חלל פדגוגי-ברוטליסטי

"סוף-סוף קם דור של אמנים ישראלים שאינו 'שורשי', אבל גם אינו חש דחף טוטאלי להתנער ממה שהיה. דור שפיתח דיסטנס שמאפשר התקרבות מחודשת, אינטימית, לאותו חלום שנהרס והרס כי היה מקולקל מלכתחילה". אבי פיטשון מבקר בבית-הספר לאמנות ציבורית.

כדי לסגור מעגל עם אירוע ההשקה של "מתחת להר" המונומנטלי אתחיל בסוף, כלומר באירוע שחתם את יומו של בית-הספר לאמנות ציבורית, שהתקיים בחללי בית-הספר הניסויי בלב העיר. חלל פדגוגי-ברוטליסטי המקושט מבחוץ כמו בעלעלי מטפס ובגרפיטי מצחיק וחריף של תלמידים, ומבפנים בלוקרים שרשתות ממולאות כדורי-סל זרוקות עליהם, וארון גביעים ובריסטולים שעליהם מודבקים בערבוביה כמה מהדימויים החזקים ביותר בתולדות האנושות: עשר הספירות הקבליות, כרזה של "ורטיגו" של היצ'קוק, "נמרוד" של דנציגר, הסטארגייט מסרט המד"ב, חיילות צה"ל ברובים ותחתונים.

טייץ: שיתוף פעולה אוטופי-אוונגרדי בין אמנות לתנועת שחרור לאומי

בעשר בלילה, כשרוח ירושלמית צוננת נשבה בחצר בית-הספר, איישו את הפודיומים שיר חכם ועדו פדר, אנשי יחידת העלית טייץ, קומנדו שיח המחול שעושה לשיח מה שעשה היטלר לפולין, ואני מתכוון לזה כמחמאה. חכם הבליחה לסצינה עם טקסט המאשים את המחול של שרון אייל בסוג של פשיזם אנטי-רפלקסיבי, טקסט שלא הסכמתי עם אף מלה שנכתבה בו (או שהסכמתי חוץ מזה שאני חושב שפשיזם אנטי-רפלקסיבי זה דבר טוב), אבל ששתי להתווכח עימו.

טייץ - שיר חכם, עדו פדר ורקדניות/ים

טייץ – שיר חכם, עדו פדר ורקדניות/ים

הלילה, מול מיעוט נבחר ששרד יום אינטנסיבי, לונה-פארק הזוי של אמנות ציבורית שרוב הזמן הצדיקה את הכותרת שהודבקה לה ותיפקדה כקייטנה שמצליחה לערב את הקייטנים, ובסיוע מסך וידיאו ושלושה רקדנים ממחישי-טיעונים, חכם מבצעת את המהלך הדיסקורסיבי השאפתני ביותר שלה עד כה: הצגה של דברי ימי המחול העברי כגולת הכותרת האולטימטיבית של שיתוף פעולה אוטופי-אוונגרדי בין אמנות לתנועת שחרור לאומי, והצגה אכזרית באלגנטיותה או אלגנטית באכזריותה של דטרמיניזם בלתי נמנע, הדומה לדינמיקות ממשטרים אוטופיים אחרים, בראש וראשונה הסובייטי, המתווה תהליך של התנוונות, הן של המשטר עצמו והן של בבואתו המתממשת בגוף המחולל: מה שבתחילת הדרך ייצג סימביוזה של לידה מחדש (המוצגת דרך השילוב רב-העוצמה, העממי והאוונגרדי כאחד של ברוך אגדתי, שיצק הורה לדאדא וההפך, וניצח על עדלאידות בכחנליות-מודרניסטיות), היום הוא אינו אלא מחווה צעקנית, ספקטקולרית, ריקה ושוברת-קופות המשרתת בא-פוליטיות הבוטה שלה משטר שאינו אלא מוטציה מחרידה של עצמו.

