שיק רדיקלי

"הסדרה 'שיק ג'ראח' מציעה גרסה כנה של הדינמיקה הפוליטית של מחאות. ברעם השתתף במחאות והוא חלק מובהק מהקהילה שתיעד. גם הוא 'מסובך' בעניין. תצלומיו הם, במידת מה, בחינה עצמית. התלונות נשמעות, אך המחאה מוצגת גם כחלק משגרה, עבודה, לא רק פעילות פנאי". בועז לוין על "שיק ג'ראח", עבודתו של גלעד ברעם.

אשה צעירה נועצת בנו מבט, פני היהלום שלה תחומים בפוני משונה אך אופנתי. גבות כמו-מצוירות מציצות מאחורי משקפי שמש כהים ועתידניים באופן מיושן. סיכה נעוצה בשמלה האפורה שלה, שתיק עור וינטג' כבד למדי מושך אותה למטה. נעלי בובה שקופות ושעון פלסטיק שחור משלימים את הלוק.

התצלום הזה הוא חלק מסדרת תצלומים של האמן גלעד ברעם. כל תצלום בסדרה הוא פורטרט פרונטלי, בגובה העיניים, המצולם בחוץ ומתעד אדם אחד, כשמאחוריו תמיד נראה קהל אנשים גדול. כל תצלום מלווה בטקסט קצר המציין את שם המצולם ועיסוקו, התאריך שבו צולם, וגם, באופן תמוה, מספר מוחים כללי ומספר המוחים שנעצרו באותו התאריך. התמיהה שוככת לנוכח שם הסדרה – "שיק ג'ראח", משחק מלים על שמה של השכונה הפלסטינית במזרח ירושלים, שיח' ג'ראח.

גלעד ברעם - אוריין ברקי, סטודנטית לקולנוע, 25 בדצמבר, 2009, כ-350 מפגינים מתוכם 3 עצורים

גלעד ברעם – אוריין ברקי, סטודנטית לקולנוע, 25 בדצמבר, 2009, כ-350 מפגינים מתוכם 3 עצורים

שיח' ג'ראח היתה בעבר כפר פלסטיני בפאתי ירושלים, שהפך, ברבות השנים, לשכונה בצדו המזרחי של הקו הירוק.[1] בסוף המאה ה-19 התיישבה קהילה קטנה של יהודים בשכונה, סביב מה שהם האמינו שהוא מקום קבורתו של שמעון הצדיק, חבר בכנסת הגדולה שמשלה בעם היהודי לאחר גלות בבל. הקהילה אמנם חייתה בתוך הכפר, אבל רוב הקרקעות מסביב לקבר לא פותחו על-ידי בעליהן היהודים. במהלך מלחמת 1948 נכבשה השכונה על-ידי הלגיון הירדני וסופחה לממלכה ההאשמית.

ב-1956 החליטו ממשלת ירדן ואונר"א[2] על יישוב פליטים פלסטינים בשיח' ג'ראח, כמה מהם עקורי מלחמה מהשכונות המערביות קטמון וטלביה. במלחמת 1967 החליפה השכונה ידיים פעם נוספת; היא נכבשה על-ידי ישראל, סופחה לירושלים והוכללה בתחום השיפוט המוניציפלי שלה. היום תושבי השכונה – כשאר הפלסטינים החיים בתחום השיפוט המוניציפלי של ירושלים – נחשבים "תושבי קבע של ירושלים", הרשאים להצביע בבחירות המקומיות, אך אינם אזרחים ישראלים ואינם יכולים להצביע בבחירות לממשלה[3].

מאז 1972 הבעלות על מתחם קבר שמעון הצדיק נמצאת במחלוקת משפטית. במהלך השנים הפך הסכסוך לאחת הסאגות המשפטיות הארוכות ביותר בהיסטוריה המקומית. יש אינספור פרטים, האשמות והאשמות שכנגד, אך את לב הסכסוך ניתן לסכם כך: ב-2009 פונו מבתיהן בכוח שלוש משפחות פלסטיניות, בהוראת בית-המשפט העליון בישראל. ארגון ימני קיצוני בשם (Shimon Hatzadik International) SHI טען לבעלות על הקרקע שעליה נבנו הבתים, טרם הקמת מדינת ישראל ב-1948. מה שמוסיף למורכבות העניין הוא שהנכס לא נתבע על-ידי בעליו המקוריים, אלא "נמכר" בשלב מאוחר יותר ל-SHI.

