולם מקטעים שמדברים את השלם, התגבשות פלאית של הפיזיונומיה של הנוף בפיסה אחת מתוכו.

אחרי נוף בעקבות חוה מחותן, מראה הצבה, 2025, צילום: דניאל חנוך

“תחושת המקום” ניכרת לא רק בטקסטורה של החומרים. יש הרבה דרכים לדובב מקום, וסדרת העבודות “לאקוואנה” עושה זאת דרך עבודות איור, ציור, קולאז’ים וקיפולי נייר שכולם מתכתבים עם מקום מסוים, עמק לאקוואנה (Lackawanna) שבפנסילבניה, שמשמעות שמו בשפת שבט לנאפה (lenape) “מקום מפגשם של שני נחלים”. גם ב”לאקוואנה” האדמה היא הכוכבת הראשית של העבודות, ושוב אין זו האדמה כרעיון או כמושא מחקר אילם, אלא זוהי אדמה ממשית, שיש לה תכונות אישיות ואיכויות, זהו מקום עם סיפור. באותן שנים החלו להיחשף בהדרגה ההשלכות הסביבתיות ההרסניות על האדמה בעקבות כריית הפחם האינטנסיבית של תחילת המאה ה־20. מורשת פעולות הכרייה מאותם עשורים ראשונים היתה בעלת השפעות מרחיקות לכת ומתמשכות על האדמה והמים בכל האזור; מעבר לנופים שהשתנו בשל כריתת היערות ואבדן בתי גידול, קרקעות המכרות הנטושות הותירו ערמות של פסולת פחם, אדמות כרייה חשופות, סדקים, בורות, משקעים, אדמה חומצית. פלגיו ויובליו של נהר לאקאוונה היו מזוהמים. מחותן, כך מספרת בתה לאה דרום, הגיעה יום אחד לבקר חברים בסקרנטון, פנסילבניה, שבמחוז לאקוואנה, ונחשפה לתופעה שפגעה באותם ימים ברחבי העיר: סדקים החלו להופיע בקירות הבתים, בבניינים, בכבישים, ובמדרכות, סדקים ובורות שנפערו בעקבות כריית הפחם הגדולה שהתבצעה בעבר באזור. המכרה כבר לא פעל באותן שנים, אבל אותותיו המשיכו להרעיד את האדמה. הדבר הותיר רושם עמוק על מחותן, שבסדרת העבודות “לאקוואנה” פנתה ללמוד את הזמן העמוק של הגיאולוגיה של האדמה, ובאותה עת גם לדובב את הסדקים של זמן ההווה שלה. הקולאז’ים הנקיים מאפשרים לצופה להתמקד בקווים בלבד, בשכבות, בקווי הרוחב הנסתרים של האדמה. מינימום של צבע ונייר, קווים נקיים אבל לא מכניים או גיאומטריים, אלא חיים ברטט האדמה. מחותן מכניסה אותנו לממד התנועה של האדמה הנסתרת מעיננו; בקיפול אחד של עמוד נייר לאקורדיאון ופס אדום, היא מספרת לנו סיפור שלם על מקום. על מקום שהוא עמק, עמק שהתמלא סדקים. אפשר לחוש את “תחושת המקום” של לאקוואנה. הפעם זהו מקום של פצע גדול, וגם של מודעות שהחלה להניץ. השנים האלה סימנו רגע בהכרה באותם פצעים ובתחילת הטיפול בהם. זהו טיפול ארוך טווח, מתמשך וכואב, שנמשך עד ימינו. אבל היה דרוש רגע לעצור ולהתבונן באדמה, להבין מה קורה מתחת לפני השטח. שמו של מבצע שיקום האדמה והמים בעמק לאקוואנה, “הסרת צלקת” (scarlift project), משקף את ההכרה בפצע, ואת התבססות ההכרה בהשפעה שלנו על המקומות שבהם אנו חיים, פועלים ועובדים.