אכן כן, אפשר לומר ששיר חכם גייסה את כל תולדות הציונות אך ורק כדי להגיד, שוב, שהיא חושבת ששרון אייל מעפנה. והיא שוב טועה, אבל המהלך שעשתה, יש להודות, סוחף ומכה בראש כפטיש פולמי. קפיצת-הדרך שמביאים טייץ לשיח על המחול בישראל, שכלל הפעם קטעי מחול שמרפררים לרגעים נבחרים מההיסטוריה של המחול הישראלי, מהאחיות אורנשטיין דרך להקת ענבל וכלה באוהד נהרין, ועושים זאת רוב הזמן על תקן פארודיה לועגת, אינה מוטלת בספק. מי היה מאמין שנקבל את הזכות להתפוצץ מצחוק לנוכח הלעגה של מחול ישראלי כשאנו מגלים תוך כדי שאנו מכירים היטב את המחוות האייקוניות שלו, ולפיכך מפנימים בעצם שגם על בסיס ביקורתי חריף, מדובר בכבוד הגדול ביותר שניתן להיסטוריה הזאת, ושאין במה מתאימה מחצר בית-הספר לאמנות ציבורית לעשות זאת.

סוף-סוף קם דור של אמנים ישראלים עם פרספקטיבה על הישראליות. דור שאינו "שורשי", אבל גם אינו חש דחף טוטאלי להתנער ממה שהיה. דור שפיתח דיסטנס (שהוא בין השאר גיאוגרפי – חלק גדול מהשיח העכשווי הוא תוצר ישיר של העובדה שמשוחחים רבים ממשיכים לעסוק בישראליותם מחוץ לגבולות המדינה, פוזיציה המשחררת עול עצום של דפנסיבה, אופנסיבה והסתתרות מהיום-יום הישראלי הברוטלי) שמאפשר התקרבות מחודשת, אינטימית, לאותו חלום שנהרס והרס כי היה מקולקל מלכתחילה (על-פי עמוס קינן), שמאפשר הליכה, בצעד תימני פארודי במקרה של טייץ, בין ההריסות, וליקוט חפצים בעלי ערך סנטימנטלי ומטען מונומנטלי.

דניאל יהל: סדרה של תרגולי כדורסל מופרכים, שלא לומר אידיוטיים במפגיע

היום, שהסתיים במחווה המפוצצת הנ"ל לאמנות מדינה, התחיל כמו קייטנה במלוא מובן המלה. בשעת צהריים שחונה, כמה שעות טובות לפני ההסעה ששפכה לבית-הספר עשרות תל-אביבים, מהדהד מגרש הכדורסל בדממה של החופש הגדול. האירוע הראשון מוכרז דרך מערכת הכריזה הארכאית של המוסד (פעולת אמנות-סאונד ציבורית מבריקה כשלעצמה), וקומץ תוהה ובוהה מתקבץ במגרש כדי לחזות בפרזנטציה תכליתית של דניאל יהל ואנסמבל הילדים הלאומי.

בהתחשב בכך שזו הפעולה הראשונה אחרי ההתכנסות הדרמטית, הדקלרטיבית, במשכן הכנסת, עולה חשש כבד שמא מחוות ההשקה היתה ריקה, ושאנו נופלים היישר מהמעמד החזק כל המדרון חזרה לוואקום מדכדך של עולם האמנות, חלטורה עילגת העומדת בפרופורציה הפוכה לקמפיין הכרזות המכסה את עיר הבירה במימון שרוב ימות השנה עולם האמנות יכול רק לחלום עליו, ומימון של מה? קייטנה ל-15 איש שמגובה בהצהרות מפוצצות.

רק דבר אחד בלם את הנפילה הזו לתהום הבנאליה הצפויה-מראש והמאכזבת: הפרזנטציה של דניאל יהל עצמה. יהל מסתלבט על עצמו ועל חבורת ילדי היסודי-חטיבה שהוא מפעיל בסדרה של תרגולי כדורסל מופרכים, שלא לומר אידיוטיים במפגיע, כגון לדלג מעל פסל מקרטון שאליו מוסיף-מרכיב אחד הילדים חלק נוסף בכל סיבוב בדרך לסל, כהדגמה של "הרלבנטיות של כדורסל לאמנות".