גלעד ברעם - עמרי לבנה, סטודנט לאמנות, 25 בדצמבר, 2009, כ-350 מפגינים מתוכם 3 עצורים

גלעד ברעם – עמרי לבנה, סטודנט לאמנות, 25 בדצמבר, 2009, כ-350 מפגינים מתוכם 3 עצורים

החלטת בית-המשפט הוכיחה, לכל הפחות, את הא-סימטריה האכזרית, שלא לומר חשפה את ההטיה הגזעית הבוטה של שופטי בית-המשפט העליון. אם החוק היה מיושם באופן שוויוני, תושביה הערבים-ישראלים והפלסטינים של ירושלים היו יכולים לתבוע בקלות זכויות על חלקים מהרכוש שהוחרם מהם לאחר מלחמת 1948, כולל נדל"ן רב בלב מערב ירושלים.

באופן זה, מקרה שיח' ג'ראח הדגיש את הגזענות האינהרנטית במבנה הצבאי-שיפוטי של ישראל. עבור רבים, המקרה הציג את הסכסוך באור חדש: פינויה בכוח של משפחת אל-קורד מביתה אל אוהל שהקימה על מדרכה סמוכה, על-ידי משטרת ישראל ובשם בית-המשפט העליון הישראלי, חשף את המוסר הכפול שבלב המערכת המשפטית ומערכת אכיפת החוק. במקום להציג את חוסר הצדק המשווע הזה כביטוי של הסכסוך הלאומי, ניתן לראותו, ראשית כל, כסוגיה הקשורה לשוויון וזכויות אדם בסיסיות.

במהלך קיץ 2009 והחורף שלאחריו קמה תנועת מחאה ערבית-יהודית לאות סולידריות עם המשפחות המגורשות של שיח' ג'ראח. בתחילה צברה התנועה מומנטום הודות לסדרה של מעצרים המוניים שביצעה משטרת מרחב ירושלים.[4] המחאה זכתה לכותרות במדיה המקומית והבינלאומית, מכובדים ממדינות זרות הגיעו לאתר הסכסוך, ולתקופה קצרה היה נדמה שהגירושים שעמדו על הפרק נבלמו. עם הזמן התמסדה המחאה והפכה למעין מסורת: בכל יום שישי אחר הצהריים נאספה קבוצה של פעילים מקומיים, בין כמה עשרות לכמה מאות, למשמרת מחאה במורד הרחוב שבו התגוררה משפחת אל-קורד. הם שרו, צעדו ותופפו. מחשש שמא ייאבדו המחאות מנראותן, החלו הפעילים ליזום מגוון מיצגים, אירועים והופעות. אולם, כפי שקורה לעתים קרובות, המחאות משכו את תשומת לבה של המדיה המקומית רק כאשר התרחשו במהלכן מעצרים המוניים או אירועים יוצאי דופן. פעילויות שגרתיות של סולידריות ופעילויות חינוכיות יומיומיות לא עוררו הד תקשורתי, ולפיכך גם לא את עניין הציבור.

***

כיצד ניתן לתעד תנועת מחאה בלי להצמיד לה דימוי מובן מאליו, בלי לשחזר את יחסי הכוחות ולחזק דיכוטומיות קיימות? אלו הן כמה מהשאלות שברעם מתייחס אליהן בסדרת התצלומים שלו. האיקונוגרפיה של המחאה מוגדרת היטב – כוח, התנגדות וההמונים הם שחקניה הראשיים. שלטים מאפילים על בני-אדם, פרצופים מוסתרים על-ידי מסכות, שיח נבלע על-ידי שירים, צעקות וסיסמאות. מובן שכל זה נעשה למען מטרה: מחאות מנסות להניע מספרים גדולים של אנשים להפוך תלונות אישיות לדרישות פוליטיות. הן גם רוצות לייצר כותרות. על כן, לטוב או לרע, דימויי מחאה הם, פחות או יותר, מובנים מאליהם.