עושה רושם שהעבודות “נופים” שיצרה מחותן בשנות ה־70 ערות למבט שזה עתה מתנסח בעולם מול הנוף ההולך ונשחק, אולם הוא לא מספר רק על פצע, הוא מספר גם על עוצמתה של האדמה, ועל הדרך שלנו להתנסות בעוצמה הזאת. אם לצטט את לאה דרום, שמסתכלת על עבודתה של אמה לאורך השנים, וגם ליוותה את חוט היצירה והמחקר שלה מקרוב, מחותן “הבינה שהנופים עצומים כל כך, שצריך לצאת אליהם […] כלומר, לא רק להביט עליהם, אלא לחוות אותם”. עבודותיה המוקדמות מבשרות זאת, את היכולת פשוט לגשת אל החומרים שמהם עשוי העולם ולהביא לצופה משהו מהסגולה העוצמתית שלהם, באורח אינטואיטיבי לגמרי. לדבר בשפת האיכויות של החומר. העבודה המוקדמת של מחותן בתערוכה, “מנחה” משנות ה־60, מבשרת על הבלתי אמצעיות הזאת, על שיחה שקל וטבעי לה לשוחח. לבוא במגע ישיר עם האלמנטים, לחוות אותם, ולגרום לכך שגם הצופה יחווה אותם, לא רק יראה אותם בעיניו אלא יחוש אותם בהווייתו. מחותן יוצאת החוצה כדי להביא אמת שטמונה במקום, והאמת הזאת טמונה בקימורי הגבעות, בעמקים, בקווי האופק ההרריים, בדיונות החול, בסלעים, בפיסה של עץ. הם החומרים עצמם של העולם, שסותת או גולף עבורנו בדרך כל כך בלתי רגילה, שאין לנו ברירה אלא לעצור, ולהתקרב אליו, להקשיב לו. אני רואה בכך שיתוף פעולה בין השפה של חומרי העולם ובין השפה האנושית, ויצירת משמעות משותפת. אולם כדאי להתעכב על כך, כי יצירה הדדית עם חומרי העולם אינה מצויה בסביבתנו, ואיננו מורגלים באפשרות הזאת בכלל. הורגלנו בתרבותנו המודרניסטית לקבל כמובן מאליו שיש חיץ מוחלט בין הפנים והחוץ, שכל מה שהוא בעל משמעות שייך לנו, לעולם האנושי. אם אנחנו מוצאים משמעות שם בחוץ, אנחנו אומרים שזוהי “השלכה”.

אחרי נוף בעקבות חוה מחותן, מראה הצבה, 2025, צילום: דניאל חנוך

ובכן, העיסוק של מחותן בהשתקפות של הנופים עם עולמה הפנימי מקבל לא מעט הד בציטוטים שלה המובאים בטקסטים, וגם בראיונות איתה. אנו קוראים למשל שהנופים “משקפים מצבים אישיים”, או שהם “משקפים מצבים רגשיים”. אולם כשמסתכלים על עבודותיה של מחותן לאורך השנים, ועל הדרך שלה להתמקם בעולם, קשה לחשוב שמדובר ב”השלכה”, כמו שאנו נוהגים לחשוב בדרכנו המודרניסטית; כלומר בהשלכה של עולמנו הפנימי על הנוף. דומה שהחיפוש של מחותן וההתמקמות שלה מול הנופים היא אחרת; פחות פסיכולוגיסטית ויותר, לטעמי, קוסמולוגית. כלומר, הפנים והחוץ הם אותו דבר. מה שיש בפנים יש בחוץ, ולהיפך. התחושה היא שמדובר באותה שפה, שמתגלמת באדמה ובנפש האדם. בני אדם חיו ככה במשך מאות על גבי מאות של עידנים. הם לא ראו את עצמם כנטע זר בעולם וכבעלים של כל מה שיש לו משמעות, יופי, מוסר, אסתטיקה, בקיצור כל הדברים היפים האלה שאנו מוקירים. בני אדם ראו עצמם בתור איבר אחד בגוף גדול יותר, ולכן הנחת היסוד היתה שהכוחות שפועלים עליהם פועלים גם על העולם הגדול. יש איכויות בחיינו הפנימיים שמתקיימות גם בחיי העולם. קשה לדמיין בכלל אפשרות לבטא את שפת החומרים אלמלא חשים את האיכויות המשותפות שלהם איתם. אבל יותר מכך, מחותן לא רק פונה בטבעיות ובבלתי אמצעיות לשוחח עם החומרים של העולם, היא גם מרשה לעצמה לעשות זאת. וזה משהו שאנחנו פחות ופחות מרשים לעצמנו בימינו. אולי שכחנו שזה אפשרי, אולי שכחנו איך עושים זאת, ואולי אנחנו לא מרגישים שיש לנו הזכות, לצאת ופשוט לדבר עם העולם.

