על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב יחודי-למקום

"המיניאטורי והגיגנטי כאחד מאלצים את הצופה לשנות את עמדתו, להתכופף לאחור על מנת לתפוס את מלוא מידתו של הגיגנטי, או לרכון קדימה על מנת לבחון במבט אינטימי את המיניאטורי. לכן, הן המיניאטורי והן הגיגנטי מעוררים את הבלתי-מושג והזר, ועם זאת, את הדומה וכמעט בר-השליטה, אך המופלא". אסף פינקוס על תערוכתה של אילת זהר בגלריה הלובי

הסביבה שמציבה אילת זהר אחוזת דיבוק של חפצים קטנים וממוזערים: מזכרות, כלי בית, צעצועים, שמונצס של אמא. זהו עולם של מיניאטורות, צרכנות, תיירות וזיכרון שארוגים יחדיו בקשרים מילוליים ומטאפוריים. גם אם נדמה שהמיניאטורות הן אוסף של שברים ושברירים, מקטעים לא רציפים של זיכרונות וכמיהות, הרי שזהר מלכדת אותן לגוף אחד: כל החפצים הממוזערים קשורים בחוטי רקמה דקים ועדינים. כל חוט יכול להיות אסוציאטיבי, המשכי או חוט המחשבה, וכך הכל קשור בהכל, שום דבר אינו עומד בזכות עצמו ודבר אינו מובהק.

המיניאטורות מסמנות בחלל חלקי ביוגרפיה אישית של זהר: שהותה בעולם היפני, עולם של צפיפות, דייקנות, וחישוב מדויק שעוסק במיניאטורות וצריכתן; התבודדותה בימי הקורונה, התבודדות שמחייבת את המצויים בסגר לחשב מחדש את מקומם בעולם ובסביבתם תוך הקטנה של מרחב הקיום הפיסי והגדלה של זה המנטלי, שימוש בחומר הביתי והסביבה המידית; מות אמה. יתכן כי זו הכמיהה לנרטיב המגולמת במיניאטורי ובגיגנטי – אך למה? מהו הניסיון שמציעה תערוכה המבוססת על דגמים מוקטנים, חפצים זעירים, מזעור סביבה ומיניאטורות? מהו הניסיון שעולה בעקבות הדגשת השחקן הראשי בתערוכה – הצופה – וקנה המידה הנובע ממנו? מה מייצר קנה מידה שהוא בר מדידה וזיהוי, ומה מעורר קנה מידה שאינו כזה? האם אנו מודדים חפצים ביחס לגופנו? ואיזו סוג של אינטימיות מחד וזרות מאידך מפעילים תהליכי הקטנה והגדלה?

אילת זהר, מראה הצבה מתוך התערוכה "על הגעגוע: נראטיבים של המיניאטורה, הענקי, המזכרת והאוסף", גלריה הלובי, תל אביב, ינואר-פברואר 2021

קנה המידה לבדו הוא זה שהופך את האובייקט לניתן, ואולי אף ראוי, לצפייה והרהור. הניסיון האלוהי, השאיפה אל הטרנסצנדנטי, הם מעבר לקנה המידה, מעבר לגוף האדם כמפתח לכל המידות. בדומה לכך, המיניאטורה עשויה להיות קטנה מדי מכדי להראות, מכדי שייאמד יחסה אל הממשי. אך דווקא בשל ההקטנה והצפייה מקרוב שהיא מאלצת, כפי שטען עמנואל לולי (Lugly), היא יכולה להיתפס כמוגדלת מכפי מידתה ובכך לעורר באופן פרדוקסלי את האלוהי או הנשגב שאינם ברי-מדידה. משום שמופעיו של המיניאטורי מתקיימים רק ביחס לסביבתו, הוא מאלץ אותנו למצוא אותו בחלל. במובן זה, הנחת היסוד שהגוף האנושי הוא נקודת ההתייחסות והמידה של כל הדברים מתמוטטת; המיניאטורי עוקר את הצופה מעמדתו ומרכזיותו, משהה את המידות האנושיות ושם אותן בצד. גם אם הגדלה או הקטנה של אובייקט מתרחשת לפי סטנדרטים מוסכמים, האפקט של יחסים אלו, והשינויים שהם מולידים, אינם יציבים או ניתנים לניחוש. מה היחס בין גודל ממשי וגודל מרומז, ומה אופן ארגון החלקים ביצירה שזהר מציעה לצופה? כיצד עצמים ואנשים מאכלסים חלל נתון ומה היחס שמתקיים בין האחד לשני, וכיצד האמנות מתווכת יחסים אלו בין אנשים וחפצים, ומכאן – בין אנשים והעולם, האלוהי, והזר? כל אלו עומדים בלב התערוכה.