תחושת אי-הנוחות והפדיחה מתחלפת בהדרגה לחיוך רחב. יהל אכן מנכס את השפה הציבורית, העממית, המוכרת לכולנו מילדות, המאותגרת, של קייטנת קיץ "יצירתית" (כיור בחימר ורכיבה על סוסים!), והמעמד כולו, מתברר, מתאים לגמרי לקונסטלציה האינטימית, הנטושה, המשפחתית (חצי מהצופים הם הורים של הילדים המופיעים), והוא מגיע לשיאו העלוב-מצחיק כשהילדים נחלקים לקבוצות המבצעות פעולות שונות – ילד אחד מרסס גרפיטי על בד, שלוש בנות ממחיזות מסיבת יום-הולדת, ילדה אחרת מנגנת סולו צ'לו, כשבמקביל ילדה אחרת עוברת עם מיקרופון בין המופיעים ושואלת אותם אם מה שהם עושים הוא לדעתם פרפורמנס, ומסיימת ברגע חסד מצחיק ופואטי כשהיא פונה בשאלה "מה זה לדעתך פרפורמנס?" אל נציג רנדומלי של קומץ התוהים ובוהים: הדס עופרת, מוותיקי וחלוצי דיסציפלינת הפרפורמנס בישראל.

סיידי פלאנט: דִרשו את הבלתי אפשרי

ממיצג הכדורסל המופרך שולחת אותנו בת-הקול האנונימית שבמערכת הכריזה אל אחת הפרזנטציות המסקרנות ביותר של היום: הרצאת מבוא של סיידי פלאנט הבריטית על הסיטואציוניסטים הצרפתים.

פלאנט כתבה את "המחווה הרדיקלית ביותר", אולי הספר הנהיר ביותר על הסיטואציוניסטים, והשיעור שלה (שנערך בכיתת לימוד) התמקד ברעיונות ופעולות של הקבוצה שעסקו במרחב הציבורי, בעיקר ה"דריווה" (ריחוף) וה"דטורנמנט" (הטיה), אקטים שהתבצעו תחת השם המפוצץ "פסיכוגיאוגרפיה" ומטרתם היתה לשבור את הדפוסים הדכאניים האינהרנטיים לחיים האורבניים, לדרך שבה הארכיטקטורה והטופוגרפיה מתחמות את גבולות האפשרי עוד לפני שמתבצע ולו אקט בודד של אכיפה חוקית כלשהי.

הסיטואציוניסטים שוטטו ללא מטרה בערים תוך שימוש במפות של ערים אחרות, בדרך-כלל כשהם שתויים או מסוממים. פלאנט מדברת באפולוגטיות על הנאיביות של האקטים הללו, ומודה שהתקיים פער משמעותי בין הביקורת הטקסטואלית הנוקבת והטוטאלית שלהם לבין מה שעשו בשטח. גם הדוגמאות העכשוויות שהיא מביאה ממשיכות, לכאורה, את המסורת הזאת, כמו למשל האמן שמשאיר חפצים פיסוליים לא-מפוענחים על גגות של תחנות אוטובוס, בלתי נראים לכל מי שאינו יושב בקומה שנייה של אוטובוס קומותיים. יש יופי ופיוט מינוריים באקט הזה, אבל הוא רק מזכיר ביתר שאת שהכוח של הסיטואציוניסטים היה רטורי והתבטא בסיסמאות כגון "דרשו את הבלתי אפשרי", שהשפיעו על מרד הסטודנטים של 68'. מה שכן ראוי לציין הוא שהמחווה הציבורית של גרפיטי פוליטי היא ללא שום ספק ההישג הפרפורמטיבי הגדול ביותר שלהם.

השיעור הזכיר לי את "חלילי האוזון" שקדח איתן בן-משה לקירות ברחבי לונדון תוך שהוא משתמש במסורת פסיכוגיאוגרפית-שמאנית עם ארומה של קונספירציות בונים-חופשיים (ולונדון היא בירת התיאוריות על קווי אנרגיה ותצורות גיאומטריות עוינות שלקווי המתאר שלהם בנויים כל בנייני הממשלה והכתר) כדי לקבוע את המיקום של כל קידוח. ולמרות אווירת הנכאים המפוכחת של המבט לאחור על הסיטואציוניסטים, זה עדיין היה מרגש לדמיין שזה באמת שיעור בבית-ספר, בעולם מקביל שבו סיטואציוניזם הוא חלק מחומר הלימוד.

תאה טופאיץ': שאלתי אותה אם היא הראשון או השני

תאה טופאיץ', עורכת כתב-העת "פרקציה" הזאגרבי, דיברה על הרישיון של האמנות, כלומר על אקטים שיהיו אסורים בכל קונטקסט אחר, אבל ברגע שמישהו אומר "אבל זו אמנות", הם עוברים את מחסום החוק או הנורמה. היא הראתה מיצב של דגלים שכלל דגלים של ארגוני טרור אחדים. משמחו מארגני אותה ביאנלה שפרחה מזכרוני על העניין, הסביר האמן בנחת שהורדת הדגלים הנ"ל תפגום ברצף הצבעוני שיצר, וזה הספיק כדי להשתיק את הפוליטרוקים.

