המלצת השבוע: ״המאמינים״ במוזיאון בת-ים

״התערוכה מציעה לחשוב על אמנות כפורעת החוק של הסדר הדתי, אך גם כמי שאינה עושה את מעשיה מתוך עמדה רציונליסטית ומרוחקת אלא מבפנים, כשותפה וכגורם עויין גם יחד״. יונתן אמיר על התערוכה הקבוצתית ״המאמינים״ במוזיאון בת-ים

״המאמינים״, תערוכה קבוצתית שאצרה הילה כהן-שניידרמן במוזיאון בת-ים, מוקדשת לקשר בין דת לאמנות. התערוכה מתנערת הן מן החלוקה הקוטבית המקובלת בין דת כגורם מסורתי ושמרני לאמנות כגורם רדיקלי וביקורתי, והן מן הקריאות השגורות של דימויים ״דתיים״ או ״יהודיים״ באמנות כביטויים סמליים, סוציולוגיים או נוסטלגיים. היא מציגה אמנות כביטוי רוחני רוחש ומגוון שהתנגדות שלו למודלים דתיים מוגדרים, וחוסר האכפתיות שהוא מפגין כלפי מוסדות דתיים, פילוחים מגזריים ופרקטיקות מסורתיות מסויימות, כרוכים דווקא בקבלה עקרונית של לא מעט עיקרי אמונה. התערוכה מציעה לחשוב על אמנות כפורעת החוק של הסדר הדתי, אך גם כמי שאינה עושה את מעשיה מתוך עמדה רציונליסטית ומרוחקת אלא מבפנים, כשותפה וכגורם עויין גם יחד.

בחלל הכניסה למוזיאון חברו משה גרשוני, ליהי תורג׳מן ויעל בורשטיין למעין מיצב יהודי, נוצרי, מוסלמי ופגאני משולב. סדרת הרישומים שיצר גרשוני עם ציטוטי האיגרת של פאולוס אל הקורינתיים, שנחתמת בקביעה ״והגדולה שבהן היא האהבה״, תלויה לצד טוטמים לבנים של בורשטיין וציור רצפה בגודל 4 על 4 מטרים של ליהי תורג׳מן. הציור נראה כשטיח תפילה אלטרנטיבי שהדימויים המעטרים אותו הגיעו משלל מקורות לא-קשורים זה לזה, שהפכו עם הזמן למצבור שיירים אחד. מצדו השני של החלל קורץ ציור נוסף של גרשוני, יהודי הפעם, חושני וטראגי כתמיד, וברקע נשמעים קולות מזמורים של המשורר והצייר המיסטיקן וויליאם בלייק, שהולחנו והוקלטו ע״י המוזיקאי השמאניסט המקומי נעם ענבר.

שיראל הורוויץ, שעות קיימות (פרט), 2019. צילום: דניאל צ׳צ׳יק

בקומה השנייה יצרה שיראל הורוויץ מיצב מסולמות עץ רעועים, כריות מקטיפה אדומה וסדרת קונסטרוקציות פיסוליות יצוריות המורכבות ממשטחי דבק פלסטי צבוע המתוחים בין כפיסי עץ שחורים. יש למיצב כמה מקורות השראה מקומיים המחברים בין צבעוניות כמו-מהודרת של מושבי בתי כנסת, ריפוד מעור מלאכותי ואמנות ישראלית טיפוסית, אולם המקור המרכזי שלו הוא הפיסול הקונסטרוקטיביסטי של ראשית המאה ה-20, שהופך בעבודתה של הורוויץ למודל מקולקל, חשוף ולכאורה מנוטרל. עם זאת זו לא עבודה פארודית כלל, ונדמה שעבור הורוויץ ורוב המשתתפים בתערוכה, הן ימי הזוהר של המודרניזם והן הביקורות עליו במחצית השנייה של המאה שייכים שניהם למגירת ה״תולדות״. החומריות הזולה והמראה הרעוע של הפסלים, כאילו יפלו עוד שנייה, הופכים בעבודה לביטוי של התעקשות ותשוקה, של המרת המודל המודרניסטי האוטופי במערכת סוערת ומתבחבשת, ושל הבנת המופרכות של הפעולה האמנותית בד בבד עם מחוייבות גורפת כלפיה.