גלעד ברעם - פרופ. אמריטוס ירון אזרחי, החוג למדעי המדינה באונ' העברית, 9 באפריל, 2010. כ-300 מפגינים מתוכם 4 עצורים

גלעד ברעם – פרופ. אמריטוס ירון אזרחי, החוג למדעי המדינה באונ' העברית, 9 באפריל, 2010.
כ-300 מפגינים מתוכם 4 עצורים

ייצוגים של מחאה מקיימים כפילות מסוימת. מן הצד האחד יש להם הפוטנציאל לשבש, לעורר זעם ולהניע לפעולה, ומן הצד האחר, הפוטנציאל להפוך לסמל סטטוס או לסמן לייף-סטייל, שיק רדיקלי, רווחה אסתטית זמנית. במאמרו רב-ההשפעה אך הריקאציוני "Radical Chic", טבע תום וולף את המונח כביקורת על השימוש ברדיקליות כסמן של סטטוס חברתי. מאז החל המונח לשמש לתיאור הקרבה השנויה במחלוקת בין פוליטיקה רדיקלית ולייף-סטייל, הפיכת המרד למוצר, האסתטיקה של פוליטיקת כורסה ודוגמנות מחסומים.

במקום להיכנע לאסתטיקה הפוליטית הקיימת, ברעם בוחר להשתמש בשפה (או בסגנון) הידועה לשמצה של צילום אופנת רחוב. עם עלייתם של אתרים ופלטפורמות כמו Blogspot, Tumblr ו-Wordpress, צלמים רבים עם חוש אופנתי יצאו לרחובות, לקבל השראה סגנונית. בשמה של דמוקרטיזציית האופנה, כל איש ואשה הפכו לבובות תצוגה, רשימת פריטים או מתלי מעילים מהלכים. ועם זאת, ז'אנר אופנת הרחוב מהדהד, אולי בלי דעת, שורה ארוכה של צלמים עם מודעות חברתית, החל מאוגוסט סנדר, עבור בפול סטרנד וכלה בהלן לוויט. דוגמאות בולטות ניתן למצוא בתצלומיו של סנדר: "Revolutionaries" מ-1929, המתעד שלושה מהפכנים; "Proletarian Intellectuals", ואף "Bricklayer" האיקוני שלו.

August Sander, "Bricklayer", 1928

August Sander, "Bricklayer", 1928

נדמה שכל הדימויים האלה טומנים בחובם היגיון דומה – במה עבור אנשים בדיוק כפי שהם, בחייהם הרגילים והיומיומיים, לביצוע תיאטרון השגרה המאופק. כפי שאלפרד דובלין זיהה בהקדמתו היפהפייה לאוסף התצלומים של סנדר, "Face of Our Time", צורת הדימוי הזו היא חלק ממסורת ריאליסטית ארוכה. התצלום "Bricklayer" של סנדר מזכיר את "Stone Breakers" של קורבה. שניהם פורטרטים של היומיום, שניהם מקדישים תשומת לב דקדקנית לפרטים סגנוניים ולסמני מעמד כלכלי וחברתי.

המלה הצרפתית mode, או אופנה, מקורה במלה הלטינית modus, שמשמעותה מידה או מקצב. המלה trend, שמקורה במלה האנגלית העתיקה trundle, מהדהדת תנועה מעגלית, סיבוב לכיוון מסוים. במלים אחרות, אופנה קשורה קשר הדוק לשגרה, ליומיום, וכוללת מעגלים של שינוי וחזרה. המהפכנים של סנדר רחוקים שנות אור מן הבריקדות. הוא אינו משתמש בזווית נמוכה להשגת דימוי הרואי. הקשר היחיד בינם לבין רדיקליות הוא עובדת נוכחותם, כפי שהיא, שווים לכל השאר וכאן כדי להישאר. הסיבה, המהפכה, אינה עומדת למבחן, מבודדת ומודגמת על-ידי אירוע יחיד, כמו בתצלום של קאפה "The Falling Soldier", אלא נותרת ברשות עצמה, מעוררת את האספקט הפחות פוטוגני, היותר מייגע, של המאבק הפוליטי.

