ביקורת

  • למה לִיצֹור עבודת אמנות כשזה כה יפה לחלום עליה?

    "רשת ההתייחסויות אינה מרוקנת את העבר 'התולדות אמנותי' מתוכנו אלא מתגברת את מהותו ומחלצת ממנו את הממד הלירי של הרגש. כמו האופן שבו הוא מטפל בקו ובצורה, גם כאן מרק פושט את המטען המיתולוגי והדתי מהציור המערבי, ומשאיר את הצופה עם החוויה האנושית, פרוזאיות יומיומית". אסף פינקוס על תערוכתו של יוסי מרק "דיאלוג חרישי" בגלריה שלוש

  • מפולת תלת-לשונית

    "רוצים לייצר פסל כללי על אותיות ושפות? אוקיי, אהלן וסהלן, זו עבודה לגיטימית (אם כי סתמית נורא בהקשר ובמיקום). אבל אם רוצים לדבר על רעיונות קבליים שנותנים משמעות מיתית ומיסטית לאותיות ומילים – הרעיונות האלו מדברים על השפה העברית ואין צורך להכניס להם אותיות בשפות אחרות". דוד (דוכי) כהן על עבודת הקבע של מיכה אולמן בגן הספרייה הלאומית

  • שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב

    "דממת המוות של גדמי הגזעים והענפים המקובעים על קיר מנוגדת לכאורה לשמה של התערוכה, אבל רק לכאורה, שהרי התערוכה הזו נעה ומניעה את המבקר בה במנעד הקיומי הנצחי בין מעלה ומטה, בין עמידה בגובה לבין סכנת נפילה (ומוות) מתמדת; בין השבריריות הקיומית של בני אנוש לבין כוחות הטבע הקדומים". בת־שבע דורי על תערוכת היחיד של נדיה עדינה רוז "ברעש נפילת הענפים"

  • ברווח שבין המילים

    "רצף מסחרר של דימויים מכל מני סוגים ובכל מני מדיות, שמתחברים ולא מתחברים, שעוברים מאחד לשני לשלישי עד שאתה פוגש דימוי שמפעיל אותך. בדיוק כמו אייטם קורע לב בחדשות או סרטון מרגש של מפגש בין משפחות, לרגע אחד משהו בפנים נשבר". דידי כליפה על התערוכה "שמיני עצרת" במוזיאון תל אביב

  • תמיד פציעה בהשהיה

    "החיתוכים של פרומקין אינם אקספרסיביים בהכרח, אלא יוצרים צורות מוגדרות ומתוכננות, שמשורטטות מבעוד מועד, ולאחר ניסיונות על חצאי גיליונות הם מועתקים אל הנייר העצום העוטף את החדרון בסדנאות האמנים. בדומה לציור, גם כשהחיתוך מתוכנן הוא תמיד חד פעמי, ולכן גם גורלי". דורי בן אלון על "נופל הלילה" תערוכת יחיד של רחל פרומקין בסדנאות האמנים

  • הצייר הוא שחיין

    "מה קורה למתבונן כזה כאשר הוא נכנס אל הסטודיו, המרחב שבו מתרחשת הפעולה הפרשנית? אפשר היה לדמיין תהליך לימוד ארוך ומתיש, לימוד שהוא מטרה בפני עצמה, לימוד שפה חדשה, כשלבסוף הפעולה היוצרת מכילה את כל הידע שנצבר ומגישה אותו באמצעות הקנבס, פעולה שתאצור בתוכה את כל משקעי הלימוד. לא כך אצל הירשפלד. כאן הלימוד הוא פעולת השחייה עצמה". יעקב צ. מאיר על תערוכתו של יונתן הירשפלד "חיי יוסף"

  • הציור יצא לחופשי

    "אך מהותי יותר הוא שהידיים של גטר אינן מעבירות תוכן כזה או אחר, ואינן מביעות דבר. אלו ידיים שנמצאות בתואם מושלם עם הליך הייצור שלהן, עם הצבע הנגרר על הבד, עם החומריות של הציור שממנה הן עולות אל פני השטח. אלו ידיים שהאיבר המהותי להן הוא היד המציירת, ולא העין הרואה". אפרת ביברמן על תערוכתה של תמר גטר "פיעל"