אלכימיה מעורטלת מתחבולותיה מופיעה גם בעבודות של ערן נוה, אבי סבח וגל מלניק – שלוש הצבות חשוכות שהפרטים הפיסוליים והציוריים זוהרים מתוכן כמו הולוגרמות מרחפות, וכן במיצב של אניעם לאה דרעי ״להניע את השחור״, הכולל בין השאר פסל של דמות הלכתית המכונה ״פקפקנית״, שתפקידה לבדוק את תקינות הסוכה באמצעות ניתוק הסכך ממקומו. הפקפקנית, שדמותה המפוסלת מזכירה הן את דמותו של יוזף בויס העטוף יריעת לבד במיצג ״I like America and America Likes Me״ והן את סמל רשת החינוך התורני ״אל המעיין״, היא מי שאמורה לאשר את עיקרי האמונה דווקא באמצעות הטלת הספק. בעבודה של דרעי היא מופיעה כמודל מרוקן, כמעט כצללית, ובה בעת כאובייקט אמנותי שריר וקיים. עוד משתתפים בתערוכה מאיה ארוך, חן כהן, לילך פנינה ליבנה, מרדכי ארדון (שמטעמי ביטוח יגיח למקום השמור לו ליום אחד בלבד), ויששכר בר ריבק – צייר יהודי אוקראיני נשכח שאלמנתו התגוררה בבת ים והורישה לעירייה את אוסף עבודותיו, ומיוצג בתערוכה בשלושה רישומים יפיפיים וקצת גרוטסקיים שמציגים, כמעט עשרים שנה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה, את חורבן החיים היהודיים במזרח אירופה.

גל מלניק, בחסות החשכה (פרט), 2019

בשנת 2009 פורסם בארה״ב קובץ  המאמרים ״היקסמות מחדש״ (Re-Enchantment) בעריכת ג׳יימס אלקינס ודיוויד מורגן, שהוקדש לעיון מקיף ורב-משתתפים/ות בשאלת הקשר בין דת לאמנות בת זמננו. כותרתו של הספר, המבוסס על כנס שהתקיים בשנת 2007 במכון לאמנות בשיקגו, מתכתבת עם המושג ״disenchantment״ (הסרת הקסם), שטבע הסוציולוג מקס וובר בנסותו לאפיין את החברה המודרנית כחברה חילונית שהחליפה את האמונה והמיסטיקה במדע ובחשיבה רציונלית.  הספר, כמו גם שורה הולכת ומתארכת של פרסומים מחקריים נוספים, הוא ביטוי לעניין המחודש, שאינו בלעדי לאמנות כמובן, בהופעתה המחודשת של הדת בעולם המערבי, מלחמות הדת החדשות-ישנות, חיפושים רוחניים, ביקורת החילון ועוד.

במאמר המבוא לספר מתאר מורגן את ״קידוש האמנות״. הוא מתכוון להתייחסות לאמנות כאל מדיום דתי בפני עצמו (להבדיל ממדיום שמאפשר ביטוי סמלי של נושאים דתיים), ומזהה את התמורה עם תהליך שהתרחש במאות ה-18-19 באירופה. התפתחות הידע המדעי והטכנולוגי שסיפקה הסברים ופתרונות מדעיים לשאלות רבות, כמו ״הזיזה״ את האל מתחומי יומיום שונים שהיו בעבר בגדר לא-נודע, אל עבר האמנויות, שהפכו לזירת הביטוי של דחפים, רגשות וביטויים רוחניים. את דבריו מבסס מורגן על כתביהם של הוגים, אמנים ומבקרים החל במנסחי האסתטיקה הרומנטית בגרמניה של שלהי המאה ה-18, עבור דרך ציירים ותיאורטיקנים בני המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, וכלה בציירי והוגי האקספרסיוניזם המופשט באמריקה של שנות ה-50 ואמני המיצג הרדיקליים של המחצית השנייה של המאה ה-20. סיכום של המגמה ניתן גם במאמרו של רנדל ק. ואן שפן בהמשך הספר, תחת הכותרת הממצה ״מהצורה של הרוח לרוח של הצורה״.

