ספק אם ראש הממשלה התכוון לכך, אבל כשהוא מינה את מירי רגב לעמוד בראש משרד התרבות, הוא העניק לה קמפיין חינמי של קדנציה שלמה. לו היתה מקבלת משרד “חברתי” כפי שביקשה, היתה רגב נקברת במשך שנה בסוגיות סקסיות כמו חולים ששוכבים במסדרונות, שביתה בלשכות התעסוקה או תת-סעיפי רגולציה ברשות המקרקעין, מכריזה כעבור שנה של עסקנות מסדרונות אפרורית על רפורמה שאף אחד חוץ מאנשי המקצוע לא היה מבין, ושממילא היתה נקברת חודשיים טרם יישומה עקב הקדמת הבחירות.
במקום כאב הראש הזה קיבלה רגב במה קבועה בשיתוף פעולה מלא של מתנגדיה. כל מה שהיא צריכה לעשות כשרת התרבות זה לנאום נאום ברכה שבועי קצר בפתיחת אירוע תרבות זה או אחר, שבעקבותיו יקום הקולנוען/משורר/דוקטורנט התורן, יצעק “בוז” ו”פשיזם”, יקבל 200 לייקים מחברים בפייסבוק וכותרת משנה ב”הארץ”, ועל הדרך יקדם את רגב עוד מקום אחד בפריימריז. העובדה שכמעט שום דבר מההצהרות הלוחמניות של רגב לא יתממש כלל אינה רלבנטית לסיפור. היועץ המשפטי יאסור עליה לבטל את תקציב תיאטרון הילדים שהקים נורמן עיסא? אדרבא. עכשיו אפשר לחזור ולהאשים את מערכת המשפט הסמולנית בחתרנות אנטי-ישראלית.
בזמן כתיבת שורות אלה אני שם לב שארגון V15, הזכור לטובה מהניצחון המהמם של השמאל בבחירות האחרונות, כבר יצא בקמפיין “התרבות היא של כולם”, והוא מפיץ ברשת איורים של צעירים תל-אביבים שמבריחים מתחת לאפם של שוטרים ספרים של דויד גרוסמן. בו-הו. בזמנו נטען ש-V15 ממומן על-ידי מפלגות האופוזיציה, אולם כשמתבוננים בשלומיאליות וחוסר המודעות העצמית של הארגון, קשה שלא לתהות אם אין מדובר בחפרפרת ימנית שנשתלה כדי לגרום לשמאל לעשות מעצמו צחוק. בקרוב בוז’י (רואה ערבים דרך כוונות) הרצוג בטח יפרסם סטטוס שמתריע על התנהלות כוחנית ומפלה של השרה, יאיר (זועביז) לפיד יכתוב ב”ידיעות אחרונות” “טור אורח” על התרבות העשירה והפלורליסטית שספג בבית אבא, וככה עד הבחירות הבאות רגב כבר תהיה שרת החינוך.

צילום מסך מעמוד הפייסבוק של ארגון V15
משחקי התופסת הללו – שכאמור, שני הצדדים מתדלקים לתועלתם וצריך לקוות שיירגעו בהקדם – מקשים מאוד על שתי המטרות החשובות שעומדות בפני שרת התרבות, ועליהן עמדה גם דליה מנור במאמרה: הגדלת תקציב התרבות ורפורמה בחלוקת התקציב. המטרות הללו צריכות להיות משותפות הן לשרה והן לרבים מהיוצרים/ות בארץ, תהיה עמדתם הפוליטית אשר תהיה. שוחחתי השבוע עם איש תיאטרון ירושלמי שסיפר קצת על העבודה מול משרד התרבות בכל מה שקשור לתקצוב התרבות בפריפריה. לדבריו, הבעיה אינה אי-תקצוב, אלא אופן התקצוב. הוא סיפר שעבור משרד התרבות, משמעות עידוד התרבות בפריפריה היא שתיאטראות מהמרכז יציגו גם באולמות מחוץ לתל-אביב ויתוקצבו בהתאם. זאת אומרת שאם יוצר מעוניין להקים תיאטרון באשקלון, למשל, יהיה לו קל יותר לקבל תקציב אם יפעל בתל-אביב ויבוא להופיע באשקלון פעמיים בשבוע, מאשר להפעיל את התיאטרון באשקלון עצמה ולהגיע מדי פעם להופעות בתל-אביב. את ההיגיון המערכתי והאיוולת החברתית שבדבר אין צורך להסביר.
זו תמונה חלקית, כי פריפריה אינה רק מושג גיאוגרפי ומרכז אינו רק סיר הבשר, ועדיין, דו”חות וניתוחים תקציביים רבים כבר הוכיחו שכמו בהרבה תחומים, גם מדיניות התרבות בישראל משקפת את יחסי הכוחות הלא-שוויוניים בחברה, והסיפור הזה זקוק לפתרון שלא יגיע מהצווחנות ההדדית הנוכחית.
