הסערונת החדשה בעולם האמנות המקומי נוגעת לקמפיין החוצות של בית-הספר לאמנות בסיס. הטענה הראשונה נגד המוסד נובעת ממספר הנשים הזעום בין אנשי הסגל (3 מרצות בלבד מבין 22 – סטטיסטיקה שמזכירה תקופות אפלות שכבר אי-אפשר למצוא בשום בית-ספר לאמנות בארץ). הטענה השנייה, שאינה בלתי קשורה לראשונה, נובעת מעצם השימוש בדמותו של מנהל תוכניות התרבות בבית-הספר יאיר גרבוז בכרזות הפרסום של המוסד. גרבוז מוצג בכרזות כסמל של ביקורתיות חתרנית, כאילו לא עלה לכותרות רק לא מזמן בזכות ״נאום הקומץ״ המביך בהפגנת השמאל ערב הבחירות.

כרזת פרסומת לבית-הספר בסיס. תצלום מעמוד הפייסבוק של אופיר טובול
בית-הספר בסיס, שנוסד בשנת 1993, הציע מלכתחילה לימודי אמנות ניאו-קלאסיים. בזמן שהאמנות הישראלית בדיוק עברה מתפיסת הדיקט הקיבוצי לתפיסה חדשה של דיקט עיצובי, בבסיס לימדו רישום מודל, סיתות באבן ובניית קונסטרוקציות גיאומטריות. רבים מן המורים במוסד לא היו ידועים בסצינה המקומית, אך פסלי חוצות שלהם עיצבו את המרחב הציבורי. אם לשפוט לפי הפרסומים, כעבור 22 שנה מה שהשתנה בביה״ס המתחדש אינו הגישה הניאו-קלאסית של המוסד, אלא העובדה שהדיקטיות הישראלית כבר הפכה לקלאסיקה.
ובכל זאת יש הבדל בין בסיס מודל 1993 לבית-הספר המחודש מודל 2015, כי לימודי פיסול בנוסח רודן פינת טאטלין והנרי מור בשלהי המאה ה-20 הם אמנם אנכרוניזם שמרני, אולם כששמרנות צומחת על רקע העדר מסורת והבנה של חומרים, טכניקות וכיו”ב (כפי שנעשה גם בבית-הספר לציור ורישום שישראל הרשברג הקים באותו עשור בירושלים), יכול להיות בה משהו מרענן. אלא שלהציג את הזכריות האשכנזית הישנה כבשורה חדשה או “מערערת”, כפי שאומר גרבוז בפרסומת, זה מרענן כמו מגבון לח שבושם בספריי לטיהור אוויר.
אפשר לומר שזו ביקורת לא הוגנת כי גרבוז, יעקב דורצ’ין, מיקי קרצמן ויתר חברי הסגל מלמדים בבית-ספר לאמנות בזכות האמנות שלהם, ובאמנות הזו יש יותר מאשר אוסף עדויות של מגדר ומגזר. יכול להיות. אבל הקמפיין של בסיס אינו מציג את האמנות של דורצ’ין, גרבוז וקרצמן, אלא את הפרצופים שלהם, וקשה להאמין שמישהו במשרד הפרסום שיצר את הקמפיין לא נתן את הדעת על הדימוי שהפרצופים הללו מציגים.
אני מתבונן בפרסומות של בית-הספר ומנסה להבין אל מי המקום הזה פונה. נשים לא יבואו לבית-הספר כי הוא מזלזל בהן, דתיים לא יבואו כי הוא לועג לאמונותיהם, מזרחים וערבים לא יבואו כי הם בכלל לא בתודעה שלו. מי נשאר? מכל הדברים שבעולם הקמפיין הזה מזכיר דווקא את קמפיין ההפחדה של ביבי. הוא בונה על גברים יהודים אשכנזים מדור מסוים, שייבהלו מכל הנשים, המזרחים והדתיים שכותבים כמויות של סטטוסים מוחים בפייסבוק, ייצאו מהחורים ויירשמו בהמוניהם ללימודים.


האדרכלית עליאל קיי, שותפה עמיתה במשרד קיסלוב קיי אדריכלים ומרצה ותיקה במחלקה לאדריכלות, נבחרה לכהן כראש בית-הספר לאדריכלות באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל בירושלים. קיי תחליף את האדריכלית פרופ' אלס ורבקל, שעמדה בראש בית-הספר בשנים האחרונות.
קיי, בוגרת המחלקה בהצטיינות, עבדה כמרכזת ומנחת סטודיו שנה א', ובהמשך כמנחת סטודיו הפביליון. קיסלוב קיי אדריכלים זכה בתחרויות מרכזיות, ובהן תכנון קמפוס החינוך ברמת-אפעל, בניין העירייה וכיכר העיר אילת, הפיתוח של האנגר 2+3 בנמל יפו, המרכז הקהילתי ברמת-אביב הירוקה וקמפוס החינוך באור-יהודה. קיי היא מן המקימים של "קבוצה וכו'", קבוצה יוצרת העוסקת באקטיביזם חברתי ובחקר המרחב הציבורי. עבודותיה הוצגו בביאנלה הבינלאומית לאדריכלות ברוטרדם, בביאנלה לאדריכלות ואדריכלות נוף בבת-ים, במוזיאון ישראל, בבית הנסן בירושלים ובמסגרות אחרות. זוכת פרס קרן אמריקה-ישראל ושני פרסי הצטיינות מטעם בצלאל.
מוזיאון רמת גן לאמנות ישראלית הודיע על רכישת שבע עבודות אמנות ישראלית לאוסף הקבע שלו, במימון קרן הרכישה על שם צילה ירון ז"ל. סך הרכישות לשנים 2025–2026 עמד על 200,000 ש"ח, ובהן עבודות של זיוה ילין, אלהם רוקני, אמירה זיאן, מיטל כץ מינרבו, חנאן אבו חוסיין, אפרת גל-נור וורד אהרונוביץ. 


גם עם מסע פרסום היה יוצא מהכלל ועונה על הציפיות של ככככולם, מדובר בעוד בית ספר לאמנות וזאת הבעיה היחידה. כל השאר צעקנות שבעודה פורצת לעולם וכבר היא גריאטרית
עינת גרבוז-קרצמן
| |[…] אמנות ועורך שותף של כתב העת המקוון לאמנות, תרבות וחברה ״ערב רב״, בו פורסם טקסט זה […]
באמת "איך זה שהקומץ שולט בנו"? – העוקץ
| |מה טעים ומה לא………ביקורת …….מסעדות
מיכאל דרוקס
| |