מורגן מציין שלמרות שתפיסות רוחניות ודתיות אפיינו חלקים מרכזיים באמנות המאה ה-20, כיום ״גם אם יש ביקוש גדול בשוק לאמנות של הרוחני, השיח המקצועי על אמנות דוחה את ההכרה בכך, שכן הדבר אינו תואם את גרעין השיח, שאינו פוסע בדרכי האישור האישי או הממסדי של מחויבות מטאפיזית״. העובדה שלטענתו גם דת וגם אמנות הן מושגים שעומדים בבסיס המודרניזם, הופכת את בירור היחסים ביניהם לעניין ש״לא יכול להיות דחוף יותר״. אולם סקירת המאמרים והתגובות הרבות שמאוגדות בספר מביאה למסקנה שחרף תחושת הדחיפות שהמחברים מייחסים לבירור העניין, עיקר דבריהם מוקדש לדיון בפרובלמטיות של הקשר הנדון, והם מתקשים להציע פרספקטיבה עדכנית שתחבר בין שני היסודות.

יששכר בר ריבק, מתוך הסדרה ״שטעטל, ביתי החרב״, 1922

הגישוש התיאורטי המבולבל מעט שעליו מצביעים רבים ממשתתפי הספר אינו תוצר של איחור אקדמי בלבד. סימניו ניכרים גם בתהליכי יצירה ואוצרות שאינם כבולים לכללי מחקר. אולם לאי הבהירות המושגית והתיאורטית יש גם יתרון. היא מאפשרת בירור חופשי יותר, ראשוני ועדיין-לא-מנומק של שאלה פתוחה. יש בה פוטנציאל ניסויי ומשחקי שעשוי לדעוך ככל שהעניין בנושא ילך ויתמסד.

״המאמינים״ היא דוגמא לתערוכה שהשחרור מן הצורך להדגים תיאוריה עיונית מסודרת, איפשר לה לקחת חלק במהלך התרבותי המתהווה בזמן אמת. זו האחרונה בטרילוגיית תערוכות תיאולוגיות שאצרה כהן-שניידרמן עם כניסתה לתפקיד אוצרת המוזיאון לפני שנה. קדמו לה ״שפע״, שעסקה בדת דרך מושג ה״עודפות״ והניסיון האלכימי להפיח חיים בחומרי פסולת, ו״עידן חדש״, שעסקה ברוחניות והרחבת התודעה בעידן הפוסט-מודרני. כהן-שניידרמן מספרת שהתערוכות התגבשו במהירות, מתוך אינטואיציה, כשנדרשה להציג מסגרת עבודה שנתית מייד עם כניסתה לתפקיד אחרי חצי שנה שלא אוייש, ובמגבלת קיצוץ תקציבי גדול. האילוצים הולידו פתרונות יפים. ״המאמינים״ אינה מציגה בסיס תיאורטי יצוק, דיוק מושגי או טענה פרשנית מהוקצעת, אבל בעזרת עבודות של 14 אמנים ואמניות, היא מצליחה להפוך את חלל המוזיאון העגול למרחב תיאולוגי אלטרנטיבי, פורע סדר ומבעבע.

מראה הצבה בתערוכה. עבודות של משה גרשוני, ליהי תורג׳מן ויעל בורשטיין

המאמינים – מוזיאון בת-ים
אוצרת: הילה כהן-שניידרמן
נעילה: 17.8.19

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.