  • הנתיב שבו אנו משתוקקים

    "על פי שם התערוכה, נתיבי התשוקה של יקותיאלי סוללים דרך בשדה מוקשים: שדה המוקשים שהוא הארץ הזו. יש כמה סדרות בתערוכה הזו וכמה עבודות בודדות, והמוטיב המרכזי קושר בין קווי גבול לסימני צלקת: יקותיאלי מציג במרכז החלל סדרת צילומי צלקות שנראות כמו קוים, ומהם מפתח את הרעיון". ידידיה גזבר על תערוכתו של אדם יקותיאלי, "Desire Path Pushing Through a Minefield"

  •  תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

    "כך, בעוד קריאות איקונוגרפיות עשויות להטיל את הפרשן לתוך סחרחורת חסרת תוחלת, המחשבה על מושג הסנטום מאפשרת לבחון את העשייה של נאמן מכיוון אחר, שאינו תר אחרי מתן משמעויות לפרטים הציוריים השונים, אלא בוחן את ההמצאה הנאמנית הייחודית שבבסיסן. קריאה כזו מאפשרת לראות את האמנות שלה לא כמקטעים אלא כשלם אחד, גם אם מחולק לפרקים, ומגלה את היחס שבין התערוכה הנוכחית של נאמן ובין הטקסט הקפקאי שנמצא ביסודה, שאינו מבוסס על תוכן משותף אלא על מבנה דומה". אפרת ביברמן על תערוכתה של מיכל נאמן "תיאטרון הטבע מאוקלהומה"

  • הלשון החרוצה של מריאן

    "דמויות לאינספור בתערוכה "שמי הוא מריאן" במוזיאון ת״א חורצות כלפינו לשון. יש העושות זאת מתוך זעקה או מתוך חנק, כדי ללקק גלידה או כרמז מיני; יש כאן כלבים המוציאים לשון, כלבי־אדם או אנשי־כלב הרוכבים זה על גבי זה עם לשון משורבבת, וישנו אף כהן עטוף בטלית הנושא ברכה בפה פתוח". ענת שולץ על "שמי הוא מריאן"

  • לרשום – לחוות – להבין

    "חוזקה של התערוכה הוא העמדה המחקרית שהיא מציעה, הבאה לידי ביטוי גם באופן ארגונה ועיצובה; ישנו קשר הדוק בין ה'איך' של עיצוב התערוכה לבין ה'מה' שמוצג בה, כשם שיש קשר הדוק בין ה'איך' של הטכניקה האמנותית ל'מה' שנוצר באמצעותה", נעה מורדוך-סימונסון על "לרשום את תולדות האמנות" בגלריה האוניברסיטאית

  • אל ערבות המלח הצחיחות

    "אל מול הלובן המהפנט והמשתק של גבישי המלח בסדרות הקודמות, גוויות האבטיחים המצומקות והמשומרות שפרושות על ״שולחן האבטיחים״ חותכות בבשר החי. הן מזכירות את האסתטיקה הקודמת של לנדאו, זו הפרועה, הזועמת, המלוכלכת; סדום ועמורה של דמויות אדם מקולפות עור, של השפרצות בטון, של מזרקות דם ודמעות, של דלתות פעורות חורים. איפה היא היום". קרן גולדברג על תערוכתה של סיגלית לנדאו "הים הבוער"

  • תיפקוד תקין

    "הערנות למצב הגוף מתאפשרת, במובן מסוים, בשל שינוי במצב השגור: משהו אינו כשורה, וכעת יש לשים לב, להבין ולהצליח לתפעל את הגוף. כמו פייפר קאט הממחיש פעולות של אצבע, רק שפייפר קאט עובר". גילי זיידמן על תערוכתה של רונית מירסקי "טונוס"