זה הזכיר לי שכשעשיתי את צעדי הראשונים בעולם האמנות, חלק מתהליך נטישה הדרגתית של האקטיביזם הפוליטי המובהק, טענתי ביוהרה לא מבוטלת ש"הממסד רואה בי אמן ולכן מעשי הם מבחינתו מעשי ליצנות טריוויאליים, בעוד שעולם האמנות מסתנוור מהאנרכיזם שלי ומאפשר לי יד חופשית וביטוי בלתי מצונזר". באותה תקופה שיתפתי פעולה לא אחת עם אריאלה אזולאי, שאני חייב לציין שבמידה שבה אפשר לומר במבט לאחור שניכסה אותי למחנה שלה כסוג של הון סימבולי רדיקלי, הרי שעשתה זאת תוך התייחסות אלי כשווה בין שווים ומתוך עניין אינטלקטואלי ממשי, על בסיס יחסי עבודה הוגנים והגונים שהיוו פינוק של ממש לאמן מתחיל.

עבדתי איתה על תכנון ה"אנטי-מוזיאון" שלה, שהיה אמור להתממש במוזיאון רמת-גן שהחלה לנהל. כידוע, אזולאי פוטרה לפני שהספיקה לפתוח תערוכה אחת. הזדהיתי לחלוטין עם הרעיון של להפוך את המוזיאון על ראשו, ורוב ההצעות שלי התבססו על הרישיון האמנותי שניתן לאקטיביסט. מאז עמדתי התהפכה, ואני יכול להרחיק ולומר שיכול מאוד להיות שהניכור והשנאה של אזולאי לחלל המוזיאלי בכלל ולאמנות בפרט הם חלק משמעותי מהסיבה לפיטוריה. אני משער שפרנסי העיר שעימם באה במגע חשו בשנאה ובניכור הללו ולא רצו לשתף עימם פעולה. איני מתייצב כאן לצד פונקציונרים מוניציפליים, אבל ברמה העקרונית, הקונספטואלית, הפיטורים מוצדקים. הרוח המוזיאלית פעלה כאן בהגנה עצמית.

מה שלא הצלחתי להבין מטופאיץ' זה אם היא מתייחסת נקודתית ואד-הוק לאפשרויות פוליטיות חתרניות הגלומות בשימוש או בלבישת צבעי ההסוואה של השפה האמנותית (תמיד היו ותמיד יהיו אפשרויות כאלה), או שגם היא פרזיטית המעוניינת למנף את התשתיות החומריות והסימבוליות של עולם האמנות ולנצלן ניצול ציני למטרת קידום אג'נדה פוליטית, מוטיבציה שאני מזהה כהרסנית לחלוטין על בסיס סברתי שהשפה האמנותית היא מולידתו של כל רעיון, כולל רעיון פוליטי, ולכן סילוקה מהבמה באמצעות הטריק הזול של לעשות פוליטיקה ורק להגיד שזה כאילו אמנות מושך את המרבד מתחת לרגלי השפה שבזכותה קיים פוטנציאל כלשהו לאקט פוליטי להיות אפקטיבי, כלומר, מדובר באקט שמחריב במכה אחת גם את האמנות וגם את האקטיביזם. שאלתי אותה אם היא הראשון או השני, והיא אמרה שהיא הראשון.

יונתן לוי: כובע פריקים בסגנון רטרו שמו"צניקי מהאייטיז

המחזאי יונתן לוי העלה שני מופעים. הראשון, "מופע פדגוגי בהשתתפות הקהל", התבסס על לוי עצמו יושב על כיסא, על ראשו כובע פריקים בסגנון רטרו שמו"צניקי מהאייטיז שבקודקודו פתח שבתוכו גלידה. סביבו מעגל כסאות עם מתנדבים מהקהל שאוחזים במעין חניתות ארוכים שבקצותיהם כפיות. המסובים הקריאו טקסט מצחיק שתוכנו חומק מזכרוני, ותוך כדי כך דלו לסירוגין גלידה מהכובע והאכילו זה את זה או מישהו מעשרות האנשים הנוספים שנדחסו בחדר (ההסעה מתל-אביב הגיעה).