על רקע הכישור המיוחד הזה של מחותן והזכות שהיא נוטלת לעצמה, אפשר להבין מדוע בחרו בה שני אמנים עכשוויים בתור מורת דרך. בשיחה עמם, סיפרו עמרי קרן ונעמה עמר־הדני שהם חיפשו לעצמם “מאסטרית ללמוד ממנה על פיסול, מאסטרית לחקור עם העבודות שלה את מעשה הפיסול”. משהו שם, לדבריהם, בבלתי אמצעיות של מגע היד שלה עם החומר, משהו בווירטואוזיות של המגע שלה, קסם להם. זה נראה היה להם משונה, בלתי רגיל, אבל בדיוק בגלל זה גם מושך מאד, והם ביקשו להתקרב לזה.

המורים שאנחנו בוחרים מספרים עלינו הרבה מאד. על החיפוש שלנו, על הגעגועים שלנו. ייתכן שעמר־הדני וקרן חיפשו זקנת שבט שתלמד אותם לגשת ולגעת ישירות בחומרי העולם, לדבר עם האדמה באומץ ובישירות, לצאת החוצה. ועם זאת, עבודותיהם מראות כמה זה קשה, איזו תהום נפערה ביננו לבין הדיבור עם העולם.

אחרי נוף בעקבות חוה מחותן, מראה הצבה, 2025, צילום: דניאל חנוך

החניכה הזאת קשה כי הזמנים קשים, ואחרים. האדמה של קרן ועמר־הדני שונה בתכלית מהאדמה של מחותן. ואולי יש דברים שצריך להגיד אותם: קודם כל, יש לנו היום פחות אדמה. פחות אדמה לפגוש, ופחות אדמה לדרוך עליה. כולנו יודעים מה קרה בחמישים השנים האלה. אין ספק שנדרשו פתרונות מגורים לאוכלוסייה ההולכת וגדלה, אבל באותו זמן ראוי שנתבונן באופן שבו שחיקת הנופים השפיעה ועודנה משפיעה על המחשבות שלנו, על ההתנסות היומיומית שלנו ועל ההתמקמות שלנו פה בעולם.

לא רק האדמה הולכת ומתמעטת והנופים נשחקים. אנחנו לא רק הולכים ומתרחקים מהאדמה שנעלמת בהדרגה מעיננו, אלא גם מהזיכרון שיש לנו אפשרות להקשיב לה, לשמוע אותה, לדבר איתה באורח בלתי אמצעי. שכחנו שיש לנו את היכולת הזאת. במובן הזה, מחותן עוד זוכרת. היא מעזה לשים את החומר של העולם על הבמה. העבודות שלה הן גילום של מגע ישיר, “גולמי” כמעט. היא מרשה לעצמה לדובב את החומר, להיות לו לקול, להציג אותו בכבודו ובעצמו, ישיר, חשוף, מה שהוא מראה ומגלה, כך, על הבמה.

אצל עמר־הדני וקרן הזיכרון של המקור הלך והתרחק. השיחה שלהם עם האדמה הרבה יותר מהוססת, משהו תמיד צריך לשאת אותה, משהו צריך להחזיק אותה. האדמה לא מעזה להופיע ישירות אלא בתיווך בלבד. אם המתווכים הם צינורות הזכוכית של תנורי החימום (הנקראים “גולד ליין”, אילו ידעה חברת יצרני התנורים כמה היא צודקת, כי בעבודה של עמר־הדני זהו אכן הזהב האמיתי), אם זו כורסה מעוצבת למופת, ואם זו מכונת כביסה שלא רק שהיא מוכה ומעוותת אלא היא גם נושאת חותם צנוע, כמעט בלתי מורגש, של פלאי האדמה, מוחבא באחת מדפנותיה. ופלטת האינדוקציה? כאן דבר אינו נושא עוד את האדמה, מלבד הזיכרון שאי פעם היתה פה אדמה. מעגל רפאים של אבנים נושב זיכרון עתיק לאש שאולי פעם־פעם דלקה בו. והרי פלטת אינדוקציה מספרת את סיפור ההתרחקות והשכחה שלנו בזעיר אנפין: זו כבר לא האש הפראית והישירה שמבשלת את המזון שאנו אוכלים, וגם לא האש המוסדרת למופת על הכיריים של הגז; מה שמייצר חום ומבשל את מזוננו היום הוא תגובה של סלילי מתכת המשנים את השדה המגנטי של משטח הבישול, שבתורו “מושרה” (induced) לתוך כלי הבישול שהופך, הודות להשריה אלקטרומגנטית, לכלי חימום. פלאית ככל שתהיה ההמצאה הזאת, נסכים שאין בינה לבין חום אש קשר רב.

