על ניתוץ הפסלים המודרני

״ללא ספק, יש פסלים וסמלים שלא נכון להשלים עם קיומם במרחב הציבורי. אולם, הבעיה במחיקת דמויות וסמלי עבר על בסיס עמדות הווה נעוצה בחוסר סובלנות למורכבות האנושית ובאנכרוניזם שיש בשיפוט התנהלותם של מנהיגים בעבר על יסוד ערכי ההווה"

אנו נמצאים כעת בשיאו של גל אירועי השחתה של פסלים ואנדרטאות, המתרחש במסגרת המחאה שפרצה בארה"ב לאחר רציחתו של ג'ורג' פלויד במיניאפוליס. בעקבות הגל העממי של מחאת Black Lives Matter מסירים גם מוסדות מוסמכים פסלים של דמויות שנתפסו בעבר כחשובות וכראויות לשמש מופת, סמל וחזון במרחב הציבורי אך כעת הן מוקעות כמדכאות וגזעניות.

הרגישות החדשה והמבורכת נוסקת מעבר לדיון ביקורתי בדמויות ההיסטוריות עצמן, והיא גם עוסקת באופני הייצוג שלהן: מוזיאון הטבע בניו יורק הודיע לאחרונה כי יסיר את פסלו של תאודור רוזוולט המוצב בכניסה למקום, כי הוא מציג את הנשיא לשעבר על סוס בעוד שלצידו צועדים גבר שחור וגבר ילידי במה שמשווה להם נחיתות.

 

edwardhblake / CC BY (https://creativecommons.org/licenses/by/2.0)

הוויכוח ביחס לפסלים וסמלים מעין אלה אינו חדש, ובעשור האחרון יצא מגבולות דרום ארצות הברית על פסלי וסמלי הקונפדרציה שלה, והתפתח אף לכיוונים שאינם נוגעים לפסלים. כך למשל, אוניברסיטת פרינסטון הודיעה לאחרונה שהיא תסיר מבית הספר למדיניות ציבורית וממבנה נוסף באוניברסיטה את שמו של וודרו וילסון, הנשיא ה-28 של ארה"ב וחתן פרס נובל לשלום: "חשיבתו והמדיניות הגזענית של הנשיא לשעבר הופכת את שמו ללא הולם", כך נמסר מהאוניברסיטה.

ניתוץ פסלים (אִיקוֹנוֹקְלָאזֶם) נתפס עד לאחרונה כפרקטיקה שמאפיינת בעיקר עולמות דתיים פונדמנטליסטיים, תפיסה שהתחדדה בשנת 2011, כשהעולם זעק אל מול השחתת פסלי הבודהה העתיקים באפגניסטן על ידי הטאליבן. גם דאעש איים עם עלייתו להחריב את הכעבה, האבן השחורה במכה, והרס פסלים עתיקים מתקופת האימפריה הבבלית והאשורית. אולם, בסיטואציה העכשווית, איקוֹנוֹקְלָאזם פוליטי הוא פרקטיקה שמאפיינת דווקא את השמאל הליברלי.

אנדרטאות הן אובייקטים סימבוליים המשרתים קידום אידאולוגיה, ולכן סביר מאוד להסיר אותן כאשר הן אינן מבטאות עוד נרטיב מרכזי בחברה. ללא ספק, יש פסלים וסמלים שלא נכון להשלים עם קיומם במרחב הציבורי. אולם, הבעיה במחיקת דמויות וסמלי עבר על בסיס עמדות הווה נעוצה בחוסר סובלנות למורכבות האנושית ובאנכרוניזם שיש בשיפוט התנהלותם של מנהיגים בעבר על יסוד ערכי ההווה.

בפועל, ההשפעה הממשית על המציאות החברתית והפוליטית של פעולות מחיקה, כאשר הן אינן מלוות בעשייה חינוכית ופוליטית מורכבת ומתמשכת, אובדת לעיתים קרובות. פסלו של מייסד הק.ג.ב, שניצב בחזית מפקדת הק.ג.ב במוסקבה, הופל על ידי מפגינים בשנת 1991, אבל כשלושים שנה לאחר מכן עומד בראש המדינה רודן שהיה בעצמו קצין באותו מוסד שהמהפכה כיוונה לקעקע.

לעומת פרקטיקת הניתוץ, המוזיאון מציע אפשרות אחרת להתמודדות עם עבר בעייתי. המוזיאון הוא המוסד המרכזי המשמר ומאפשר רפלקציה על העבר ולא מחיקה שלו. האנתרופולוג קלוד לוי-שטראוס הצביע על כך שתרבויות ללא מוזיאונים נשארות תקועות בעבר. הן מנסות לשמר את זהותן ומתמידות בשחזור העבר, אך הן עושות זאת מתוך פחד שמא יאבדו לחלוטין התרבות והזיכרון. לשיטתו של לוי-שטראוס, בעולם המודרני מאפשר המוזיאון להתנתק מהפחד הזה, משום שהעבר נשמר בו וכך אפשר לצעוד קדימה ללא חשש של איבוד הזיכרון.

English: Vandalism to the Statue of Albert Pike following the George Floyd protests, AgnosticPreachersKid / CC BY-SA (https://creativecommons.org/licenses/by-sa/4.0)

המהפכה הצרפתית, המשמשת כפרדיגמה מרכזית של מהפכנות, אמנם ערפה ראשים אבל לא השמידה את התרבות החומרית של העבר המלוכני. היא התיקה את הלובר, ארמון המלוכה, על האובייקטים ויצירות האמנות שבו והפכה אותו למוזיאון. המוזיאון כבית הקברות של תרבות העבר מאפשר לשמר אותה, להסיט את היצירה מהממדים הפונקציונליים שלה ולייצר בה מבט אסתטי.