"שיחת בירור". במאי: יונתן לוי

"שיחת בירור"

כמו בפעולת הכדורסל שפתחה את היום, גם כאן נסתמנה הליכה על חבל דק מאוד בין "אמנות ציבורית" לבין שעשוע מתנ"סי. גם כאן התנגשו תחושת מבוכה ואי-נוחות ונפילת מתח בין ההצהרות המפוצצות שליוו את "מתחת להר" לבין ההכרה המחלחלת בהדרגה שאנו אכן לוקחים חלק במשהו שאיננו מורגלים אליו בקונטקסט הביקורתי-מרקסיסטי-אקטיביסטי חמור הסבר של השיח האמנותי: מי היה מאמין ששילוב של הנאה, קולות צחוק ומסר שהינו אכן עממי ושווה לכל נפש יתקבלו כחידוש חתרני במדבר של הדיאלקטי. מצד שלישי, לא צריך להתלהב יותר מדי. זו היתה פעולה קצת מטופשת.

המופע השני של היה שונה בתכלית, אגרוף בבטן: הצגת תיאטרון בשם "שיחת בירור", המבוססת על מקרה אמיתי של מורה שאחד מתלמידיו טבע במהלך טיול כיתתי. יונתן לוי חיבר את המחזה, ניר שאולוף ביים והביצוע נעשה ע"י אמיר פרג'ון, מירב אלחדף ונטע נדב. בהצגה עורכות מנהלת בית-הספר וסגניתה הרובוטית שיחת בירור עם המורה. בהדרגה הופכת הסיטואציה לסוריאליסטית וקיצונית באורח שנע בין מצחיק להופך-קרביים. אני חוסך בפרטים כדי לא לקלקל במקרה שההצגה תעלה שוב איפשהו. בסופו של דבר טיעוני ההגנה של המורה, המציג מהלך שלם של האשמת עיוותי מערכת החינוך מיסודה ברמה הפילוסופית והטוטאלית, שהוא מהלך רהוט ומטורף בה במידה, קצת כמו ההצדקה העצמית של הרוצח הסדרתי מיקי נוקס ביצירת המופת של אוליבר סטון "רוצחים מלידה". משחק מופתי וטקסט רב-עוצמה במיוחד.

"מהומה בגטו": התמרה אנרגטית שתיקח אותם הרחק מהכישלון המחריד של הציביליזציה

זה קורה זמן קצר אחרי שאנו זוחלים מתוך כיתה אחרת כשהעיניים דומעות, הגרון כואב והבטן אחוזה עוויתות – והכל מצחוק – אחרי שחזינו בהצגה "מהומה בגטו", מחזמר המבוסס על פרוטוקול ועדת החינוך של הכנסת שדנה בהתפרעות תלמידים במהלך "גטו" של הקאמרי.

את משתתפי אותו דיון גילמו תלמידי כיתה י"א בתיכון האנתרופוסופי בקריית-טבעון. שוב הושלכתי חזרה לשמו"צ של האייטיז, לאחת הוועידות שבהן חניכים התאספו להצביע על החלטות שונות בנוגע לדרכה של התנועה. הוועידה התקיימה באולם צוותא, וכאתנחתא בין הדיונים עלתה הצגה סאטירית שמאלנית פופולרית אופיינית לתקופה ששמה חומק מזכרוני ושאחד מכוכביה היה דב גליקמן, קצת לפני שהתחיל לככב ב"זהו זה".

30 שנה מאוחר יותר, "מתחת להר" מצליח לשחזר ולטעון ברלבנטיות חוויה קולקטיבית-אידיאולוגית שאינה מסוכסכת-פנימית ואינה מלאה שברון-לב. ההתגלגלות הקבוצתית מצחוק תוך צפייה משותפת בסאטירה פוליטית מעולה אינה חוויה נוסטלגית. הנושא הנידון הוא עכשווי, והאבסורד שהוא מנכיח ידבר לכל אדם הבז למנגנון, לאו דווקא ל"שמאלנים".

