תיפקוד תקין

התערוכה “טונוס” של רונית מירסקי, המוצגת בימים אלו ב”מעבדה”, מבוססת על רפרנסים לג’ימבורי: פיסול בנדנדות, כריות, כדורים מנופחים, סולם, מושב מסתובב וספסלי מנוחה. סטרוקטורות מתכת מצופות ספוג, ויניל ואזיקונים משמשות כקו מתאר של מתקן, נוקשות עטופה ברכות מהודקת; קו שמתווה מסלול בחלל, עולה ויורד ללא פונקציה מוחשית, כמו עצם בגרון שנוכחותה הפכה קבועה. ההשלמה עם המצב הקיים מאפשרת לעשות איתו דברים אחרים, למשל, לתלות עליו נדנדות צבעוניות.

טונוס הוא מתח שרירי, מידת ההתנגדות המאפשרת לגוף לעמוד ולנוע ביציבות, לתפקד באופן תקין. מירסקי בנתה עולם במנעד שבין היפרטוניה (טונוס מוגבר) והיפוטוניה (טונוס נמוך). היא שותלת בגן המשחקים הדמיות מטאפוריות למצבים אלה, כמו נדנדה עם חבלים גמישים שלמעשה לא יכולה לשאת גוף אדם, כריות גדולות עשויות יציקת פוליאוריטן מוקצף קשיח, סולם חבלים כחול שלא נדמה כמי שיכול לשאת משקל – הוא מוביל אל הקיר, כמו משתלשל לבריכה ריקה ממים. החלל עטוף בסאונד אינסטרומנטלי אמורפי שיצר ניר ג’ייקוב יונסי מכלי מיתר, מעין המחשה של מתח באמצעות צלילים המופקים ממיתרים מתוחים יותר או פחות במקצבים משתנים. זהו סאונד מטריד אך גם נעים, כזה שניתן להיבלע בתוכו. התערוכה מעניקה תשומת לב לפעולות השגרתיות של הגוף, כמו שמירה על שיווי משקל. הערנות למצב הגוף מתאפשרת, במובן מסוים, בשל שינוי במצב השגור: משהו אינו כשורה, וכעת יש לשים לב, להבין ולהצליח לתפעל את הגוף. כמו פייפר קאט הממחיש פעולות של אצבע, רק שפייפר קאט עובר.

מראה הצבה מתוך “טונוס”, רונית מירסקי במעבדה, 2023, צילום: ינון כלפון

אני רוצה להאמין שהמבקרים חווים את התערוכה בכל מיני מישורים של הזדהות ובלבול, כיוון שהיא נותנת במה למצבים שבהם יש למצוא את הדרך ואולי גם ליהנות ממנה, לפתור מסלול המכריז גלויות שאינו תקין, ואף על פי כן הוא המסלול. הסיפור המסוים שממנו הובילה מירסקי את מהלך התערוכה הוא חוויות החיים שלה ושל משפחתה. שני הורים ושלושה ילדים, לאמצעי תסמונת דאון, שמתח שרירים נמוך הוא אחד הסימפטומים שלה. החפיפה שיוצרת מירסקי בין חלל משחקים וחלל טיפולים אינה מקרית: המעקב אחר “הטונוס” ההורי הנע בין טיפולים, בדיקות, בירוקרטיה, רפיון, רגשות אשם וכמיהה שמשחק יהיה פשוט משחק, ולא מערך גירויים מהקוגניטיבי למוטורי. התערוכה בנויה כמסלול שמתקדמים לאורכו (כיאה לטיפול פרא־רפואי, או שאיפות הרוצות להתגשם) במרחב מרוצף אריחים מוקצפים בהירים שמתחברים אחד לשני. מירסקי ממחישה את חוסר השליטה של הגוף על המתרחש, כמו גם את מערכת ההגנות והרפלקסים שאיש.ה עם יכולות מפעיל.ה כדי להימנע או לרכך מכה או הפתעה לא רצויה. אלגורית, גוף העבודה מציג את חוסר היכולת של ילד.ה למנוע גמישות יתר או נוקשות מפרקים, את חוסר היכולת של הורה למנוע פגיעות פיזיות ורגשיות. ההצבה מתחילה בשביל המוביל לחלל “המעבדה” מסף הרחוב, שלאורכו חלקי מגלשות צבעוניות שעל אף צבעוניותם וגודלם המרחב בולע אותם כמו היו צינורות 27 צול של הבניין. המבקרים חולפים על פניהם. המסלול הקצר הזה, המשמש פרולוג ואפילוג, מסמן גם כמה צריך להתאמץ, לדייק ולעצב נוכחות כדי להירשם בתודעה.