לדברי תאורטיקן האמנות בוריס גרוייס, מקורה של האסתטיזציה האמנותית בהחלטות שקיבלה הממשלה המהפכנית של צרפת בנוגע לחפצים שירשה מהמשטר הישן, ואלה הן הבסיס לתפיסתנו העכשווית בנוגע לאמנות.

המהפכה הצרפתית שינתה מן היסוד את התנאים שבאמצעותם אנו מתבוננים על יצירות אמנות. גרוייס מסביר כי חילופי משטר – ובפרט שינוי רדיקלי כמו המהפכה הצרפתית – מלווים בדרך כלל בגל של "ניתוץ מזבחות". ניתן לזהות את הגלים הללו במקרים של הפרוטסטנטיות, כיבוש אמריקה בידי ספרד או נפילת המשטרים הקומוניסטיים במזרח אירופה. לעומת זאת, המהפכנים הצרפתים נקטו בגישה שונה: "במקום להרוס חפצי קודש וחול של המשטר הישן, הם עיקרו אותם מתכליתם – במלים אחרות: אסתטיזציה".

המהפכה הצרפתית, אם כן, הפכה את החפצים המעוצבים של המשטר הישן למה שהיום אנו מכנים אמנות, קרי, חפצים שלא נועדו לשימוש אלא "לראותם בלבד". גרוייס מסכם:

מהלך מהפכני אלים זה של אסתטיזציית המשטר הישן הוא מקור האמנות כפי שאנו מכירים אותה היום. לפני המהפכה הצרפתית, לא הייתה אמנות – היה רק עיצוב. לאחר המהפכה הצרפתית נולדה האמנות – על ערש הדווי של העיצוב.

אם כן, פרקטיקת האסתטיזציה מהווה צורה רדיקלית של מוות, ובאופן פרדוקסלי דווקא היא זו שמאפשרת את המשך התפתחות החיים – הרבה יותר מאשר ניתוץ המזבחות הישן והטוב.

אלא שמוזיאונים אינם רק המקום בו נחנט העבר בעבור ההווה והעתיד, הם גם משמשים כמרחב המשמר מבני כוח וסדרים סימבוליים מהעבר. לכן, אמנים רבים עוסקים כיום במה שמכונה במחקר האמנות "ביקורת מוסדית" (Institutional Critique). יוצרים כאלה  פועלים לא פעם בתוך המוזיאון עצמו, תוך שהם מבקשים לחשוף את ערוותו.

אחד האמנים הבולטים בתחום זה הוא פרד וילסון האפרו-אמריקאי. וילסון הוא אמן חשוב, המקבל הזמנות ממוזיאונים כדי לאצור בהם תערוכות מאוספיהם. אפשר לומר על התערוכות שהוא אוצר שהן תערוכות משדדות מערכות. בתצוגות שלו הוא מנסה לחשוף את הסבטקסט ואת הלא-מודע של המערכת המוסדית המוזיאלית ולשאול עליה שאלות.

דוגמה לעבודה מפורסמת שלו, שהוצגה במוזיאון היסטורי-פריפריאלי בארה"ב, היא ויטרינה שהציב תחת הכותרת "כלי מתכת 1793–1880". בוויטרינה הוצגו כלי הכסף המפוארים שמוצגים במוזיאון בדרך כלל. לצד כלי הכסף הציב האמן אזיקים, כאלה שבעליהם ההיסטוריים של הכלים השתמשו בהם כדי לשעבד את עבדיהם האפריקאים וכך בעצם צברו את הונם, אותו הון שעומד בבסיס האוסף המוזיאלי.

בראיון שקיים האוצר מוריץ ברגר עם וילסון, הסביר האמן את דרך עבודתו ואת כוונותיו האוצרותיות. לדבריו, דרך העבודה במוזיאון הוא בוחן שאלות תרבותיות רחבות שמעבר למוזיאון. וילסון הסביר ששברים וטלטלות הם אלמנטים הכרחיים בתרבות שמבקשת לצמוח ולהתפתח. אמנות, אמר, היא מקום מצוין לייצר בו את הטלטלות הללו, כיוון שבעולם האמנות בכלל ובמוזיאון עצמו בפרט, שברים וטלטלות אינם מייצרים נזק, לפחות לא נזק בלתי הפיך.

אכן, המוסד המוזיאלי ותחום האוצרות מציעים אלטרנטיבה לאיקונוקלזם. במקום להשמיד ולהרוס הם מציעים לאסוף ולבחון: עצם ההעתקה של אובייקטים מהעבר למוזיאון מסיטה אותם מהקשרם המקורי ויכולה לעקר אותם ממשמעותם הפשוטה כסוכני תרבות המקדמים רשע. מכיוון ש – אם להשתמש במילותיו של וילסון – "עולם האמנות הוא אחד המקומות הבטוחים ביותר לעשות בו ניסיונות מסוכנים", שימוש  בפרקטיקות אוצרותיות המאפשרות בחינה מחודשת של החברה, יכול לייצר סדנה חתרנית של התרבות שעשויה להצעיד אותה למקומות חדשים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *