קרקע המציאות

"עיקר פעילותה של האדריכלות הפורנזית נעשה בתחום המשפטי והאקדמי ולא בעולם האמנות. אולם מאחר שכל ייצוג מציאות מנוסח באמצעים אסתטיים, ניתן למצוא בה ניסיון לגיבוש תנאים להבנת האמת בתקופה בה משמעותו של המושג הולכת ומתנדפת", קרן גולדברג על התערוכה "אמת קרקעית" בגלריה בנימין

התערוכה "אמת קרקעית", שמוצגת בגלריה בנימין, מספקת הזדמנות טובה לדון בפעילותה של הסוכנות לאדריכלות פורנזית בשדה האמנותי – נושא מרכזי בסצנה הבינלאומית והמקומית הנוגע בלגיטימציה והגבולות של "אמנות פוליטית". לאחר תערוכה מקיפה של הסוכנות לאדריכלות פורנזית ב-ICA בלונדון, השתתפות בדוקומנטה 14 בקאסל ומועמדות לפרס טרנר היוקרתי, נראה כי עולם האמנות קיבל את הסוכנות שפועלת בראשותו של פרופ' איל ויצמן בגולדסמית׳ס, אוניברסיטת לונדון, בזרועות פתוחות, שלא לומר הלאים אותה.

עיקר פעילותה של האדריכלות הפורנזית אינה נעשית בתחום האמנותי, אלא דווקא המשפטי והאקדמי. בעשור האחרון ביצע צוות הסוכנות "חקירות נגדיות" להוכחת פשעי מלחמה ופגיעה בזכויות אדם באמצעים אסתטיים, אדריכליים ואודיאליים כגון טכנולוגיות מיפוי מתקדמות, חקירת דימויים קיימים וסימולציות תלת מימד. בין השאר נחקרו תקיפות של צה"ל בעזה, הפצצות של חיל האוויר האמריקאי בפקיסטאן, תאי העינויים של באשר אל-אסד בסוריה ומקרה רצח שביצע ארגון הטרור הניאו-נאצי NSU בגרמניה.

יומן תצלומים המתעד את הרס אל-עראקיב, צילום: מרים אבו מדיע׳ם, סלים אבו מדיע׳ם, אורן זיו, אקטיבסטילס

התערוכה הנוכחית מציגה אחד מהפרויקטים הללו, פרי שיתוף פעולה של שלוש שנים בין הסוכנות, עמותת "זוכרות" ותושבי הועד העממי של הכפר הבדואי אל-עראקיב. מטרת הפרויקט לספק ראיות מדעיות, משפטיות וחומריות להתיישבות הקבע של תושבי הכפר, שנהרס ונבנה מחדש כבר יותר מ-130 פעמים בשבעים השנים האחרונות. במרכזו פלטפורמת מיפוי גיאוגרפי שפותחה על ידי הקהילה האקטיביסטית Public Lab, ומתבססת על צילומי אוויר ממצלמות דיגיטליות פשוטות המורכבות על עפיפונים או בלוני הליום בשיטת DIY. התמונות מוצלבות עם תצלומי אוויר היסטוריים וצילומים מהקרקע, ומשולבות יחד בעיבוד פוטוגרמי דיגיטלי, המייצר מפה תלת מימדית ברזולוציה גבוהה הרבה יותר מאלו הזמינות ברשת. תוצרי "הלוויין האזרחי" מאפשרים להשוות בין פני השטח של הכפר בעבר ובהווה, ולהוכיח את קיומם של מבני קבע כגון בארות ובתי קברות, ודפוסי התיישבות מתמשכים כגון עיבוד חקלאי.

התהליך מתואר בסרט קצר בליווי קריינות באנגלית. לצידו מוצג שולחן ארכיוני עמוס בחוזים, הסכמים ומסמכי בעלות היסטוריים של משפחות הכפר. על הקיר פרוש בגריד יומן צילומים שצולם על ידי אקטיביסטים ותושבי אל-עראקיב, המתארים את ההריסות החוזרות והנשנות כמו גם רגעי שגרה בכפר. בסרט נוסף נקודת המבט נעה באיטיות ובדממה, ממעוף הציפור, על פני המפה הדיגיטלית, כאשר מקווי מים ובתי אבן באיזור מסומנים בכתב ובמסגרות לבנות. הטכנולוגיה מרשימה. הבדלי הרזולוציה בין המפות מבעית, ומעלים שאלות חשובות בנוגע למניעתה של "הזכות לראות" בשנים שלאחר המהפכה הדיגיטלית (כפי שניסח מיקי קרצמן באחד הסמינרים המלווים את התערוכה).

נראה כי שיתוף הפעולה בין האקטיביסטיים והאקדמאים לתושבי הכפר נעשה בצורה אורגנית המיטיבה עם המטרה המשותפת. במצב בו טענות אזרחי אל-עראקיב לבעלות על אדמתם אינן מתיישבות עם החוק הישראלי, שאינו מכיר במערכות משפטיות עות’מניות ובריטיות קדומות ורואה בבדואים נוודים נצחיים, מציע הפרויקט כלים לייצור ראיות משפטיות קבילות. בכך הוא מגשר על מעין "דיפרנד", אותו מצב שטבע ז'אן-פרנסואה ליוטאר, הנוצר כאשר העוולה שנגרמה לקורבן אינה יכולה להיות מנוסחת עקב הפער שבין שני סוגי שיח שונים.1 אין עוררין על חשיבותו הפוליטית והחברתית העצומה של הפרויקט, ועל הפונקציונליות שבפיתוח מתודולוגית מיפוי עצמאית ככלי אקטיביסטי, שלפי טקסט התערוכה תיושם בשלב השני של הפרויקט בכפרים לא מוכרים נוספים בצפון הנגב.

אם כך, עיקר העניין הביקורתי טמון כאן בשאלה מהו הערך הנוסף של ההצגה הגלריסטית של הפרויקט, שזמין גם באתר אונליין. מצד אחד, משפטנים ופוליטיקאים משתמשים במסגור האמנותי של הסוכנות לאדריכלות פורנזית כנגדה, ומבטלים את ממצאיה כאמנות ספקולטיבית. מצד שני, מבקרים מתוך עולם האמנות טוענים כי החוקרים האקדמאיים אינם אמנים, ופעילותם אינה יכולה להיחשב אמנות. ייתכן כי זעם הביקורת הפנים-אמנותית נובע דווקא מכך שעל פני השטח, נראה כי אדריכלות פורנזית יוצאת נגד הדו-משמעות המקודשת באמנות עכשווית, נגד האחיזה בשני הקצוות, נגד ה"גם וגם" המנציח את חוסר ההחלטיות. היא קובעת עובדות, חושפת הוכחות ומנסחת תשובות במקום להשאיר שאלות פתוחות. בעידן הפוליטי הנוכחי של פוסט אמת ועובדות אלטרנטיביות, ייתכן וזוהי הפרקטיקה האסתטית החתרנית ביותר ­– כמה מופרך נראה הניסיון לחתור אחר אמת, ועוד באמצעות דימויים הנתונים תמידית למניפולציה. מעבר לכך, ניתן לומר כי שתי הגישות הללו הן למעשה שני צדדים של אותו מטבע, או דווקא מעגל חסר התחלה או סוף – זריעת ספק וחתירה אל האמת הן שתי דרכים לחיפוש ייצוג אלטרנטיבי של המציאות.

