"במקום זה מוטב שלא לעשות דבר"

על היצירה "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" של הפסל דני קרוון, המעטרת את הקיר הדרומי של אולם המליאה בבית המחוקקים הישראלי.

* במסגרת פסטיבל "מתחת להר" ועונת התרבות בירושלים 2013, תתקיים ביום חמישי הקרוב (11.7.13), שיחת אמן עם דני קרוון על יצירתו "שאי שלום ירושלים" המעטרת את משכן מליאת הכנסת (הרשמה לסיור כאן). השיחה תתקיים ביציע המיוחד של מליאת בית המחוקקים, אל מול תבליט הקיר, לרגל השקת המדריך החדש לעבודת האמנות המוכרת והמתוקשרת ביותר בישראל, מאת האוצרת וחוקרת האמנות עדי אנגלמן.
המדריך יצא בהוצאה משותפת של מתחת להר: בית הספר לאמנות ציבורית חדשה ובית ההוצאה העצמאי המתמחה באמנות, מגזין פיקניק, והוא מובא כאן כלשונו.

"במקום כזה – באולם המליאה של הכנסת – מוטב שלא לעשות דבר. באולם המליאה של הכנסת, מאחורי מושב היושב ראש, סגניו והנואם, מוטב אולי שיימצא קיר חלק. כלום יש אישיות הזכאית להבליט עצמה במקום אשר כזה? לכן, הפונקציונלי הוא הכללי, השקט. לא לעורר תשומת לב יתרה, להצטנע ככל האפשר. שקט־שקט. אולי מוטב שלא לעשות כלום. מוטב קיר חלק. היו סקיצות ומודלים – ובכולם היה יותר מדי". (דני קרוון, 1966)‪[1]

אמנות ציבורית

היצירה "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" של הפסל דני קרוון, המוכרת יותר בשמה הקצר "שאי שלום ירושלים", מפארת את הקיר הדרומי של אולם המליאה בבית המחוקקים הישראלי.‪[2]‬ היצירה שייכת לז׳אנר הפיסול הסביבתי הציבורי, המזוהֶה עם עשייה אמנותית ענפה בת יובל שנים של קרוון. רבים מהפרויקטים שהאמן ביצע לאורך השנים בז׳אנר זה הוזמנו על ידי גורמים ציבוריים, עבור מרחבים ציבוריים, לרווחת הציבור. ניתן לחלק את היצירות הללו לשלוש קבוצות: אלה שהוקמו בסביבה עירונית, אלה שהוקמו בסביבה לא-עירונית, "טבעית", לרבות יצירות המוכרות כאמנות אדמה, ואלה ששולבו בתוך מבנים כחלק מהתכנון האדריכלי־עיצובי של חלליהם הפנימיים. המשותף לכל הפרויקטים הללו הוא קנה המידה הנרחב שלהם, המחייב תכנון ממושך וקפדני המביא בחשבון שיקולים שאינם רק אמנותיים או אסתטיים אלא גם כאלה המאפיינים עשייה בתחומים של תכנון הסביבה, כגון הנדסה, אדריכלות, תכנון עירוני, עיצוב פנים ועיצוב נוף. בשונה מהפיסול הציבורי האוטונומי, שנוצר בסדנה ולבסוף "מוצנח" אל תוך הסביבה הציבורית וניצב בה כנטע זר, הסביבות הפיסוליות של קרוון מתמזגות באופן מלא במרחב הודות למלאכת תכנון מורכבת. עם הסביבות הפיסוליות העירוניות של קרוון נמנות היצירות כיכר התרבות, הסמוכה להיכל התרבות ולתיאטרון הבימה שבתל אביב (2012-2005), גן המייסדים שבחדרה (1998-1990) ואָקְס מז׳ור, פרויקט ענק המשתרע על־פני שלושה קילומטרים בעיר החדשה סֵרְזִ׳י־פּוֹנְטְוּאָז שבצרפת (2012-1980). עם אתרי הפיסול של קרוון בסביבות טבעיות נמנות היצירות אנדרטת הנגב האיקונית שבפאתי באר שבע (1968-1963), יער אמנות בעיר מורו שביפן (2006-1998) ומעברים, פרויקט מחווה לאינטלקטואל הגרמני ולטר בנימין במקום שבו מצא את מותו, העיירה פּוֹרטְבּוֹאוּ שבספרד (1994-1990).‪[3]‬ היצירה "שאי שלום ירושלים", שנוצרה עבור אולם המליאה של בית המחוקקים, משתייכת לקבוצה השלישית, של יצירות אמנות המשולבות בתוך מבנים. בשונה משתי הקבוצות הראשונות, נגישות הציבור ליצירות שתוכננו עבור חללים פנימיים מוגבלת ותלויה במועדי הפתיחה המוכתבים על־ידי הנהלת המקום. אך המקרה של היצירה "שאי שלום ירושלים" יחיד ומיוחד במינו. אמנם, גישת הציבור אליה מוגבלת למועדים שנקבעו (ומפורטים בפרק המידע השימושי המצוי במדריך), אך בפועל, מתוקף מיקומה ומכוח התפקיד שיועד לה, לשמש רקע למתרחש על במת אולם המליאה שבבית המחוקקים, זוהי קרוב לוודאי יצירה האמנות הציבורית הראשונה במעלה בישראל. הציבוריות שלה נובעת מעצם מיקומה באולם זה, המקום שבו נבחרי הציבור מתאספים, מתדיינים ומחליטים אם לקדם או לפסול הצעות חוק, המקום שהוא לבו הפועם של המנגנון הדמוקרטי בישראל. מסיבה זו היא גם יצירת האמנות המתועדת והמפורסמת ביותר בישראל. מדי יום היא זוכה לחשיפה ציבורית גדולה באמצעי התקשורת השונים, הן הישראליים והן הבינלאומיים, ובפרט "נהנית" מזמן מסך ממושך בערוץ 99 הציבורי, המוקדש לשידורים חיים מבית המחוקקים.‪[4]‬ יצירה מתוקשרת זו היא התפאורה שלפניה מתקיימת דרך קבע ההתרחשות אשר מעצבת במידה רבה את החיים במדינת ישראל.

בית המחוקקים כתיאטרון – הסצנוגרפיה של אולם המליאה

המונח סְצֶנוֹגְרַפְיָה לקוח מעולמות התיאטרון והקולנוע, והוא מציין גישה לעיצוב במה ולתכנון של סביבה חזותית או פלסטית שבמסגרתם מובאים בחשבון התכנים, הצרכים והנתונים של המקום שלו הן מיועדות.

דני קרוון תכנן ובנה את הקיר הדרומי של אולם המליאה בשנת 1966, תוך כדי בניית האולם והקמת המשכן החדש של בית המחוקקים בגבעת רם שבירושלים. קרוון היה אז אמן צעיר, בן 35, וההזמנה שקיבל להציע יצירה משלו לאולם המליאה התקבלה אצלו בהפתעה. המזמינה הייתה דורה גד, מעצבת הפנים של בית המחוקקים ואוצרת יצירות הקבע הרבות המשולבות בו.‪[5]‬

לקרוון היה אז ניסיון קצר יחסית בפיסול אמנותי, אך היה עתיר ניסיון וידע ובעל מוניטין בעיצוב במות להצגות ולמופעי מחול בישראל ובעולם. עד לרגע ההוא, קרוון תכנן ובנה בין השאר תפאורות ליצירותיה של חלוצת המחול המודרני, הרקדנית והכוריאוגרפית האמריקאית מרתה גְרָהם, ליצירותיהן של להקות המחול הישראליות ענבל ובת שבע, שקרוון נמנה עם מייסדיה, ולתיאטרון הקאמרי בתל אביב.‪[6]‬ במות המחול והתיאטרון הן אפוא המקום שבו גובשו תפיסותיו של קרוון ותובנותיו על יצירות פלסטיות תלת־ממדיות, שפתו המינימליסטית, המופשטת, ונטייתו למקם את האדם במרכז היצירה. קרוון הגיע אל הבמה לאחר שרכש השכלה ועסק בתחומי יצירה שונים: ציור (הוא למד ציור מודרניסטי אצל יחזקאל שטרייכמן ואביגדור סטימצקי בתל אביב ואצל מרדכי ארדון בירושלים), איור (במסגרת פעילותו בשומר הצעיר, בנח״ל, בעיתון "משמר לילדים" ובפרסומי דפוס נוספים) וציור פְרֶסְקָאוֹת (הוא למד טכניקת ציור קיר מיוחדת זו באיטליה, מולדת הפרסקו). משהתמסר לפיסול התלת־ממדי בראשית שנות השישים, נשאר בתחום זה ובו הוא פועל מזה חמישים שנה. בזכות התמסרות זו הרוויח העולם פסל שהוא רב־אמן רנסנסי־מודרני, אקספרימנטליסט פורץ דרך, המצויד בתובנות ובניסיון מעשי עשיר ומגוון ואינו מהסס להתמודד עם אתגרים חדשים. יצירת הפיסול הסביבתי הראשונה של קרוון תוכננה עבור חצר בית המשפט המחוזי בתל אביב בראשית שנות השישים בהזמנת אדריכל המבנה יעקב רכטר. זה האחרון פנה לקרוון לאחר שהתרשם מיכולותיו ומכישרונו כמעצב במות בתיאטרון הישראלי.

ניסיונו העשיר של קרוון בעיצוב במות אפשר לו לעצב את קיר אולם המליאה של בית המחוקקים הישראלי בראייה סצנוגרפית, כלומר ליצור אותו כרקע לפעילות המחוקקים, ממש כפי שתפאורה בתיאטרון מעוצבת בהתאם למחזה שלו היא מיועדת. חלפו כמעט חמישים שנה מאז המעבר המהיר של קרוון מבימות התיאטרון לבמת אולם המליאה, ומאז ועד היום אולם זה מתהדר ביצירה מונומנטלית, שהיא בה בעת קיר, פסל (תבליט) ותפאורה.‪[7]‬

במה היא במה היא במה (אנקדוטה)

על־פי התכניות המקוריות של ועדת הביצוע של בניית משכן בית המחוקקים ושל חבר אדריכלי הבניין ואדריכלי הפנים, הקיר הדרומי היה אמור לכלול גם מרפסת מוגבהת שיועדה לשמש כמושב של כבוד לנשיא המדינה. קרוון, שהיה בעת תכנון היצירה בעל ניסיון עשיר ורגישות רבה בתכנון הסצנוגרפי, התנגד לבניית המרפסת. עשייתו בעולם התיאטרון לימדה אותו שכל התרחשות על הבמה, ולו הקטנה ביותר, מושכת מיד את תשומת לבו של קהל הצופים. קרוון חשש, לדבריו, כי נשיא המדינה, "האזרח מספר אחת", ייקלט בעיני הצופים או יתועד באמצעי התקשורת ברגעים לא ייצוגיים שלא יחמיאו לו. המזמינים שוכנעו, וביטלו את הקמת המרפסת.‪[8]‬

אמנות הומניסטית. אמנות אוניברסלית

מהו הגיון העיצוב החזותי (האיקונוגראפיה) של היצירה? איזה תוכן ואילו מסרים היא משדרת לקהל? בחלקו המערבי של הקיר, מאחורי מושב יושב הראש, חקוק בלבני האבן מערך גיאומטרי בדגם חופשי. הצורות שמהן מורכב המערך מזכירות פיסות נוף מקומיות – ואדיות, גבעות, יובלים, אוהלים, כיפות – וגרמי שמיים, רמז לסביבה הקוסמית שבה אנו חיים. ניתן גם להבין צורות אלה כמסמלות תנועה ואת חלוף הזמן. המכנה המשותף לכל "אפשרויות הקריאה" הללו הוא האדם, שצלמו הגשמי אמנם נפקד מהיצירה, אך רוחו, תבונתו ורגישויותיו סותתו באבן – ביד אדם – והועמדו במרכזה. בשפתה המינימליסטית ובאמצעים חומריים צנועים היצירה מצליחה "לחגוג" את נפלאות הטבע, האדם והחברה האנושית במופע חזותי מגובש והרמוני.

במקור, מערך הצורות המסותת באבני הקיר היה אמור לכלול גם ציטוטים בעברית מהתנ״ך, אך קרוון החליט לוותר על כך. לדבריו, "תוך כדי עבודה, הקיר דיבר אליי; הוא לא הסכים שיהיה עליו כיתוב". החלטה זו התבררה כהכרעה מכוננת בקביעת התצורה הסופית של היצירה ובעיצוב רוחה. ללא טקסט מתחדד המסר ההומניסטי וחובק העולם שלה. ההסתפקות בשפה חזותית גיאומטרית מנגישה את היצירה לכלל הצופים, ואינה מגבילה אותה לדוברי עברית בלבד. היצירה "חוגגת" את יתרונותיה ואת סגולותיה של האמנות המופשטת, הלא־נרטיבית, כאמצעי תקשורת יעיל מבחינה רעיונית, רגשית וחושית. בשונה מהטקסט הכתוב ומהלשון המדוברת, האמנות המופשטת היא שפה אוניברסלית אשר אינה יודעת גבולות ומגבלות.

הרוח ההומניסטית חובקת העולם העולה מיצירה זו נותרה רלוונטית, חיונית ורעננה גם בחלוף כמעט חצי מאה, והיא ללא ספק תוצאה ישירה של בחירת האמן בשפה גיאומטרית חובקת עולם ובתכנון מערך צורני דינאמי ומורכב המדמה מכונת ענק נמרצת הפועלת ללא הרף בחלל שבו היא ממוקמת, בדומה לעשייה הפרלמנטרית המתרחשת למרגלותיה.

אוניברסליות־מקומית – יש דבר כזה

היצירה של קרוון באולם המליאה אמנם מדברת בשפה חובקת עולם, אך יש לה ניב מסוים, ייחודי למקום. זוהי תמונת נוף ותפאורה שלא הייתה יכולה לראות אור בשום מקום אחר אלא במקום שבו היא נמצאת.

צורת היצירה ותוכנה גובשו בהשראת חזותה המיוחדת של העיר שבה שוכן בית המחוקקים, עיר שנבנתה לאורך ההיסטוריה אבן לצד אבן, נדבך על נדבך. הרושם העז שהנוף העירוני הייחודי של ירושלים השרה על האמן התל אביבי הוביל אותו להחליט לשלב בחלל הפנימי של אולם המליאה חומת אבנים. זוהי פיסת נוף ירושלמי טיפוסית שכמו הועתקה מהמרחב הציבורי לתוך המשכן כדי לשמש רקע ותפאורה להתרחשות שעל במת אולם המליאה. הדבר משרה רושם כאילו הדיונים במליאה מתקיימים בחוץ, במרחב הציבורי הפתוח, ועשוי להזכיר לצופים את ראשית ימי הפעילות הציבורית הדמוקרטית ביוון העתיקה. הסצנוגרפיה העירונית־ציבורית הזו מזכירה באופן מוחשי שהפעילות המתקיימת מדי יום בתוך ההיכל מחוברת בטבורה ומחויבת למציאות שבחוץ, למרחב הציבורי ולציבור עצמו.

