שלושה יצאו מ"מתחת להר"

שלושה פעילים פוליטיים חזרו מסיור בפסטיבל "מתחת להר". מירון רפופורט התרגש וסגר על הדרך חשבון קטן עם אלתרמן, יעל ברדה היתה מרותקת אבל אמביוולנטית, ועדה בילו תהתה עד כמה הפסטיבל הזה בכלל מוסרי.

"מה שברור, עכשיו הסלע הזה נראה לי פחות יהודי"
מירון רפופורט

אבי היה מפא"יניק, חילוני גמור. גרם של דתיות לא היה בו. גם לא של לאומנות. כשהיה רואה את אנשי גוש-אמונים מרקדים בהתלהבות בסבסטיה או על גבעה אחרת בשומרון או בחברון, היה אומר כמעט בעלבון, "זו לא היהדות". אבל אבי היה גם אוהב גדול של שירה עברית, ולא היה משורר שהוא אהב יותר והיטיב לקרוא בקול רם יותר מאשר נתן אלתרמן. ניגון חרוזיו של אלתרמן טבוע עמוק בפסקול של חיי. "ארץ ערבית", השיר שכתב אלתרמן ב-1946 במסגרת "הטור השביעי", היה בהחלט אחד מהם.

לילה צח. אילנות מניעים
את נופם בלחישה אוורירית.
ממרום כוכבי-ליל ערביים
נוצצים עלי ארץ ערבית

נוצצים כוכבי ליל במצמוץ
וזורעים את אורם הרעוד
על העיר השוקטת אל-קודס
שחנה בה המלך דאוד.

ומשם הם צופים ורואים
את העיר אל-חליל ממרחק
עיר קברו של האב אברהים
אברהים שהוליד את איסחק.

ומשם קו אורם השנון
אץ לצבוע בזוהב אורו
את מימי הנהר אל-אורדון
שיעקב במקלו עברו.

לילה צח. ברמיזה אוורירית
נוצצים כוכבי ליל כחוק
על הריה של ארץ ערבית
אשר מוסה ראה מרחוק.

זכור לי שבילדותי ובנעורי חשבתי שהשיר הזה שנון ומצחיק. היום אני מבין שעל-פי אלתרמן, ההיסטוריה הערבית של ארץ ישראל היא סוג של פלגיאט של ההיסטוריה היהודית. ההצמדה של "כוכבי-ליל ערביים" ל"ארץ ערבית" שוללת עצמאות אפילו מעצם המושג "ערבי", כי גם הוא נובע מן המלה העברית "ערב". לא פלא שאורי אורבך בחר בשיר הזה לעטר את נאום הבכורה שלו בכנסת.under7

נזכרתי בשיר הזה אחרי שירדתי מהר-הבית/אל-אקצא, מסיור שהדריך ד"ר אנואר בן-בדיס במסגרת אירועי פסטיבל "מתחת להר" בשבוע שעבר. זו לא היתה הפעם הראשונה שלי במקום. אני זוכר שהורי לקחו את המשפחה לשם זמן לא רב אחרי מלחמת ששת-הימים. נכנסנו למסגד עומר (שבסיור הבנתי שצריך לקרוא לו "כיפת הסלע") ואפילו למסגד אל-אקצא (שבסיור הבנתי ששמו הוא "אל-מסג'ד אל-קיבלי"), ונדמה לי שהייתי שם פעמים נוספות. בכל הביקורים האלה הידהדו אצלי המלים של אלתרמן על "העיר השוקטת אל-קודס שחנה בה המלך דאוד". בקיצור, גם כשהתפעלתי מיופייה של כיפת-הסלע, והיא אכן מבנה יפהפה, היה קשה להשתחרר מהרושם שזוהי תוספת לדבר האמיתי, שמהות הסלע הזה יהודית, וכל מה שנבנה מאוחר יותר הוא מלאכותי, מדמה את הרגש האמיתי.

לא שחשבתי אי-פעם שצריך לפוצץ את המסגדים ולבנות מחדש את בית-המקדש. חס וחלילה. הפולחן לא אמר לי דבר, גם לא האלימות הכרוכה במעשה כזה, וההשלכות שלו העבירו רעד בגבי. אבל גם שנים אחרי שהגעתי למחוזות השמאל-מצביע-חד"ש, אני זז באי-נחת כשאני שומע פלסטינים מכחישים – מי באופן חד וחלק ומי באופן רפה יותר – ששם, על ההר הזה, עמד בית-המקדש. וזה קורה הרבה. הרבה מאוד.