לרוב אני מסתייג מעודף רומנטיזציה של תרבות עצמאית. גם האמנות והאמנים צועדים על קיבתם, מה גם שתקציב התרבות הוא כסף ציבורי שאמור להגיע מהציבור אל הציבור, ולכן ראוי לחלקו בצורה שוויונית בלי קשר לעמדות הפוליטיות של היוצרים (כפי שנצחון הימין אין משמעו ששמאלנים לא יקבלו יותר שירותי בריאות, למשל, וכפי שפעיל אופוזיציה מצונן שיבקר בקופת חולים לא יואשם בבגידה בעקרונותיו). יחד עם זאת, אני חושב שמירי רגב מספקת ליוצרים ישראלים הזדמנות להתבונן במציאות ששרי תרבות מנומסים יותר הקפידו לטשטש. בזכותה יוצרים נדרשים להחליט אם הם מסרבים לשתף פעולה עם מערכת שבנויה (גם) על אפליה, ובמצב כזה ממילא אינם מבקשים סיוע ממשלתי לעבודתם, או שהם בולעים את ההתלהמות התקשורתית של רגב, משלבים ידיים ומציגים תוכנית משותפת להגדלת תקציב התרבות וחלוקה שוויונית והוגנת יותר שלו. את הפעולה הזו עליהם לעשות לא “חרף העובדה” ששיתוף פעולה עם שרת התרבות הנוכחית הוא שיתוף פעולה עם משטר דכאני, אלא בידיעה שזה מעולם לא היה אחרת.




הפסל והאמן יצחק (איצ'ה) גולומבק נפטר בשבת, 22 באוגוסט 2026, בתל-אביב, ממחלת הסרטן. גולומבק, שנולד ב-1957 בלודז' שבפולין ועלה לישראל עם משפחתו ב-1965, היה בן 69 במותו. מאז אמצע שנות ה-80 הוא נחשב לאחת הדמויות המרכזיות בפיסול הישראלי. מאחוריו גוף עבודות אישי, גופני, שביקש להרחיב את גבולות הפיסול ואת היחסים בינו לבין ציור, רישום וקולאז'. גולומבק הרצה בחוג לאמנות באוניברסיטת חיפה, במדרשה לאמנות, בתיכון אלון ברמת-השרון, בתלמה ילין ובקאמרה אובסקורה. גולומבק היה מזוהה עם פסלים מדיקט, חומר שנתפס במשך שנים "נמוך", שאותו היה מכופף, מרכך ומנפח ליצירת אובייקטים שנראו לעתים כמו גופים רכים וחסרי משקל. לצד הדיקט הופיעו בעבודותיו חפצים יומיומיים שהפכו באמצעות פעולת הפיסול למעין ארכיאולוגיה אישית של הגירה, בית, זיכרון וגוף. על החפצים שאסף אמר פעם: "אני מתכופף להרים את המשהו הזה כי אף אחד לא הרים אותו" – משפט שמגלם בתמצית את האתיקה והאסתטיקה של עבודתו. "גולומבק מייצר אובייקטים שאיש אינו חומד, חפצים שאין חפץ בהם, שחומקים ממלכודת הפטיש", 
תמר נסים היא זוכת פרס בקי דקל לאמנית עכשווית מצטיינת לשנת 2026, מטעם העמותה לחקר אמנות נשים ומגדר בישראל. האמניות דפנה שלום ודועא בסיס זכו בציון לשבח.
בוועדת השיפוט השתתפו יאיר ברק, ד"ר זיוי ברמן, שרי גולן, פרופ' יעל גילעת, ורה גייליס, רווית הררי, אמירה זיאן וד"ר הדרה שפלן-קצב.
בתיה דונר, חוקרת תרבות חזותית, אוצרת ומרצה, מתה אתמול ממחלת הסרטן. דונר עיצבה את הדיון הישראלי ועסקה בזיקות בין אמנות, אדריכלות ועיצוב לאידיאולוגיות ולפרקטיקות יומיומיות. היא היתה מהראשונות שראו בעיצוב המקומי תחום עם משמעות היסטורית וחברתית, והיתה שותפה לתוכנית יונה פישר לאוצרות בבית לאמנות ישראלית. דונר בחרה לעבוד כאוצרת עצמאית – החלטה פורצת דרך בזמנה, שפתחה פתח לאוצרות אחרות בנות דורה. דונר, שהתבלטה בשדה האמנות אף שלא היה לה גב מוסדי, אצרה עשרות תערוכות במוזיאונים המרכזיים, מ"לחיות עם החלום" במוזיאון תל-אביב (1989) ועד "משכית – מארג מקומי" במוזיאון ארץ-ישראל (2003). על התערוכה 