בעוד מחותן יוצאת החוצה לעולם ומביאה אל הסטודיו שלה פיסות מבשרו כדי לעבוד עליהן ולדובב אותן, פיסות גולמיות ונועזות, עמר־הדני וקרן מוצאים את האדמה בביתם. תחושת המקום שמנסה להפציע מבעד לאדמה מתכתבת עם פְּנים ולא עם החוץ. גם כשהחול של התנורים נאסף ממצפה רמון, על צבעיו המפוארים, הוא מוצא את עצמו בסופו של דבר בתנור חימום ביתי. אבן החן אגט מוצאת את עצמה דבוקה למכונת כביסה, שקרויה באופן אירוני “קריסטל”. כל ארבעת היסודות שמהם מורכב העולם מתחבאים בין פינות הבית; האש הנעלמת בפלטת הבישול, האוויר שאינו נושב במאוורר, המים במכונת הכביסה המחוצה שיצאה מכלל שימוש והאדמה, כן, מכל עבר האדמה שמחפשת דרך להיות. תחושת המקום שלנו ביחס לנופים משתנה, ואיתה גם השיחה שלנו עמם. העבודות של עמר־הדני וקרן נוגעות ללב כי הן מספרות על ניסיון להדביק את האדמה מחדש לחיינו, למצוא מחדש את הרלבנטיות שלה.

עמר־הדני וקרן מודעים לגמרי לכך שהם נמצאים במקום אחר, ספוגים במרחק שהלך ונחרט בגוף שלנו. של כולנו. העבודות שלהם הרבה יותר זהירות, והן בכלל מעמידות בסימן שאלה את עצם האפשרות לצאת החוצה ולדבר שיחה בלתי מתווכת עם האדמה. להרגיש חלק ממנה. בעצם הבחירה שלהם לשוחח עם מחותן יש רצון להיכנס לשיחה עם הנופים ועם האדמה, אבל הם לא לגמרי מרגישים שייכים.

נעמה עמר הדני, קריסטל, מכונת כביסה, צבע אפוקסי, אבן אגט, 2017, צילום: דור אבן חן

מחותן מרגישה שייכת וזה ניכר. שייכת לעולם, לחומר, לאדמה. היא פשוט באה אליה, נכנסת (יוצאת ליתר דיוק), לוקחת, חותכת, מגלפת, מציבה. קרן ועמר־הדני מגששים, מהססים, שואלים, מסתכלים על עצמם מסתכלים על האדמה. אני יודעת כי זה הדור שלי. דרוש לנו מאמץ מודע, מכוון, בל ישוער, להרגיש שייכים לכאן, לעולם, להאמין שיש לנו זכות פשוט לצאת ולדבר ישירות עם האדמה.

האמוּנוֹת שלנו באשר למקומנו כאן, אמונות שהתבססו בליבנו וכרסמו עוד ועוד במערכת היחסים שלנו עם האדמה, נותנות את אותותיהן בעבודות של בני הדור הזה; ואולי הדבר הבולט ביותר שהשתנה בגלגולי השיחה הבין־דורית עם האדמה מוצא לו ביטוי בחומריות עצמה. כשמתהלכים בין העבודות מתקבל הרושם שמדובר בשתי מעבדות מחקר שונות המניבות חומריות שונה לחלוטין, כאילו מדובר בחומרי עולם שונים, מה שמבטא בכאב עד כמה הרעיונות שלנו משפיעים על המעשים שלנו ועל הווייתנו בעולם. החומריות של עמר־הדני וקרן אֶתֵּרית למדי, אוורירית. היא ממוסגרת יותר כרעיון. מוזר ככל שיהיה הדבר, גם כשאנחנו פוגשים גושי אדמה מסיביים – אולי מופעי האדמה המוצקים והגדולים ביותר בכל חלל התצוגה – הם קלילים, כמו מרחפים בחלל, לא ברור מהיכן הם הגיעו, האדמה מנותקת מהסיפור שלה, היא נגועה יותר ב”היעדר מקום” ((placenessless מאשר ב”תחושת מקום”.