  • מדריך הטרמפיסט לגלריה

    "ההתעקשות של בן־נר על רישול, אם כך, אינה מחיר שהוא מוכן לשלם אלא עיקרון. העשייה הפשוטה והישירה היא ניסיון לשמור על מרחק קצר בין המחשבה ובין הביצוע, לקצר את המרחק בין האמנות ובין החיים ואולי אפילו לבטל אותו לחלוטין". ידידיה גזבר על תערוכת היחיד של גיא בן־נר במוזיאון תל אביב

  • שדות קיץ, אדמה צרובה, רשתות וכתמים

    "כהן לוי עובדת מבחוץ פנימה, ממרחב האוויר בכיוון האדמה, ונעצרת, בסופו של דבר, לנוכח החלל הריק, בהיפוך מתעתע. המרחב המשתרע, הנייח, שהיא מייצרת בציוריה, רוחש זרימה פנימית ומהדהד רשתות סמויות מן העין". טלי תמיר על ציורי השדות של מאיה כהן לוי: "שדות סוף הקיץ", גלריה גורדון 2020, "גוף אדמה", מוזיאון פתח תקווה, 2023.

  • פינות של רכות בתוך הקו הגאומטרי

    "בכניסה לתערוכה של הילה טוני נבוק מכה בצופה תחושה של נוסטלגיה חמוצה. זה מפגש עם משהו מוכר, פמיליארי מאוד, אבל קצת מביך. יש בתערוכה הזאת הומור, אולי אפילו עוקצנות. ובכל זאת, זו ביקורת עצמית מבית, שיש בה גם חמלה והזדהות".דורי בן אלון על ״דרך החלון״, תערוכת היחיד של הילה טוני נבוק, זוכת פרס רפפורט לאמנית ישראלית מבטיחה במוזיאון תל אביב

  • שלוש תערוכות שהן סיפור על התנגדות, תקווה וייצוגיה של חירות

    "לאפלה של טוטליטריזם הייצוגים נכנסות שלוש התערוכות שהוצגו כאן. שלוש תערוכות שחיבורן הוויזואלי החווייתי והרעיוני מייצר רגע נדיר, מרחב של השהייה והתנגדות המולידים חוויה של חירות לשמה. שלוש תערוכות שמייצרות אינדקס ייצוגים חדש־ישן, מתריס ומשחרר, שבהן ייצוגי זקנה, אלימות, ניוון, סופיות, פספוס, רישול ופריכות מקבלים כוח וזוהרים באור יקרות" אלי ברודרמן על התערוכות "קופסא שחורה"; "נא"; "דודות"

  • בין האיקונות והקיטש

    "דווקא ההפרדה ליחידות מובחנות, 'עבודות־אמנותיות', מזקקת את המופרעות והייחודיות שבאסתטיקה של רייכמן. ההפרדה הזו מאפשרת להתמקד בדמויות, בביחד ובלבד שלהן, ופחות בפשעי הסדום ועמורה שהן עסוקות בהם, כלומר בתוכן". קרן גולדברג על התערוכה ״שירת גיבורים״ של גיא ברנרד רייכמן

  • מכושפת. מכושפת. מכושפת.

    "במובן זה עבודת המיצב של נטו יכולה להתפרש גם כשרידים אותנטיים ועקבות ממשיות של טקס פולחני אמיתי וחי, ובכך לערער על ההפרדה, לכאורה, בין החיים לאמנות. ובמלים אחרות, לערער על ההבדלים המבחינים בין המציאות, החיים והממשות לבין הסימנים, המסמנים והדימויים האמורים לייצג אותם". ליאת ארלט סידס על התערוכה "אמנות מכושפת"

  • הלחישה של ביאנלת איסטנבול ה־17

    "הסוגיות החברתיות והפוליטיות הרלוונטיות לחברה הטורקית מובאות כחלק אינטגרלי מהתצוגה הבינלאומית, מוצנעות, ללא הפניית זרקור אליהן, ובכך משקפות את תהליך צמצום המרחב החברתי־אזרחי בטורקיה של היום". שלי ליבוביץ קלאורה על הביאנלה ה־17 של איסטנבול