"מהומה בגטו" תלמידי מגמת תיאטרון בביה"ס האנתרופוסופי בטבעון, בהנחיית יונתן לוי

"מהומה בגטו" תלמידי מגמת תיאטרון בביה"ס האנתרופוסופי בטבעון, בהנחיית יונתן לוי

חשוב מכל, מסתמנת נוכחות דומיננטית של "הנוער של היום" מהסוג שעליו לא מדווח בעיתונות. לא שיכורים אלימים ריקי מבע, אלא ילדים חריפים, מבריקים, חדים, ועם סוג של פיכחון ערני ובוגר שרחוק שנות אור ממה שאני יכול לדווח על רמת התפקוד והאינטליגנציה הרגשית שלי ושל רבים שסבבו אותי כשהייתי בגילם. האנתרופוסופים הקטנים האלה לא רק ששיחקו מעולה והשכיבו אולם של ציניים נרגנים שכבר ראו הכל על הרצפה מרוב צחוק, הם באמת מעוררים רגשי כבוד, צניעות וגם משהו שגובל בפחד. הילדים של היום שאינם מוזנחים לוואקום צרכני שהופך אותם לרובוטים/חיות טרף, יש בהם משהו מוטציוני כמעט. אם הפלנטה הזאת בדרך לחורבן, אני מתחיל לחשוב שגדל דור ילדים שערוכים להתמרה אנרגטית שתיקח אותם מכאן, הרחק מהכישלון המחריד של הציביליזציה שלנו. סליחה שנסחפתי קצת. ההצגה היתה מאוד מצחיקה.

שטו-דלאט: היתכנותו של גיבור בן-זמננו

הצמד שטו-דלאט (סנט-פטרסבורג/מוסקבה), שמחכה לנו בחצר עם הפודיומים והמסך שמעט אחר-כך ישמשו את הכת המיליטנטית טייץ, כנראה שמעו את געגועי הצחוק ומבינים שהם אחרי טאף אקט טו פולו. ההרצאה, המוגשת ברוסית בליווי תרגום סימולטני באוזניות, מתקשה להמריא בדקות הראשונות, וההומור הפורמליסטי עובר מעל ראשינו. אבל הפרזנטציה, בנושא היתכנותו של גיבור בן-זמננו, למרות כמה רגעים שאבדו בתרגום (משהו עם דובים או תרנגולות או אנשים מחופשים לדובים), מצליחה בסופו של דבר להתרומם לכדי טיעון נהיר, שמגיע לשיאו עם פרזנטציה מצולמת של פרויקט אמנותי שהשתלט על האנגר מוזנח שמשמש כיום שוק מקורה וחשף, במבצע ארכיאולוגיה של המודרניזם האוטופי, צילום עגול ענקי בקוטר של עשרה מטרים לפחות של הקוסמונאוט יורי גגרין, שמתנוסס בחזית הפנימית של ההאנגר וככל הנראה כוסה והוסתר כשהמשטר הסובייטי קרס. אקט של העלאת ארכיטקטורה של חורבות מתהומות הנשייה של העבר הקרוב, הספקטקולריות המשתקת, המהממת של פולחן האישיות הסובייטי, סליק ענקי של צורות ואסטרטגיות לשימוש המחויב-הרומנטי של אמני המדינה, העוסקים בסיאנס אסתטי של מנגנון נכחד במטרה להשתמש בו כמגן ממורט וענקי אל מול החורבן הקפיטליסטי הממשמש. סליחה שנסחפתי. הפרזנטציה היתה מוצלחת.

שטו דילאט

שטו דלאט

2 תגובות על חלל פדגוגי-ברוטליסטי

    ועוד דבר קטן, שלא הופיע בטקסט: חשוב לתת קרדיט למאיר טאטי, ולמוזיאון בת ים, מובי, שנתונים לאנסמבל שלנו מקום, זמן וחסות ומאפשרים פעילות כזו

    צפיתי אמש בהצגה "מהומה בגטו". משחק יפה, הרבה צחוקים.
    הטקסטים שכפי שהבנתי נלקחו מתוך ישיבת וועדת החינוך של הכנסת היו מעולים: חברי הוועדה התבטאו בענייניות, ייצגו את הגופים השונים (משרד החינוך, הקאמרי, ההורים ועוד) בצורה מעוררת כבוד. הפולמוס (במישור הטקסט) היה מרשים באיכותו. ההגחכה שהייתה במהות ההצגה והובאה דרך מיקוד קריקטוריסטי בכיבוד, בשיחות בטלפון וכן הלאה של חברי הוועדה, יצרה אצלי תחושה מוזרה: הייתכן שהיחס המבטל של ההצגה כלפי ישיבת וועדת הכנסת היא המשך של הביטול בו התייחסו תלמידי גימנסיה הרצליה להצגת הקאמרי בנושא השואה?

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.