*

עבור סוזן סטיוארט (Stewart), המיניאטורי הוא מטאפורה לחלל הפנימי של הסובייקט הבורגני. החוויה של המיניאטורי ממסגרת את הצפייה כאתר של ניכוס בורגני של העולם ("אני מחזיק את מגדל אייפל בידי"). הענקי, מאידך, הוא השלכה החוצה אל החיצוני, מטאפורה לסמכות המופשטת של המדינה והחיים הקולקטיביים, הציבוריים. הענקי הוא קטגוריה של הפוליטי. המיתוסים העתיקים של כינון לאום כוללים תמיד הכנעה של ענק: עשיו הרג את נמרוד, דוד את גליית, משה את עוג, אודין את יִמִיר (Ymir), ברוטוס את צמד הענקים גוג ומגוג, ארתור את הענק ממון סט. מישל (Mont-Saint-Michel), וכן הלאה. הענק הופך לכאוס המאיים על הארגון החברתי, והכנעתו על ידי המיניאטורי היא זו שקוראת לסדר. אולם הקטגוריות של הענקי (כאוס) והמיניאטורי (סדר) אינן בהכרח קוטביות: גם הגיגנטי וגם המיניאטורי חומקים מהגוף האנושי, מעוררים את המטפיזי. הן נפגשות בביות הטבע לתוך המזכרת. מכאן, כפי שטען ז'אק דרידה (Derrida), הגיגנטי יכול להיות גם הוא קטגוריה של המיניאטורי. דבר קטן שהוא כמעט בלתי-נראה, מעורר בהכרח  את כוח הדמיון, ועל כן, מייצר את אובייקט השגב, באותו אופן שעושה זאת הקולוסאלי. הן המיניאטורי והן הגיגנטי מייצרים תגובות פסיכולוגיות של הזרה והערצה שממקמות את החפץ מעבר לגבולות התפיסה האנושית המידית; הם מערערים על הפרופורציות של סביבתם שכן הם מכוננים עולם שאינו תמיד בר-מדידה. המיניאטורי והגיגנטי כאחד מאלצים את הצופה לשנות את עמדתו, להתכופף לאחור על מנת לתפוס את מלוא מידתו של הגיגנטי, או לרכון קדימה על מנת לבחון במבט אינטימי את המיניאטורי. לכן, הן המיניאטורי והן הגיגנטי מעוררים את הבלתי-מושג והזר, ועם זאת, את הדומה וכמעט בר-השליטה, אך המופלא.

את המתח שבין הגיגנטי והמיניאטורי מגלמת זהר בתערוכתה באופן מקורי באמצעות היפוך נקודת המבט. אנו לוקחים מזכרות ממקומות. זו חוויה של אירוע חד-פעמי, לא דבר שאפשר לנכס אותו; אנו קונים מגדל אייפל מוקטן שיזכיר לנו את חוויית הביקור בפריז וקושרים אותו לצרור המפתחות. באמצעות אלו, אנו מנסים ללכוד את החמקמקות של החוויות והאירועים שיש להם בסיס זמני, ולהקפיא את המבט המשתאה נוכח העולם. כל עולם המזכרות והמזעור בנוי על הזמניות של החוויה האנושית, והניסיון להיאחז בה למרות שהיא נדונה להיעלמות. המזכרת היא כמיהה המבטאת תשוקה. כיוון הזרימה של תשוקה זו הוא מן העתיד אל העבר: ברגע שנקנתה המיניאטורה היא דוחה את התנסות העבר על מנת לכונן עתיד, תוך שהיא  מייצרת את אשליית הממשי. המזכרת יכולה להיתפש כסמל של הנוסטלגיה שכל נרטיב חושף: הכמיהה למקום המקור שלה, כמיהה לאיחוד ואחדות, לחזרה שהיא אינה חזרה. המזכרת תרה אחר מרחק (האקזוטי בזמן ומרחב) במטרה לשנות ולמוטט מרחק לקרבה (או אומדן של  העצמי), התפצלות להתגבשות/התאחדות מחדש. מות האם מעלה גם הוא הרהורים נוגים על מקור והתפצלות: הוא מגלם גם את הכמיהה הגדולה לרגע המקור – ההיריון, שמבטא את הסף שבין טבע לתרבות. זוהי נקודת המיזוג בין המציאות הביולוגית של חלוקת תאים, לבין המציאות התרבותית של תחילת הסימבולי. מתוך ההיפרדות זו – אבחנה ויחסיות – צומח הסובייקט: גם נוצר וגם נפרד ממה שהוא. מותה של האם מהווה את רגע הפרידה המוחלט מן המקור אשר יצר ואינו עוד, ובכך מאפשר לבת להפוך לסובייקט בעל כמיהה, המנסה נרטיבים חדשים מן המזכרות שנותרו מהגוף שאבד. כך הופך אוסף המזכרות למקום החיבור של כל הנרטיבים, והטרנספורמציה הסופית של עבודת הכפיים ליחסי חליפין, שינוי מן הטבעי והממשי אל זירת המסחר, אתר שבו ההיסטוריה הופכת למרחב, לרכוש.