מאילו חומרים עשויה היצירה? חומרים מקומיים טיפוסיים: אבן, אור וצל. החלטתה של דורה גד להזמין את קרוון לתכנן את הקיר ולהקימו באה לאחר שהתרשמה מיצירתו "מעץ הדעת לעץ החיים", תבליט בטון גדול מימדים שהאמן יצר שנתיים קודם לכן עבור אולם קלור במכון ויצמן למדע שברחובות. ואמנם, לפי התכנון הראשוני של קרוון, היצירה באולם המליאה הייתה אמורה להיות תבליט קיר עשוי בטון, ברוח העבודה במכון ויצמן. אולם, תוך כדי הכנת היצירה, בניית הדגמים ובחינת השפה החזותית והחומרית שלה החליט קרוון שלא להשתמש בבטון, המזוהה עם עשייה מודרניסטית בינלאומית, אלא באבן המקומית. קרוון, שלא התנסה עד אז ביצירה באבן, החליט לקחת על עצמו את האתגר לפסל בחומר חדש ובלתי מוכר בעקבות התייעצויות שקיים עם האדריכל יעקב רכטר ובעידוד אביו, אברהם קרוון, שכאדריכל הגנים הראשי של תל אביב הייתה לו היכרות קרובה עם חומרים מקומיים. האבן המתאימה, אבן גיר, נמצאה במחצבת דיר אל־אסד שבגליל. בשלב מסוים התכוון קרוון להיעזר בשירותיהם של סתתי אבן מאיטליה, אך לבסוף החליט לעבוד עם סתתים מקומיים, תושבי ירושלים, וראה בהם שותפים מלאים ליצירה.

בתום הקמת הקיר ביקש קרוון לחקוק את שמות הבנאים והסתתים שעבדו אתו לצד שמו שלו, אך מזמיני העבודה סירבו לכך. במחאה, ולאות הזדהות עם שותפיו ליצירה, החליט האמן לוותר גם על חקיקת שמו ושם היצירה.

אמנות לשלום

לא רק בקשתו של קרוון להוסיף את שמות העושים במלאכת הסיתות והבנייה של היצירה נתקלה בהתנגדות. שנים מאוחר יותר, כשעלתה שוב האפשרות לחקוק לצד היצירה את שמה ואת שם האמן, התנגד יושב ראש הבית להשתמש בשם שקרוון בחר ליצירה, "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִך". שם זה הוא ציטוט ממזמור תהילים (קכב׳, ו׳) שפירושו "המאחלים שלום לירושלים יזכו בשלווה". בגנות הבחירה בפסוק זה לשם היצירה נטען כי אין מקום לאמנות פוליטית בבית המחוקקים. לאורך השנים הקדיש קרוון רבות מיצירותיו לנושא השלום וזכה בשל כך לתגובות מעורבות משני צדי המפה הפוליטית. לכן, לא הופתע מטענה זו.‪[9]‬

ובכל זאת, תמוהה ומתמיהה שלילתה של כותרת היצירה, שברבות השנים דבק בה הכינוי המקוצר "שאי שלום ירושלים", המדגיש אף ביתר שאת את המסר שלה. האם ניתן לטעון כי הכמיהה לשלום בירושלים, ולשלום בכלל, היא פוליטית בעיקרה? האין הכמיהה לשלום ולשלווה אוניברסלית ומשותפת לכלל הציבור? והאם טעות להניח שהשכנת שלום ושלווה בחיי הציבור היא מחובת הנבחרים ואף תפקידם המרכזי, שהרי הציבור בחר בהם כדי לפעול עבורו ולטובתו? החלטת בית המחוקקים שלא לשלב את שם היצירה באופן גלוי וקבוע באולם המליאה מאירה פרדוקס המלווה את הדיון הפוליטי של המקום לאורך השנים: הכמיהה האנושית, ההומניסטית וחובקת העולם לחיים של שלום ושלווה נתפסת כתביעה פוליטית המזוהה עם צד אחד של המפה הפוליטית, עם גוש השמאל, ואינה מוכרת כדרישה לגיטימית של כלל הציבור וכמשימת הדגל של נבחריו.

אפיזודה זו הייתה הראשונה, אך לא האחרונה, במסכת של דין ודברים שהיצירה עמדה במרכזה כאמצעי חזותי נושא מסר. כך למשל, בשנת 2010 הונחה על שולחן בית המחוקקים הצעת "חוק ועדות הקבלה" שנועדה להכשיר את הפעלתן של ועדות שיאשרו או יפסלו קבלת תושבים ליישובים בישראל. לאחר אישור ההצעה בקריאה ראשונה שלח קרוון מכתב פומבי לבית המחוקקים, מחה על תפיסת העולם המפלה העומדת בבסיסה, ודרש לכסות את יצירתו בווילון. במכתב המחאה טען קרוון כי ההצעה עומדת בניגוד גמור לעקרונות מגילת העצמאות, המחייבת את בית המחוקקים הישראלי לפעול ברוח דמוקרטית ולנהוג בכלל אזרחי המדינה ברוח של חירות ושוויון. קרוון חתם את מכתבו בגישה האופטימית האופיינית לו, והוסיף כי הוא מקווה שתשוב לשרות בבית המחוקקים רוח הפעילות שאליה הוא מחויב מבחינה היסטורית. רק אז, הוסיף, ניתן יהיה לחשוף שוב את יצירתו ולהמשיך להשתמש בה כרקע.‪[10]‬ דרישתו של קרוון לכסות את קיר אולם המליאה הייתה סמלית ובה בעת אקטיביסטית באופייה ותכליתית. קרוון התריס באמצעותה בגלוי על חוסר ההלימה ועל הנתק שזיהה בין המציאות לבין הרוח שהנחתה אותו בעת שיצר אותה ורוח המזמינים שמצאו לנכון בשעתו להציבה באתר זה.