מיפוי שרידי הכפר אלעראקיב, קרדיט: אריאל קן Forensic Architcture, חגית קיסר Public Lab אלעראקיב, זוכרות

בביקורת על התערוכה של הסוכנות ב-ICA מציין מבקר האמנות ג'יי.ג'יי. צ'ארלסוורת' כי בהתחשב בקהל הליברלי-שמאלני ברובו של תערוכות אמנות, שאינו זקוק לשכנוע רב בתקפותן של המסקנות המוצעות, ההצגה המוזיאלית של הפרויקטים מעלה את השאלה עבור מי הם מוצגים. בהנתן הקושי בו נתקלה הסוכנות בהצגת ממצאיה בבתי המשפט כראיות לגיטימיות, הגלריה עצמה הופכת עבורה למרחב פרפורמטיבי משפטי, וממלאת חסך פונקציונלי. לדוגמא, הצגת המחקר על רצח הצעיר הגרמני חאלית יוזגת בקסאל ב-2006 בדוקומנטה האחרונה, הוגדרה על ידי ויצמן "כאסטרטגית".2 תשומת הלב הרבה והסיקור העיתונאי שמשך הסרט הקצר, שמעורר ספק בעדותו של סוכן מודיעין ממשלתי שנכח בסצנת הרצח וזוכה מחשד, הפעילה לחץ על הפרלמנט הגרמני האזורי לשקול מחדש את ממצאי הסוכנות.

אך בסופו של יום גלריה אינה בית משפט, וכאשר האמנות המוצגת בה מצטמצמת לכדי אמצעי בעל מטרה מוכתבת מראש, היא מאבדת ממרחב היריעה שלה, ומיכולתה לייצג את הפרט והכלל גם יחד. אני מסכימה עם צ'ארלסוורת', שכתב כי הסוכנות ניסחה לעצמה "אסתטיקה של אמת", מעין סגנון המקדש את האמצעים הטכנולוגיים כאובייקטיביים, ושבהקשר אמנותי ערכם של הפרויקטים מתמצה בחגיגה של טכניקה ובהתענגות על האפשרות ליוזמה פוליטית.

עם זאת, ההקשר האמנותי של הסוכנות בכללותו אינו רק פועל יוצא של מבנים מוסדיים מסוימים, של הצטדקות אמנותית או אופנה חולפת. גם אם הפרויקטים של אדריכלות פורנזית אינם "עבודות אמנות", האסתטי הינו מהותי לפעילותה, מפני שעצם היתכנותה מתבססת על ההכרה בכך שכל ייצוג מציאות באשר הוא מנוסח תמיד באמצעים אסתטיים. בתקופה בה בעלי הכוח מוחקים דימויים, היא מבקשת להחזיר אותם למפה (ולא רק אותם, אלא גם אלמנטים אסתטיים נוספים, אודיאליים ואופטיים), ובכך להשלים רצף דימויים חסר ולהשיב את השליטה האזרחית על הנראה והמורגש. היא מבקשת אחר מה שרשום בחומר ובמרחב, לא רק בשביל להוכיח "מה קרה" במקרה ספציפי, אלא על מנת לנסח תנאים לתיווך המציאות ולייצוגה של האמת בתקופה בה אלו הולכים ונמוגים. בכך היא חושפת כיצד הפוליטי והאסתטי קשורים זה בזה לעד.

אמת קרקעית / עדויות של הרס ושיבה באל-עראקיב

הסוכנות לאדריכלות פורנזית

חוקר ראשי: איל ויצמן; מוביל הפרויקט, צילום ומחקר: אריאל קן

אוצרת: דבי פרבר, עמותת "זוכרות"

גלריה בנימין

נעילה: 1.9

הצג 2 הערות

  1.  Jean-François Lyotard, The Differend, trans. Georges Van Den Abbeele (The University of Minnesota Press, 1988).
  2. Ellen Mara de Wachter, “I’d rather lose prizes and win cases’: an interview with Eyal Weizman of Turner Prize-nominated Forensic Architecture”, Frieze, 2 May 2018.

1 תגובות על “קרקע המציאות”

    אדריכלות תרגום שגוי וחסר לארכיטקטורה , גורם לפספוס ולחוסר הבנה בסיסי גם של הפרוייקט ושל המרכז בכלל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.