הסיור שהוביל בן-בדיס יצא משער המוגרבים בשבע וחצי בבוקר. נכנסתי לעיר העתיקה דרך שער יפו. שוטרי מג"ב בכניסה, כיתת מג"ב עלתה מולי ברחוב השלשלת, בדיקה בטחונית בכניסה לרחבת הכותל, בדיקה עוד יותר קפדנית לפני העלייה על גשר המוגרבים. טבעת של אלימות מקיפה את ההר. אבל מרגע שחצינו את הסף ונכנסנו למתחם אל-אקצא, המצור המגנומטרי-מג"בניקי התפוגג. שלווה קתדרלית, כמו שזו שאופפת אותך בכנסיות הגדולות של אירופה, השתלטה עלי.

קשה לי לשים את האצבע מה בדיוק בדברים שאמר בן-בדיס השרה את האווירה הזו. אולי ההסבר שלו על מרכזיות המעראג', העלייה השמימה של מחמד מהסלע, במחשבה האסלאמית; אולי העובדה שנתן שמות לעשרות המבנים השונים על ההר ופרש אותם על פני רצף של אלף ושלוש מאות שנה. מה שברור הוא שזו היתה לי הפעם הראשונה ששמעתי את סיפורו המוסלמי של ההר מסופר מבפנים, לא בהתנצחות, אבל גם לא בריחוק של מדריכי תיירים. מה שברור הוא שבסופו של הסיור, כשהצצנו מבחוץ אל כיפת-הסלע, הסלע הזה נראה לי פחות יהודי. ודאי שחבורת היהודים הדתיים – שסיירו בשולי המתחם מלווים בשוטרים, אנשי וקף וקריאות "אללהו אכבר" של המורביטון שישבו בחבורות מול אל-מסג'ד אל-קיבלי – נראו זרים. אני מניח שגם אלתרמן היה נראה כך לו הסתובב שם עם המלך דאוד שלו.

אז נכון, יש משהו קצת משונה ומאולץ להפוך את ההר הזה לפסטיבל, לחגיגה של פלורליזם תחת השגחה מגנומטרית ישראלית. אבל אני לפחות הרווחתי.

"הביקורת הופכת להיות המעשה עצמו, שאין אחריו דבר"
יעל ברדה

הסיור של "מתחת להר" הותיר עלי רושם עז. כשחזרתי מהסיור, שהסתיים ברוב פאר בבסיס המחכמה של משמר-הגבול בהר-הבית – חלל ממלוכי רב הוד שמצוירים עליו בגרפיטי דגל ישראל ודגל מג"ב על קיר מרוסק בהשראת "החומה" של פינק-פלויד, הלב שלי דפק מהר.

שוב עומר קריגר הצליח לעשות את זה – לעניין אותי עד השמים ולהרתיע ולעצבן אותי בו בזמן. הסיור המופלא הזה העביר מסר חד וברור: השב"כ הוא המעצב של המרחב הציבורי בירושלים, ובקילומטר הרבוע של העיר העתיקה הוא גם המתכנן העירוני וגם מדריך התיירים. אני לא צוחקת. עמי מיטב, שהדריך את הסיור כמו מספר יודע כל (היסטוריה, כלכלה, החוויה הרגשית של התושבים וטעמו של האוכל בדוכנים), היה רכז העיר העתיקה מטעם שירות הביטחון הכללי. הוא הסביר כיצד הרישות של העיר העתיקה במצלמות 24/7 התקבל בברכה על-ידי התושבים מאחר שהוריד את רמת הפשיעה. יש משהו מהמם ומרגש בחמ"ל של מרחב דוד ובמראה של כל המצלמות שחולשות במבטן על העיר העתיקה וזזות כמעט בהיסטריה סביב הפתחים של הר-הבית עצמו. לכמה רגעים זה אפילו משכנע – מצלמות עושות ביטחון ופיקוח מביא שקט. עוד כמה דקות שם והייתי משתכנעת שהסכסוך היה תם לו היה אפשר לרשת את כל המרחב בין הירדן לים במצלמות ביטחון.

וזאת הבעיה האמיתית בפעולה הפוליטית/אמנותית הזאת. היא מתריסה ומתערבת, ומעניינת בטירוף. היא מבקרת את הקרקס הגדול של המשטרה וכוחות הביטחון מול שיניה החשופות של המציאות הפוליטית בירושלים/אל-קודס. היא עושה את זה יופי, ובדרך נותנת לגיטימציה מלאה להתרחשות. כי הביקורת הופכת להיות המעשה עצמו, שאין אחריו דבר.

לפני כמה שנים, תנועה-ציבורית הדליקה כתובות אש ועשתה שירה בציבור של שירי מלחמה בתערוכה במרכז הדיגיטלי בחולון. גם שם היא חשפה את האלמנטים הוויזואליים של הפשיזם בישראל. אני טענתי שם שזה נותן לתופעה לגיטימציה ומפרק את היכולת להתנגד לה. אני חושבת שזה המקרה גם בסיור על המבט – לא מספיק לראות, לא מספיק לדעת. קול ההתנגדות חייב להיות חזק וברור כיוון שעצם פעולת ההתבוננות לא רק שאינה יוצרת קול אלטרנטיבי, היא מחזקת את הלגיטימציה של הדיכוי של השלטון.

יונתן לוי - בור ובסיס

יונתן לוי – בור ובסיס

"לא ראוי לבוא אליהם עם פרויקט אמנותי"
עדה בילו

לא התכוונתי ללכת לאירועי "מתחת להר", אלא שחברה הודיעה לי שנרשמה לשני מקומות ל"בור ובסיס" של יונתן לוי, ואמרתי לעצמי, זה בכנסיית הקבר, פחות פרובוקטיבי, והסכמתי.

ההופעה בבור מתחם כנסיית הקבר היתה מאוד מרשימה. יונתן לוי הוביל אותנו לבסיס משמר-הגבול בכניסה להר הבית, ליד הכותל. נכנסנו פנימה, ושם עמי מיטב, איש שב"כ לשעבר, נתן הרצאה על ההיסטוריה של המקום. אחר-כך התברר לי שמיטב היה בהרבה מהאירועים של "מתחת להר" ואף הנחה בעצמו אירוע שלם. זה היה הזוי.

הצעידה של יונתן לוי לבוש בחליפת צלילה ברחובות העיר העתיקה עד לבסיס משמר-הגבול היתה מאוד לא נוחה, פרובוקטיבית, וסיומה במקום שממנו יוצאים אנשי משמר-הגבול לעימותים רבים בעיר מוכה היה החלטה ממש גרועה, שביטאה חוסר התייחסות למציאות עגומה, או חוסר הבנה שלה, או התנשאות ביחס אליה.

גם הצמדת איש שב"כ לשעבר לסיור מעוררת המון שאלות, גם אם האיש מדבר בצורה מאוד מתונה. גם החיבוק הכלכלי של העירייה לא ראוי, שכן כך מכבסת העירייה את עצמה מתקריות שמתרחשות בירושלים המזרחית יום-יום, כמו הריסת בתים, מעצרי ילדים פלסטינים, אי-מתן שירותי תברואה וחינוך לאלפי פלסטינים ישראלים ועוד ועוד.

אני מבינה את הרצון לגעת במקומות הרגישים, והימצאות בתוך העיר העתיקה בהקשר אמנותי מאוד קוסם, אבל אין דרך לברוח מהמציאות במקום שבו המציאות מכה על פני רבים כל-כך על בסיס יומיומי. לכן כנראה לא ראוי לבוא אליהם עם פרויקט אמנותי, אלא עם סיום הכיבוש ומתן זכויות שוות לפלסטינים.

מתחת להר הבית. בידינו – ערב רב בסיקור מיוחד של פסטיבל מתחת להר 2015

1 תגובות על “שלושה יצאו מ"מתחת להר"”

    מקומם מאוד שמארגני הפסטיבל והאמנים משתפים פעולה עם מגמות פוליטיות דכאניות במפגן של ניצול ציני של הפסטיבל לצרכים הפוליטיים של עיריית ירושלים וקרן שוסטרמן, שנועד לעודד נורמליזציה של ירושלים המזרחית תוך התעלמות מוחלטת מתושביה עד כדי שיתוף פעולה עם הדיכוי המוחלט שלהם. אז רפפורט החכים, ברדה התרגשה ורק בילו העזה בעדינות לשאול שאלות על אמנות, כיבוש ושוויון זכויות. לטעמי זה מעט מדי, עדין מדי, נסתר מדי. ניתנה לאמנים ההזדמנות לזעוק בקול רם, הם בחרו להשמיע קול ענות חלושה. כנראה, גם עבורם "ההתמודדות עם הר-הבית היא יותר מדי" (ציטוט של המבקרת דנה שלו באתר זה) – בפעם הבאה מומלץ מראש לבחור עבורם שעשועים מבדרים נטולי הקשר, שלא תכביד עליהם המציאות המעיקה, כפי שהיא משתקפת בנעשה בהר הבית בחודש האחרון.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.