נדירים הם המקרים שבהם אמן מבקש לצנזר את מזמיני היצירה, ובמקרה זה ליתר דיוק, אמן בודד מבקש לצנזר את המערכת הציבורית על שום מדיניותה. מקרה יוצא דופן ומעניין זה מעלה את השאלה: האם לאמן יש זכות על היצירה לאחר שסיים להקימה ולאחר שמסרה בידי המזמינים? במקרה זה ניצל קרוון לצורך מחאתו את אופייה הציבורי של יצירת האמנות, הממוקמת באכסניה ציבורית, שהרי מצב עניינים זה אפשר לו לפעול בכפל תפקידים: ראשית, כאמן המבצע שתכנן והקים את היצירה, ובהמשך כאזרח שגם בשמו ומטעמו היצירה הוזמנה. במילים אחרות, קרוון שיגר את מחאתו לבית המחוקקים לא רק, ואולי כלל לא, כאמן כי אם כאזרח המנצל את זכותו הדמוקרטית להשמיע את דעתו בציבור.

למרבה השמחה, על רקע הפולמוס שאפף את היצירה לאורך השנים, הוסרה ברבות הימים ההתנגדות לזַהוֹתה עם מסר השלום, התנגדות שהותירה את העבודה עלומת שם במשך למעלה מארבעה עשורים. הוסכם אפוא לחצוב בקיר את נוסח הכותרת המקוצר "שאי שלום ירושלים", וכך תוכל היצירה להעיד בגלוי ובבירור על המשמעות שנתן לה יוצרה.

תפאורה קבועה – שחקנים מתחלפים

בתיאטרון של בית המחוקקים, השחקנים והטקסטים מתחלפים, אבל הסצנוגרפיה נותרת קבועה.

…הדיון הזה מזכיר לי, כבוד היושב־ראש, איזשהו ויכוח קשה מאוד שהיה פעם בין אחד הרפורמיסטים הדגולים ביותר בעולם המוסלמי במאה ה־19 – קוראים לו ג׳מאל א־דין אל־אפגאני. הוא הגיע עד לפרס, שנשלטה על־ידי מלך שנקרא שאהין שאה. ג׳מאל א־דין אל־אפגאני, הרפורמיסט הזה, רצה מאוד בשינוי שיטת המשטר בעולם הערבי המוסלמי – להפוך מדיקטטורה ליותר דמוקרטיה… כשיצא מהאולם של שאהין שאה… הוא (הטיח) בפניו… דברים מאוד חכמים. אמר לו: תשמע, אני שמעתי הרבה פעמים שעמים חיו במשך הרבה שנים ללא מלך, אבל אף פעם לא שמעתי שמלך היה יכול לחיות ללא עם. דהיינו, הממשלות משתנות, וזה גלגל הפוליטיקה: אתה היום פה ואתה בפעם הבאה – רק אלוהים יודע איפה תימצא, או בתוך הכנסת או מחוץ לכותלי הכנסת. דהיינו, כל ממשלה, לא חשוב לאיזו אידיאולוגיה המרכיבים שלה שייכים, צריכה לקחת בחשבון שיש עם שיש לו אינטרסים שלא צריכים לדפוק בהם, לא צריכים לגרוע מהם, לא צריכים לסכן אותם, כתוצאה ממדיניות הנשענת על אידיאולוגיה כזאת או אחרת. יש אקסיומות בעולם הזה, יש ערכים בעולם הזה, שלא צריכים לשכוח אותם על אף השינויים במפה הפוליטית. תודה. (מתוך דברים שנשא באולם המליאה ח״כ אִבראהים צרצור ב־30 באפריל 2013)‪[11]‬

אמנות באדריכלות

אני מאמין בשילוב הציור והפיסול עם האדריכלות, כמו המעקה למדרגות, כמו הידית לדלת, כחלון וכעץ. אני מאמין בזה כמסלול המראה חדש לאמן. (דני קרוון, 1966)

היצירה של קרוון נבנתה עבור המקום (אולם המליאה), בהשראת המקום (העיר ירושלים) ובהזמנת המקום (ועדת הביצוע וחבר האדריכלים). כאמור, יצירה זו נוצרה במיוחד להקשר שבו היא נתונה ולא הייתה יכולה להופיע בתצורתה הנוכחית בשום מקום או הקשר אחרים. היא שייכת לז׳אנר של יצירות אמנות המכונות "ספציפיות למקום", או באנגלית "סַייט סְפֵּסיפיק", מונח מתחום האמנות שנכנס לשימוש הרבה אחרי שיצירתו של קרוון הוקמה. יחד עם זאת, הרעיון של יצירות ספציפיות למקום אינו חדש. הוא הופיע לאורך תולדות האמנות האנושית, החל מראשיתה – מציורי האדם הקדמון במערות – ולאורך ההיסטוריה כולה.

בזמן הרנסאנס ואף קודם, עבדו האדריכל והצייר בשיתוף. אינני יכול לראות בדמיוני את הכנסייה באסיזי בלי הפרסקאות של ג׳וטו. ואינך יודע איפה נפסק האחד ומתחיל השני. (דני קרוון, 1966, תוי)‪[12]‬

בשונה מיצירות אמנות ניידות, כגון תמונה או פסל, יצירה זו הפכה עם הקמתה לחלק קבוע ובלתי נפרד ממשכנה. האמן ניצל זאת והטמיע ביצירה את מאפיין הקביעות כתכונה מכוננת. הקיר הדרומי באולם המליאה מחבר לא רק בין הרצפה לבין התקרה אלא גם בין אמנויות פלסטיות שונות – בנייה, פיסול, סתתות ועיצוב פנים – והוא עושה זאת באופן מוצלח והרמוני. המזיגה המאוזנת ונטולת התפרים שמתקיימת ביצירה בין האמנויות הללו זיכתה אותה ואת יוצרה בתשבחות ובביקורות נלהבות מיד עם חנוכתה, הן מפי אמנים, הן מפי אדריכלים והן מפי מבקרי אמנות שסיקרו אותה באמצעי התקשורת.‪[13]‬

אמנות הרוח

ההישענות על הכותל המוצק של הבניין, ההתייחסות למבנה, המגע עם המסוים, עם הקבע, בברית של חיים ומוות, מעניקה אפשרויות חדשות. (דני קרוון, 1966)

קיבוע היצירה למבנה מנוגד להגיון "שוק האמנות" המקובל בעשורים האחרונים בעולם האמנות ומאפיין אותו בעידן השפע ותרבות הצריכה. בשונה מיצירת אמנות ניידת, עבודה המשולבת באופן קבוע בתוך מבנה לא נועדה להיסחר ואינה נולדת בידיעה שתיהפך לסחורה. כבילותה הפיזית למקומה משחררת אותה מהתלות בשוק, מנטרלת את המימד החומרי שבה, ושוללת את האפשרות שהצופים בה יחמדו אותה לעצמם. יצירות כמו זו, המקובעות לתוך בניין, פותחות פתח לקיום אמנות חופשית, שטיבה אינו נמדד בערך כספי, שאיננה בבחינת חפץ עובר לסוחר. אמנות של רוח. רוח האמן שיצר אותה ורוחם של הצופים המתבוננים וקוראים בה.

היצירה היא קניין המקום והמקום הוא מקומו של האדם. (דני קרוון, 1966)

על האמן

דני קרוון, אמן ואזרח, אזרח ואמן, נולד בתל אביב בשנת 1930. קרוון הוא חתן פרס ישראל לפיסול לשנת 1977, חתן פרס אמן השלום מטעם אונסק״ו (ארגון החינוך, התרבות והמדע של האו״ם) לשנת 1993, השנה הראשונה לפרס, וחתן פרס פרימיום אימפריאלה לפיסולמטעם קיסר יפן (המוכר כ"פרס הנובל לאמנויות") לשנת 1998 (לצדו של הצייר האמריקאי רוברט ראושנברג ויוצרים מובילים נוספים בתחומי האמנות השונים). קרוון הוא מחלוצי תחום הפיסול הסביבתי הציבורי בישראל ובעולם ומהיוצרים המובילים בו. בַסביבות הפיסוליות שיצר לאורך חמישים השנים האחרונות בישראל, באירופה, בארצות הברית ובאסיה ניסח שפה חזותית ייחודית המושתתת על ערכים קלאסיים של אזרחות, אוניברסליות והומניות. הסביבות הפיסוליות שתכנן ובנה ניזונות מהמרחב הציבורי הדמוקרטי, "חוגגות" אותו, מנציחות אותו ומזינות אותו חזרה ביופיין. יצירות אלה, פרי הזמנת גורמים ציבוריים שונים ברחבי העולם, עוצבו כך שישתלבו באופן אורגני במרקם התכנוני שאליו יועדו. הגיבורים שעומדים במרכז יצירותיו הם האנשים, האזרחים הצופים ביצירה ושותפים בהפעלתה. ואמנם, יצירותיו מקבלות את מלוא משמעותן וכמו מתעוררות לחיים עם שימוש הציבור בהן. יצירות הפיסול הסביבתי של קרוון הן מגרשי משחקים "לא לילדים בלבד", זירות תיאטרון של החיים, התגלמות הצהרתו המפורסמת של ויליאם שייקספיר כי כל העולם במה וכולנו שחקנים.

הערות:

‪[1]‬ דברי האמן משנת 1966 השזורים לאורך הטקסט מצוטטים מתוך המאמר "איך ביצעתי את הקיר שבבניין הכנסת" מאת דני קרוון, הארץ(מוסף "תרבות וספרות"), 26 באוגוסט 1966.

כל עוד אין מצוין אחרת, מקורות המידע שעל־פיהם חובר הטקסט הם: שיחות שהתקיימו עם האמן בתל אביב בחודשים מרץ־מאי 2013; דברי האמן כפי שהופיעו במאמר משנת 1966 בעיתון הארץ; המאמר "זיכרונות מעבודה משותפת" מאת קרוון, הכלול בספר דורה גד, הנוכחות הישראלית באדריכלות הפנים מאת רן שחורי, הוצאת אדריכלות ישראלית – כתב עת לאדריכלות ועיצוב, 1997, עמ׳ 209-205.

‪[2]‬ השם המקוצר "שאי שלום ירושלים" ניתן ליצירה על־ידי האמן לאחר הקמתה, והוא השתרש כשמה השגור והמוכר.

‪[3]‬ מידע נוסף על יצירותיו של דני קרוון מצוי באתר האינטרנט של האמן (‪www.danikaravan.com) כמו־גם בספרים ובקטלוגים הרבים שהוקדשו ליצירתו, אשר פורסמו בישראל ובמדינות אחרות.

‪[4]‬ ‪http://main.knesset.gov.il/News/Broadcast/Pages/channel99.aspx

‪[5]‬ האדריכלית דורה גד, מחלוצי אדריכלות הפנים בישראל ומהמובילים בתחום זה, נולדה ברומניה בשנת 1912, הוכשרה בלימודי הנדסה ואדריכלות בווינה, עלתה לישראל בשנת 1936, ופעלה בה כאדריכלית ומעצבת פנים עד לפטירתה בשנת 2003. גד, כלת פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1966 (ביחד עם אל מנספלד), חתומה על מיזמי דגל רבים בתחום התכנון והעיצוב הציבוריים בישראל. עם אלה נמנים, בנוסף על תכנון חללי הפנים בבית המחוקקים הישראלי ועיצובם, גם תכנון אניות הנוסעים והמשרדים של חברת הספנות הממשלתית "צים" ועיצוב הפנים שלהם (בשנות החמישים והשישים), התכנון ועיצוב הפנים במטוסי אל־על (ביחד עם דן רַיְזינגר) ועיצוב משרדי החברה מחוץ לישראל (בשנות השישים), תכנון מוזיאון ישראל בירושלים (ביחד עם אל מנספלד, בשנת 1965), ועוד פרויקטים רבים נוספים.

למידע נוסף על פועלה של גד ראו: הספר דורה גד, הנוכחות הישראלית באדריכלות הפנים, מאת רן שחורי, הוצאת אדריכלות ישראלית – כתב עת לאדריכלות ועיצוב, 1997; סרט הטלוויזיה דורה גד – אדריכלית, בבימויו של יכין הירש, שהופק עבור שירות הסרטים הישראלי, 1994; ארכיון דורה גד בחוג לעיצוב פנים שבמכללה למנהל, ראשון לציון.

לאורך השנים שיתפה גד פעולה עם אמנים ישראלים רבים וקידמה אותם. עם יוצרים אלה נמנים בוקי שוורץ, יעקב אגם, דן ריזינגר, ציונה שִמשי, יעקב וכסלר, שלום סבא ודב פייגין. בנוסף על שיתוף הפעולה שלה עם דני קרוון באולם המליאה של בית המחוקקים בירושלים, היא הזמינה אותו לתכנן ולבצע יצירות אמנות גם למלונות הילטון בתל אביב ובירושלים (1965 ו־1974 בהתאמה) ולאניית הנוסעים המפוארת "שלום" (1964), שהייתה בבעלות "צים" ונודעה בכינוי "המוזיאון הצף", על שום יצירות האמנות הרבות שדורה גד בחרה לשלב בה. קרוון יצר לאנייה ציור סביבתי גדול, מותאם למקום, שהשתרע על פני קירות אולם "מקטרת השלום".

קרוון אינו האמן הראשון שגד הציעה לחבר האדריכלים לבחון את מועמדותו ליצור את הקיר באולם המליאה. להצעה שקיבל קדמו שתיים נוספות שלא התקבלו בשל אי־הסכמה בין האדריכלים. קרוון נבחר למשימה לאחר שהצעתו, השלישית במספר, התקבלה פה אחד על־ידי חבר האדריכלים.

‪[6]‬ כך למשל נכתב בדברי ביקורת שפורסמו בעיתון הארץ על ההצגה "גנרל קישוט" של התיאטרון הקאמרי משנת 1960, שקרוון תכנן ובנה עבורה תפאורה: "דני קרוון הוא הפתעתו האמיתית של הערב. תפאורן תיאטרון מבטן אם לא מלידה. השאר, נקווה, יבוא משך הזמן. תפאורותיו יפות, קלילות, תכליתיות, ותמציתיות. רוח רעננה נושבת פתאום על במתנו". פייר רסטאני, דני קרוון, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות וספרית הפועלים, 1990, עמ׳ 44.

‪[7]‬ תודה לפיטריאן ואן פאריס על שהסב את תשומת לבי לרלוונטיות של המונח "סצנוגרפיה" בשיח על אמנויות הסביבה הפלסטיות בנות זמננו. השימוש בכלים ובמונחים השאובים מעולם הבמה לתיאור האמנות הפלסטית אינו חדש, ומהדהד בו המינוח שרווח בשיח האמנותי בזמן הולדת הניאו־אוונגרד בשנות השישים. במאמר "אמנות וחפציות", שהיה לטקסט מפתח בשיח שהתלווה להתפתחות האמנות החדשנית והנונקונפורמיסטית בשנים ההן בארצות הברית, טבע תיאורטיקן האמנות האמריקאי מייקל פריד את המונח "תיאטרליות". מושג זה מתייחס ליצירות אמנות שאינן מוגשות לצופה באמצעות עזרי תצוגה מקובלים, כגון מעמד לפסל, היוצרים ביניהם ריחוק, אלא חולקות אתו את החלל הממשי שלהן. פריד עמד על כך שהיצירות התיאטרליות החדשות – ובהן מיצבים מינימליסטיים ופופ־ארט – שברו את הדיכוטומיה בין יצירת האמנות לבין הצופה ואיחדו את השניים בתוך מרחב אחד של צפייה ופעילות. מצב זה מדמה תנועה של שחקנים בתוך תפאורה על במה. מייקל פריד, "אמנות וחפציות" (1967), תרגם מאנגלית אמיר צוקרמן, בתוך: המדרשה – כתב העת של בית־הספר לאמנות, מכללת בית ברל, גיליון מס׳ 9, 2006, עמ׳ 79-51.

מעניין לציין כאן את רוברט מוריס, מחלוצי האמנות המינימליסטית בארצות הברית וממנסחיה, שבדומה לקרוון, גם הוא הגיע לפיסול דרך תחום עיצוב הבמה. מקרה דומה הוא זה של איסאמו נוגוצ׳י, אמן רב־תחומי אמריקאי־יפני, שעסק בעיצוב במה במקביל לפועלו בתחום האמנות הפלסטית.

בשיחות שקיימתי עם קרוון הוא ציין כי כשעוד עשה את צעדיו הראשונים כמעצב במה ופסל, הפרקטיקה של עיצוב במה נתפסה בעיני אנשי מקצוע רבים מתחום האמנות כעיסוק נחות ופחות משמעותי בהשוואה לאמנות הפלסטית. לפיכך, בראשית דרכו כאמן כלל לא נזקף לזכותו זיהוי המימד הפרפורמטיבי־השתתפותי והאופי הסביבתי או הסצנוגרפי של יצירותיו. אף על פי כן, הוא היה קשוב לתחושותיו ולדעותיו והמשיך לתכנן את פסליו מתוך התובנות והניסיון שצבר בעבודה כמעצב במה בתיאטרון. והשאר – היסטוריה.

‪[8]‬ קרוון התערב והציע חלופות משלו לדרישות המקוריות של מזמיני היצירה גם בסוגיית ייצוג דמותו של חוזה המדינה, בנימין זאב הרצל. במקור, המזמינים דרשו שהקיר יישא תצלום ממוסגר של הרצל. בניסיון לתת מענה לדרישת המזמינים הציע קרוון שבמקום לתלות צילום סטנדרטי, ייתלה על הקיר לוח מתכת שדיוקנו של הרצל צרוב עליו. הצעתו התקבלה והוא שילב בקיר את הדיוקן הצרוב, שהוא בפני עצמו יצירה פלסטית מיוחדת במינה.

דגל ישראל הוצב על הבמה בשלב מאוחר יותר, וקרוון לא היה שותף בהצבתו.

‪[9]‬ עם היצירות הרבות שדני קרוון תכנן והקדיש לשלום לאורך השנים נמנות סביבה מוקדשת לשלום וירושלים עיר שלום, פסלים סביבתיים שקרוון תכנן והקים בביאנלה לאמנות בוונציה בשנת 1976, תערוכה בינלאומית שבה נבחר לייצג את מדינת ישראל; שתי סביבות לשלום, שהוצבו בפירנצה ובפְּרָאטוֹ, איטליה (1978); כיכר הסובלנות, מחווה ליצחק רבין בחצר המרכז העולמי של אונסק״ו, פריז (1998-1993); כעבור 21 שנה – משתלת שלום בכיכר הדוּאוֹמוֹ בעיר פּיסטוֹיָה, איטליה (1999); דרך השלום (פסל גבול), המוצב בניצנה, בסמוך לגבול ישראל־מצרים (2000-1996); לצד פסלים נוספים, עבודות רישום והדפסים, ובהם פרויקט הדפוס המיוחד שלום, ספר טקסטים ואיורים מאת אריה לובה אליאב ודני קרוון שראה אור בשנות השבעים וזכה להוצאה מחודשת בשנת 2005.

‪[10]‬ הדברים פורסמו, בין השאר, באתר החדשות ‪Ynet‬, תחת הכותרת "דני קרון נגד ועדות הקבלה: כסו את יצירתי בכנסת", מאת דור גליק, 21 בנובמבר 2010 (‪http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3987581,00.html).

גם בהזדמנויות אחרות לא היסס קרוון להשתמש ביצירתו שבאולם המליאה כדי להביע את דעתו באמצעי התקשורת באשר למדיניות השלום של הממשלה ולנעשה בבית המחוקקים. ראו למשל את המאמר "אבן מקיר לא תזעק", מאת דני קרוון, שפורסם במוסף יום העצמאות של עיתון הארץ, 30 באפריל 2006 (‪http://www.haaretz.co.il/news/health/1.1102086).

‪[11]‬ ‪http://oknesset.org/plenum/7085

‪[12]‬ דני קרוון, מתוך תמלול סימפוזיון "אמנות באדריכלות" בהשתתפות אבא אלחנני, דורה גד, ארתור גולדרייך, דב פייגין, יעקב רכטר וקרוון. בתוך: תוי, רבעון לאדריכלות, בנין ערים, עיצוב המוצר והאמנויות הפלסטיות, גיליון מס׳ 3, אביב 1967, עמ׳ 52. הגיליון הוקדש לדיון באדריכלות ובאמנות של בית המחוקקים בירושלים וראה אור בסמוך לחנוכתו.

‪[13]‬ כך למשל, האמן מנשה קדישמן העיר בשעתו שקיר האבן של קרוון באולם המליאה תוכנן והוצב במקומו בצורה כל כך טובה וטבעית עד שנדמה כי היה במקומו מאז ומעולם. האדריכלים נחום זולוטוב ודוד רזניק ציינו לטובה את היצירה ואת האופן שבו היא משתלבת באכסניה שלה. בתוך תמלול סימפוזיון האדריכלים בנושא "בניה מונומנטלית במאה הנוכחית" שנערך בבית המחוקקים ב־20 בנובמבר 1966 ופורסם בתוך: תוי, רבעון לאדריכלות, בנין ערים, עיצוב המוצר והאמנויות הפלסטיות, גיליון מס׳ 3, אביב 1967, עמ׳ 20 ו־22.

1 תגובות על “"במקום זה מוטב שלא לעשות דבר"”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.