עמרי קרן, ללא כותרת (אינדוקציה), פרופיל אלומיניום, זכוכית, הדפס, 2024, צילום: דניאל חנוך

ניכר שקרן ועמר־הדני מודעים לגמרי לקושי של בני דורנו לחוש זיקה למקום, לראות את המקום, לראות את הנוף, את האדמה. גם הם רוצים לחקור את המקום, למצוא בו אמת, מהות, אבל מלווה אותם תמיד, כלשונם, “ההבנה שאף פעם לא נראה את התמונה השלמה”. למה הכוונה? אני מהרהרת בכך ובעבודות שלהם, ומבינה – המִסגוּר של המבט ושל הרעיונות כלא אותנו בתוך כלוב של חוסר היתכנות לקרוא את תופעות המציאות. כלוב של מרחק. בדיוק בגלל אותו חיץ שהעמידה המודרנה ביננו לבין החוץ, בגלל שהיא ניכסה לעצמה את עולם הרוח ושכנעה אותנו שכל משמעות שייכת לעולמנו “הפנימי” בלבד, מתקבלת התחושה שלנצח ניצב קיר שלא מאפשר לגשת באורח ישיר אל העולם. כשהמשמעות נמצאת רק בגבולות העולם האנושי, כשהתפיסה האנושית היא מכשול, ולא שער, אפשר להבין כיצד נולד הרצון העז “לצאת מהאנושי”, להיפטר כבר מהדבר הזה שמפריע לנו לפגוש את העולם. מספיק לחשוב על מורשת גדולי הפילוסופים המערביים של העת החדשה שחרצו את גורל התפיסה שלנו, משל היה גורל מיננו האנושי: לעולם לא נוכל לתפוס את הירח ישירות, לטעום את טעם היין ישירות, לראות את האדמה כפי שהיא, שכן הכל מובנה בתוך קטגוריות של התודעה שלנו שמולבשות על העולם. הנה כובד משקלה של מורשת בת 300 שנות חשיבה מודרניסטית בסטודיו של שני אמנים במאה ה־21. כך הם סיפרו לי בעצמם:

“אנחנו תמיד כלואים במסגרת של המבט המתבונן בנוף […] זה תמיד אנחנו, שמתבוננים בנוף […] אין לנו יכולת לצאת מעצמנו, ועם זאת יש ניסיון כל הזמן לנטרל את הנוכחות האנושית מתוך הקריאה של הנוף. מחותן נמצאת בשיחה עם הנוף […] אנחנו כבר לא שם. זה כבר לא העידן הזה”.

אבל זוהי אינה רק מורשת החיץ של המודרנה, שאטמה את השיחה האינטואיטיבית, המפעפעת ביננו לבין העולם. יש כאן מורשת נוספת שיש לה חלק בהתרחקות ובהרחקה שלנו את עצמנו מהעולם, ויש לשער ששתי המורשות ארוגות זו בזו בקשרים נסתרים. זוהי המורשת של השיח האקולוגי, שכבר כמה עשורים מחרחר ריב בין האדם לבין האדמה. אפשר להבין – לאור הכאב של האדמה, והפצעים שפצענו אותה, נוצר באופן טבעי הרצון להדיר את עצמנו מתחומה. השיח האקולוגי של העשורים האחרונים שם דגש על האדם כסוכן מזיק, הרסני, מחלה. במקום להיזכר באיכויות המרפאות של האדם, ולהתמקד באפשרות של היותו מין מפתח בסביבתו, כזה שעשוי להעשיר, להבריא וללבלב עם סביבתו (כפי שהיה במשך עידני עידנים), בחרנו להתמקד באיכויות המזיקות ולראותן כגזירת גורל של מיננו. עמר־הדני וקרן הודו בשיחה עמם בהשפעה שהיתה ל”ספרות האנתרופוקן” עליהם. ומהי “ספרות אנתרופוקן”, אם לא “ספרות נזקי האדם והדרתו מהעולם”? בתודעה הקולקטיבית שלנו אין לנו מחשבות כל כך מיטיבות על עצמנו, יש להודות. זה אך טבעי, כשמשקיעים את מלוא תשומת הלב בהיבטים ההרסניים של פעולתנו על האדמה.