מירסקי מצליחה ללכוד תסכול ובדידות בחלל הלבן. הפסלים מוצבים כמערך כשם שהם נותרים פרגמנטים. לתערוכה יש בעיני איכות מאוד מדויקת של אקראיות, וזו מקנה לה אמינות עצובה. הצבעוניות בה מלאת חיות אך מדודה, לא באמת סוחפת, לא באמת משמחת, ועדיין, המכלול מזמין לשהות בתוכו, להשתובב, להתבונן, לנסות להחזיק מעמד ולמצוא איזון. מה שנותן לחוויה את עוצמתה הוא הצלחתה של מירסקי, בצורות מסוימות, לחגוג את הקיים. התערוכה מזמינה לחוויה המנכיחה את חוסר התפקוד התקין מבלי לתקן והיא גם לא מצביעה על נקודות השבר, כל אחת מוזמנת לגלות איפה תיפול.

מראה הצבה מתוך “טונוס”, רונית מירסקי במעבדה, 2023

דרך עבודותיה האחרונות של מירסקי ניתן לבחון מסלול חיים לא נורמטיבי ואת יחס החברה להבדלים בנראות, בפערים של תפיסת מציאות. תערוכת היחיד הקודמת שלה נבעה גם היא מההורות המיוחדת שלה, אפשר לומר שזו הייתה התמודדות אמנותית עם העובדה שלבן שלה יש תסמונת דאון. התערוכה נקראה “T21”, על שם הממצא הקליני שמעיד על התסמונת, טריזומיה של כרומוזום 21, כלומר, עודפות של כרומוזום 21, שלושה עותקים בתא במקום שניים. בתערוכה, שהוצגה בגלריית “המקרר” ולאחר מכן במרכז גוטסמן לתחריט בכברי, הוצגו 21 דיוקנאות של דמויות עם תסמונת דאון ודיוקן זוגי של מירסקי ובנה: ילד עם תסמונת דאון נוגע קלות בלחיה של אמא בלי תסמונת דאון. הדיוקנאות נעשו בתצריב והדפס משי של פויל זהב. כל דמות מופיעה כאיקונה נוצרית, מוקפת מסגרת מעוטרת והילה לראשה; האמנית ובנה מוצגים אסוציאטיבית כמריה וישו, בחיבוק עטוף גלימות קדושים.

הדמויות מבוססות על תמונות שמצאה מירסקי ברשת, בחירה מושכלת שמטרתה לשקף את היעדרם של א.נשים עם תסמונת דאון מסביבת חייה של האמנית. גוף העבודה מתקיים במנעד שבין אגביות של מנוע חיפוש ובין שורשים עמוקים של איקונוגרפיה נוצרית, על כל המשתמע ממנה על בניית חברה והקשרים תרבותיים. לאורך הסדרה מירסקי מחפשת קשר בין המציאות שבה היא חווה את חוויותיה האישיות והמכנה המשותף הרחב של חברת החיים. עבודות רבות שלה מזוהות עם שכבתיות, וגם בסדרה זו דבר מוביל לדבר מוביל לדבר, אין גוף העומד ניטרלי, בזכות עצמו, אך מרגע שהוא עומד הוא לא ניתן לערעור.

מתוך “T21”, רונית מירסקי בגלרית המקרר, 2022, צילום: חגית גורן

בסדרת הדיוקנאות היא נתפסת לא.נשים אקראייםיות וקוראת בהםן משמעות, כשם שהיא מקווה שא.נשים יטרחו לבהות בקווי המתאר של פני בנה ופניה שלה ולהבין דרכם משהו על העולם והסיסמאות שהחברה מטפחת. המהלך הוא תולדה של אמירות שהופנו אליה לאחר לידת הבן, כגון “הם קדושים”, “הם מלאכים”, “את עושה עבודת קודש”. “הם” הם אלה עם תסמונת דאון. דווקא הדגש ששמה האמנית על תגובות ותפיסות מקובלות התיר את הניסוחים מתוקפם והפך את המילים להברות ריקות, צלילים מתפוגגים.

הדמויות בגוף העבודה של מירסקי נרשמו עם החרט על הפלטה ללא רישום מקדים. הן הזכירו לי ספר ללימוד רישום שנתנה לי סבתי. באחד העמודים הופיעה דמות נערה, שיערה היה מטופל בקווים מרושלים מדויקים. באיכויות התצריב ובמבט ממוקד מתממש לכל דיוקן בסדרה נפח המתנתק מפלקטיות של דיאגנוזה. נוצר חיבור השמור לאסוציאציות חופשיות, כשזָרוּת מתמזגת עם תחושת היכרות פנימית. סטרוקטורות הקו שבנתה מירסקי ב”טונוס” נדמו לי כחוליות מתקן טיפוס. איזו חירות זו לטפס כל כך גבוה, למקם את הברכיים על חוליה ולהסתכל על העולם הפוכה.

“טונוס”/ רונית מירסקי
סאונד: ניר ג’ייקוב יונסי
אוצר: שרון תובל
המעבדה, הרצל 119, תל אביב יפו
נעילה: 25.02.23