גלעד ברעם - אמיר עצמון, כותב ומלצר, 04 ביוני, 2010, כ-350 מפגינים מתוכם 2 עצורים

גלעד ברעם – אמיר עצמון, כותב ומלצר, 04 ביוני, 2010, כ-350 מפגינים מתוכם 2 עצורים

הסדרה "שיק ג'ראח" מציעה גרסה כנה של הדינמיקה הפוליטית של מחאות. היא אינה נרתעת מאמביוולנטיות או רגשות סותרים. היא נותרת סימפטית כלפי המטרה, כלפי השחקנים הראשיים, אך גם מכירה ברקע הבורגני שלהם, בהומוגניות שלהם. ברעם השתתף במחאות והוא חלק מובהק מהקהילה שתיעד. גם הוא "מסובך" בעניין. תצלומיו הם, במידת מה, בחינה עצמית. התלונות נשמעות, אך המחאה מוצגת גם כחלק משגרה, עבודה, לא רק פעילות פנאי. כחלק ממסורת ריאליסטית, התצלומים מציגים את דמויות המוחות הרחק מהאקשן, מזיזות את המבט מן הספקטקל ופונות ליומיום – והן עושות זאת באמצעות אופנה וסגנון.

האם צורת הייצוג הזו מפחיתה מחשיבות המחאה? האם היא צינית? לדעתי, בכלל לא. היא חושפת את הסתירות בדימוי המחאה, בעודה מתריסה כנגד הקונספט של "שיק רדיקלי". המוחים-הגיבורים נועצים מבט בעדשה, כמה מהם מחייכים בביישנות, אחרים מדגמנים בבדיחות דעת. עמרי לבנה, באותה עת סטודנט לאמנות בבצלאל, מוצג כשפניו מוסתרים, בסגנון מנהיג המוחים המקסיקאי סאב-קומנדנטה מרקוס, אך במקום הבנדנה המסורתית, משתמש לבנה בצעיף פרחוני מצועצע.

במקום להעלותה לרמת אידיאל בלתי מושג, מלא בהרואיזם מיתי, המחאה מוצגת באמצעות השגרה. הביקורת העצמית בתצלומי "שיק ג'ראח" עשויה לעורר אי-נוחות, אך היא גם מאפשרת לצופה לראות את המחאה כפי שהיתה באמת.

תרגום מאנגלית: ירדן גרינספן

הסדרה "שיק ג'ראח", של גלעד ברעם, הוצגה בגלריה בנימין בתל-אביב, כחלק מהתערוכה הקבוצתית "נוף בשלושה חלקים", אוצרות: תמר אייזן-גולדשטיין וסיון פיינזילבר-יורן.
נעילה: 21.11.15
העבודה תוצג בקרוב בברלין.

[1] שמו של קו שביתת הנשק שהוגדר בהסכם שביתת הנשק בשנת 1949 וחילק, באופן רשמי, את העיר ירושלים. הקו, כקו גבול, חדל זה מכבר מלהתקיים.

[2] סוכנות הסעד והתעסוקה של האו"ם לפליטי פלסטין במזרח הקרוב. לאחר הסכסוך הערבי-ישראלי של 1948, הוקמה אונר"א על-פי החלטה 302 (IV) של העצרת הכללית של האו"ם ב-8 בדצמבר, 1949, לביצוע תוכניות סעד ותעסוקה ישירות עבור פליטים פלסטינים. הסוכנות החלה בפעילותה ב-1 במאי 1950.

[3] לקריאה נוספת על "תושבות קבע", ראו http://ir-amim.org.il/en/report/permanent-residency-temporary-status-set-stone

[4] בין דצמבר 2009 לספטמבר 2010 נעצרו בשכונה יותר מ-140 פעילים. ראו http://www.justjlm.org/520

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.