נעמה עמר הדני, Blowout, מאוורר רצפה, שרשראות, 2024, צילום: דניאל חנוך

עמר־הדני וקרן הם בני הדור שנמצא בדיוק על התפר שבין הגמגום, האשמה, הספקות המכרסמים באשר לנוכחותנו כאן, ההצטמצמות מול האדמה, תחושת הריחוק וחוסר השייכות העמוק, לבין החיפוש לשוב לכאן, אל המקום, להתקרב, לרפא, לגעת באדמה. אף שההיסוס גדול, החיפוש חי ורוחש, והרצון למגע ולהיזכרות מפכה דרך העבודות. החומריות של עבודותיהם אולי חסרת “גוף ממשי” שמחובר בזיקה למקום, בניגוד לחומריות העבודות של מחותן, אבל אני עדיין מוצאת בהן את היראה.

היראה היא קודם כל בחיפוש. למצוא את אוצרות האדמה במכונת כביסה, בתנורי חימום או בפלטת אינדוקציה זה עדין מאד, וגם מלא צניעות והבנה ביחס למקום שבו אנחנו נמצאים היום. עצם העובדה שהיצירות האלה מוצגות ביחס ישיר עם יצירותיה של מחותן ממקם אותן כתלמידות שמבקשות הדרכה. הן מבקשות לחקור לא רק את מעשה הפיסול אלא גם את החומריות של החומר. כששאלתי את עמר־הדני וקרן כיצד נוצר חיבור הלב הראשוני שלהם עם יצירתה של מחותן, הם אמרו שבמסגרת הרצון והחיפוש שלהם לחקור את מעשה הפיסול, “הדיוק בזווית האבן, בבקע העץ, הדהים אותנו”. זוהי שאלה מסתורית: כיצד מורגש “דיוק” בבקע של עץ? ייתכן שהתשובה מסתורית לא פחות. הדיוק בסיתות זווית האבן, או בבקע העץ, נראים לנו מדויקים כי הם נדמים לנו כהמשך טבעי של חייו הפנימיים של העץ, או של האבן. הם שותפים למבע של החומר עצמו. לכן אנו חשים שהם נכונים, על זמניים, מהותיים למופע החומר עצמו. וכמה שאנחנו זקוקים היום לזקני שבט כאלה! לזקני שבט שיודעים לכוון אותנו להקשיב למבע של החומר עצמו, ולטפח בנו את הרגישות הדרושה לשם כך. זקני שבט שיזכירו לנו שזה אפשרי, שאפשר להקשיב, לשוחח ולשתף פעולה עם חומרי העולם. ואולי זה מה שזקני שבט עושים – מזכירים לנו את מה ששכחנו. ואולי זה מה שהאדמה היום זקוקה לו יותר מכל – לקשב שלנו, למבט שלנו, שנחוש שהיא מדברת, שהיא מזמינה אותנו לשיחה, למערכת יחסים הדדית שבה אנחנו גם לוקחים, וגם נותנים בחזרה.

כך הייתי מעוניינת להבין את שם התערוכה, שבמבט או צליל ראשון אולי מעורר אסוציאציות מעט קודרות: לא כביטוי מטפורי העושה שימוש במשקל הלשוני המרמז על מות הנוף, אלא פשוטו כמשמעו, בתור הדבר עצמו – אחרי חקירת היצירה “נוף”, ובעקבות מחותן. ללכת בעקבות המורה, בעקבות השיחה של מחותן עם הנוף, ובעקבות מה שהיצירות שלה מלמדות אותנו, שכן השיחה עם האדמה היא שיחה ארוכה ומתמשכת, שאינה נפסקת עם שום דור.

*

המאמר נכתב בעקבות התערוכה “אַחֲרֵי נוֹף: בעקבות חוה מחותן” של האמנים נעמה עמר־הדני, עמרי קרן וחוה מחותן, מוזיאון בית אורי ורמי נחושתן, דצמבר 2024 – מאי 2025, אוצרת: סמדר קרן.