אילת זהר, מראה הצבה מתוך התערוכה "על הגעגוע: נראטיבים של המיניאטורה, הענקי, המזכרת והאוסף", גלריה הלובי, תל אביב, ינואר-פברואר 2021

אך מה קורה אם נקודת המבט מתהפכת, הענק מסתכל עלינו ולא אנחנו עליו? במקום האדם שמביט על הענקי, זהר מציבה את תערוכתה מתוך נקודת המבט של הענק המצביע על העולם כסדרה כאוטית לכאורה של מיניאטורות. עמדה זו יוצרת היפוך של קנה המידה, של הפרופורציות, של המיקום ושל החתירה ליחסי כוח. המבט של הענק – הצופה המבקר בתערוכה – על המיניאטורי, הוא מבט של כֹּל יָכוֹל, חזק ושולט. האם מבטו של הענק הוא זה שיוצר בסופו של דבר את תפיסת הזמן, את הנרטיב הקושר את כל המיניאטורות, ומייצר מעין נוסחה הגיונית ורציפה של העולם?

גופו של הענק הפך במיתולוגיות לחומר הגלם של הקוסמוגניות. הענק מייצר את הנוף, יוצר הטופוגרפיה (הטיטנים המוכנעים גורמים להתפרצויות של הר ווזוב), בונה את האדריכלות הזרה (Stonehenge), או מהווה את החומר הקדמון (הענק שמגופתו עוצב העולם); זהו הנשגב שלפיו גוף האדם, ובעיקר זה של הגבר, הוא העיקרון המארגן של הארץ. לפי האגדה הסינית, העולם נוצר מיצור ראשיתי אגדי, שמו פאנגו (盤古Pangu). ענק זה נולד מתוך הביצה הקוסמית וחי במשך 18000 שנים, שבמהלכן הפריד את השמיים מהארץ. לאחר מותו, נוצרו מעצמותיו ההרים, מבשרו – האדמה, מהדם שזרם בעורקיו – הנחלים והאגמים, מהשיער שצמח על גופו – העצים והשיחים, ואילו מן הפשפשים והכינים שלגופו – נוצרו בני האדם ובעלי החיים. סיפור כזה נובע מהשקפה שלא שמה את האדם במרכז, אלא רואה בו מיניאטורה אחת מיני רבות. גם לפי השירה הנורדית (Norse Edda), העולם נברא מעצמות הענק הקדמון יִמִיר, מגולגולתו – השמיים, ממוחו – העננים, משערו – העצים, מטביעות רגליו נוצרו האגמים, מציפורניו ­– האבנים, ואילו הגמדים – ה"מיניאטורה" – הם תולעים שניזונו מבשרו הנרקב. האדם עומד כקנה המידה ביניהם: הוא נבנה מעץ שהופחו בו רוח חיים ואינטליגנציה. האדמה ומאפייניה המשתנים הם הסיפור של הענק ועקבותיו הם מקור לפלא ועצב מדיטטיבי עבור האדם, העומד בתווך בין הגיגנטי והמיניאטורי.

אילת זהר, מראה הצבה מתוך התערוכה "על הגעגוע: נראטיבים של המיניאטורה, הענקי, המזכרת והאוסף", גלריה הלובי, תל אביב, ינואר-פברואר 2021

תהליך השלכת ההיסטוריה על האדמה הוא דימוי מראה של תהליך ייצור זהות – שלב המראה הלקאניאני: האדם בתחילה הוא "גוף בחלקים" (Body in Parts). הוא ניזון מן המראה השלם מבחוץ, ובכך מקבל עַצמִיוּת וזהוּת המבוססות על הכרה-שגויה. במילים אחרות, הסובייקט שואל דימוי חיצוני ספקטקולרי כדי לכונן את הפנימי. הענק הוא הכל, חוץ מהדימוי הזה. הוא תמיד "גוף בחלקים". הוא הפְּרֶה-היסטוריה של הגוף, עומד בנקודת המוצא לפני שהוא הופך ממפלצת אחת לשנייה. הענקיות היא עודפות שדורשת ריסון ונירמול. בתערוכה, הופכת זהר את היוצרות: במקום שענק ייצור את הנוף, המיניאטורה היא הכוח המניע שלו; במקום שהגברי יהיה העיקרון המארגן של הטבע, היא מחליפה אותו בנשי; במקום דימוי ספקטקולרי שלעולם לא יתחבר, היא מציעה חוטי רקמה שיאחו את השברים.

 

תודה מיוחדת למיכל עוזרי על הערותיה המאירות

על הגעגוע: נראטיבים של המיניאטורה, הענקי, המזכרת והאוסף / אילת זהר

הלובי – מקום לאמנות, תל אביב

אוצרת: אורית מור

ינואר-פברואר 2021

2 תגובות על על ענקים ומיניאטורות: מחשבות בעקבות מיצב יחודי-למקום

    אם נקטין את עצמנו כמו מניטורה רק אז אולי נוכל לחוש גדולים. כאשר נבין כמה אנו קטנים נבין שאנחנו לא הכי אלוהיים,
    אם נזדהה עם הקטן והחלש נוכל להרים ראש. הכוחות אינם רק
    בגודל הפיזי.

    […] את מיצבה של זהר מטמיע מעצם טיבו ערב-רב של הקשרים: סוגיית המיניאטורי אל מול הענקי והקשרים למחשבה הדרידיאנית נדונו באופן מעמיק על ידי […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת