הבשורה על פי יהושע ב.

המלאך גבריאל מבשר למרים המופתעת שהיא נבחרה לשאת ברחמה את ישוע בן האלוהים. לשאלתה "איך יהיה הדבר הזה ואני אינני יודעת איש", ענה לה המלאך גבריאל ואמר: "רוח הקודש תבוא עליך וגבורת עליון תצל עליך", וגם: "כי לא ייפלא מאלוהים כל דבר". מרים הבתולה אם כך הרתה מרוח הקודש ולא מזרעו של בן תמותה, ארוסה יוסף הנגר. ישו התאנש ברחמה של אימו ולא נוצר מהתעברות, ולידתו מכונה בתיאולוגיה הנוצרית "לידת בתולין".

אמה של מרים, חנה, הרתה את בתה באופן שקרוי בתיאולוגיה הנוצרית "עיבור ללא רבב": כבר מרגע עיבורה של מרים ברחם אמה בחסד אל שוחררה מרים מהחטא הקדמון. ללא רבב, בלטינית Immaculatus, ללא כתם. הכתם הוא למעשה הכתם שנוצר מ"הטיפה הסרוחה", כלומר מהזרע. Macula הוא כתם (גם זה הפיזי וגם זה המטפורי, במובן חטא) ומאותו שורש לטיני נגזרת גם המילה הגרמנית Maler, צייר. ציור במובנו הכללי הוא Malerei וציור ספציפי הוא Gemälde. כל המילים הקשורות בפעולת הציור מתנדנדות לפיכך בין הכתם לחטא, וציור הוא למעשה כתם־חטא.

*

משל יפה מימי הביניים מסביר לספקנים כיצד הרתה מרים מרוח הקודש. לפי המשל הזה מרים היא זכוכית שקופה. כמו קרן אור החודרת מבעד לזכוכית ולא מנפצת אותה, כך גם רוח הקודש חולפת דרך הבתולה ומעברת אותה בלי לפגוע בבתוליה.

*

יהושע בורקובסקי, מתוך המחזור: "הבשורה", דיסטמפר על ג'סו על עץ, 60X40 ס"מ, 2022

הפורמט של ציורי הבשורה של יהושע ב. הוא צר וארוך כשל חלון כנסייה או כנף של ציור מזבח. הצלב המצויר עליהם בלוויית השם "בשורה" אינו מותיר מקום רב לספק. אנחנו יודעים בדיוק היכן ובפני מי אנחנו עומדים.

*

ב־2007 יצר גרהרד ריכטר ויטראז' בגודל 23X9 מטר עבור הקתדרלה של קלן. החלון עשוי מ־11,500 לוחות זכוכית צבעוניים בעבודת יד. המקור לחלון הוא ציורים שצייר ב־1964 ומתארים דוגמאות צבעים מהסוג הפרוזאי והטריוויאלי ביותר שמוצאים בחנויות. ריכטר, שהגדיר את עצמו אתיאיסט מוחלט, נשאל על ידי האוצר האנס אולבריך אובריסט לפשר התרומה הזאת לכנסייה, ומגיב בצורה אפולוגטית ומתגוננת. אובריסט מנסה להוכיח לו שעל אף הכחשותיו הוא למעשה נוצרי מאמין, אך ריכטר לא מוותר, מתעקש שהוא אתיאיסט אבל "הרעיון שאנחנו מאמינים, יכולים להאמין ולא יכולים לעשות דבר אלא להאמין תמיד […] אם איננו מאמינים עוד באלוהים כי אז אנחנו מאמינים בכל דבר. זה כה יסודי, משהו שמגדיר אותנו, עד שאיננו יכולים לעשות דבר מלבד להמשיך שוב ושוב להאמין או לשאול או שניהם".

*

האינקרנציה בתיאולוגיה הנוצרית היא התגשמות (או התאנשות) הרוח בבשר. הרוח, רוחו של אלוהים, מתגשמת והופכת לבשר ודם, לגופו של ישו, הנושא את צלמו של אלוהים, אביו. ומהו ציור אם לא רוח הצייר ההופך לחומר: שמן על בד, פחם על נייר, טמפרה על ג'סו על עץ. ומהו ציור טוב אם לא נס ומיסטריה, ממש כמו ההתעברות של מרים הבתולה מרוח הקודש.

*

יהושע בורקובסקי, הבשורה #2, דיסטמפר על ג'סו על עץ, 120X40 ס"מ, 2020-2025

הציור של יהושע ב. הוא ציור ללא רבב. אין בו עקבות של עבודה מעשה ידי אדם, כזו שמהססת, שוגה, מלכלכת או מתקנת. גם במבט קרוב קשה לגלות עקבות עשייה ידנית. הציור מתגלה כדבר מה שצף ועולה מתוך מצע הג'סו. אין זה עניין של מה בכך שצייר מבטל עצמו ומוותר על עקבות ידיו וגופו. מחיקת העקבות שקולה למחיקת הגוף היוצר עצמו. כמו בסיפור הבשורה, הציור נוצר באופן פלאי המצביע על התערבות כח לא־ארצי, נסתר. הצייר אינו מסתפק בטרנסצנדנציה של החומר, הוא רוצה גם טרנסצנדנציה של הגוף היוצר. היעדר הנוכחות האנושית־פיזית של הצייר יוצר מסתורין כמו גם הילה של סמכות. אופן הציור הזה ממחיש השערה ידועה, שיצירת אמנות היא מתת אל והאמן בן האנוש הוא רק מי שמוליך ומגיש אותה.

*

מארי ז'וזה מונדזן אומרת ב"בשורות", סרטה של נורית אביב, שסיפור הבשורה ולידת ישו מתארים את האופן שבו האל הבלתי נראה, זה שאוסר על עשיית כל "תמונה" מחשש לעבודת אלילים, הופך באמצעות האינקרנציה לנראה, לגוף בשר ודם, ומעניק כך את הלגיטימציה לעשיית תמונות. במילים אחרות, סיפור הבשורה הכשיר מבחינה תיאולוגית את הפרת הדיבר השני. לדעת מונדזן, סיפור הבשורה הוא המקור למסורת הציור בתרבות המערבית. כך הפכה הנצרות מדת איקונוקלסטית כמו היהדות והאסלאם לדת איקונופילית. סיפור הבשורה אינו רק הסיפור על הולדת המשיח אלא גם על הולדת הציור, ואין זה מפתיע שלוקאס, שרק בספר הבשורה שלו מופיע סיפור הבשורה, הוא גם פטרון הציירים.

*

את הדיאלוג שמנהלים המלאך ומריה בסיפור הבשורה חילק האח רוברטו מלצ'ה, מטיף פרנציסקני בן המאה ה־15, לחמישה שלבים מנטליים ורוחניים העוברים על מריה: אי־שקט (conturbatio), הרהור (cogitatio), חקירה (interrogatio), התמסרות (humiliatio) והתעלות (meritatio).

*

עבור יהושע ב., חמשת השלבים המנטליים והרוחניים העוברים על מריה במהלך הבשורה מסמלים גם את שלבי ההתפתחות של היצירה האמנותית, והם מהותיים לתהליך "הבריאה" של כל יצירה בפני עצמה ושל מעשה הציור כולו.

*

יהושע בורקובסקי, מתוך המחזור: "מראה (השתקפות רצפה)", דיסטמפר על ג'סו על עץ, 120X60ס"מ, 2020

ערב מלחמת העולם השנייה פרסם ולטר בנימין את המאמר על "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני", ושם ספק ספד ספק חגג את ההילה שעברה מן העולם עם התפתחות אמצעי השעתוק המכניים כגון הצילום והקולנוע. מהי ההילה? ההילה אופיינית לדעת בנימין ליצירה האותנטית והחד פעמית, הקונטמפלטיבית, זו שיש לה נוכחות פלאית חסרת פשר ומובן. את תופעת ההילה הגדיר כתופעה ייחודית של רוחק. הילה אם כן היא מה שתמיד יהיה רחוק, מופלא ומעבר להסבר המילולי, או במילים אחרות: הנשגב, הטרנסצנדנטי, זה שלא ניתן לבטאו ולהסבירו.

*

באמנות פלסטית המילה הילה מתקשרת בראש ובראשונה לאיקונות ביזנטיות. שם, סביב לראשיהם של קדושים נוצרים, ריחפה הילה עשויה עלי זהב. בעקבות תערוכת האיקונות הגדולה שאירגן לריונוב ב־1913 במוסקבה, הייתה לאיקונות השפעה רבה על האמנות הפלסטית, זו שלפני מהפכת אוקטובר וזו של האוונגרד הרוסי שלאחר המהפכה. בציוריהם הגיאומטריים־פורמליסטים לכאורה של ציירים כלריונוב, טטלין, גונצ'רובה ומלביץ' ניתן לראות צלבים וסמלים נוצריים אחרים, הנדמים כצורות גרפיות גרידא אך למעשה הם שאולים מאיקונות רוסיות אורתודוקסיות.

מתחת לציורים הסובייטיים ברוח המהפכה המרקסיסטית הסתתרו איקונות פרבוסלביות המצטטות את האיקונות המהוללות של רובלייב מהמאה ה־15. הלא־מודע הנוצרי על צורותיו וסמליו נכח מתחת להצהרות הנלהבות על עולם חדש ועל איקונות חדשות המרוקנות לכאורה מכל תוכן ספיריטואלי או דתי.

*

יהושע בורקובסקי, הבשורה ליד הבאר, הדפסת דיו פיגמנטי, 113X100 ס"מ, 2025

ה"רומן" של יהושע ב. עם דתות החל אי שם באמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת. תחילה היו אלה הצילומים של ציורי חאג' ובתי קברות מוסלמיים בשטחים הכבושים ובמצרים, שהובילו אל מחזור ציורי "הכעבה". בהמשך היו אלה ציורי "ורה־איקון" הנוצריים. המשיכה לאיקונוגרפיה דתית היא לפיכך עקבית ולא חדשה. מה מנחה אם כן את המשיכה לדימויים וסמלים שקשורים לאסלאם או לנצרות? האם אלה האמונות המונותאיסטיות שנולדו כאן באזורנו וטעונות במשמעויות הומניסטיות ואוניברסליות, או שמדובר בעניין אסתטי שתחילתו במיתוסים דתיים שיש להם ביטויים ויזואליים, מופשטים?

הפניית המבט לפרויקט "אבני החלימה"; אוסף אבנים, או ליתר דיוק, חתכים מלוטשים שלהן, המציעות דימויים כמו־נופיים, מעלה על הדעת את האפשרות שליהושע ב. יש עניין במה שגיתה קרא לו ה"אורפנומנה" (Urphänomen), תופעות קדמוניות ופרימורדיאליות של טבע או תרבות. אבנים אלה בנות מיליוני השנים נקראו בתרבות סין העתיקה "אבני חלימה". מלבד הדימוי הנופי שנוצר בהן באורח פלא הן אוצרות בתוכן את הזמן הקדמון ביותר, זמן הבריאה.

*

הכעבה שבמכה היא מבנה קובייתי שבתוכו מצויה האבן השחורה (שלפי השערות היא אבן גרניט או אכטיס, אולי מטאוריט) שהאסלאם הכיר בקדושתה והפך אותה למרכז הפולחן המוסלמי. הבשורה היא בשורת הנצרות, העולם החדש, זה שהחליף את העולם העתיק, הפגאני. הספירה של זמננו היא הספירה הנוצרית. כל תאריך מוגדר לפי מיקומו לפני לידת ישו או אחריה. סימן הצלב המופיע בציורי הבשורה מזכיר שזוהי ראשיתה של מסורת הציור המערבית. הנאמנות של יהושע ב. לפאנל העץ, לג'סו ולטמפרה (המדיום הוא המסר) שאופייניים לאלף השנים הראשונות של הציור הנוצרי, מעידה יותר מכל על המשיכה שלו לבראשיתי ולקדמוני, לזה שממנו הכל החל.

*

יהושע בורקובסקי, In Memory of My Father, שמן וגרפית על בד, 60X40 ס"מ, 2014

חג הבשורה נחוג בעולם הנוצרי ב־25 במרץ. זהו יום זיכרון חשוב ועמוס במיוחד. מלבד היותו יום האינקרנציה הוא גם יום צליבתו ומותו של ישו. ההתחלה והסוף. זהו גם יום יצירתו ונפילתו של "האדם הראשון" – כך נתפס ישו בתיאולוגיה הנוצרית. על פיה, ביום הזה נברא העולם, בני ישראל חצו את ים סוף ויצחק נעקד. בפירנצה של ימי הביניים נחוג ביום הבשורה גם ראש השנה. עבור הפלורנטינים סימל היום הזה את תחילת עידן החסד.

*

ב־1958, מיד לאחר ששוחרר מבית החולים שבו אושפז בעקבות התקף לב, התחיל ברנט ניומן לצייר את ציורי "תחנות הצלב – אלי אלי למה שבקתני". 14 ציורים שצוירו לאורך שמונה שנים. ב־1966, כאשר הציג את הציורים בגוגנהיים, פרסם ניומן ב"ארט ניוז" מעין הצהרה המתארת את הולדת הסדרה ואת התפתחותה. מאמרו נפתח כך: "איש לא ביקש ממני לצייר את תחנות הצלב. הם לא הוזמנו על ידי כנסייה כלשהי […] הם לא אמנות 'כנסייה' במובן הרגיל, אבל הציורים קשורים לפסיון כפי שאני מרגיש ומבין אותו. ומה שיותר משמעותי עבורי, הם יכולים להתקיים ללא כנסייה".

*

ב־1967 השתתף ברנט ניומן בקונגרס הראשון שהוקדש לנושא "דת, ארכיטקטורה והאמנויות החזותיות". הכומר תומס פ. מתיוז, שהיה גם היסטוריון אמנות, דיבר בהרצאתו על "בעיית התוכן הדתי באמנות בת זמננו" ומצא בעבודותיו של ניומן סימנים מובהקים לרגישות דתית. בתגובה, כתב ניומן מאמר שבו הבחין בין שני סוגי ציור מופשט: זה שהוא מכנה מופשט פורמליסטי, שצמח מהקוביזם; וציור מופשט שהוא וחבריו שייכים אליו, ציור מופשט הטעון בתוכן רגשי ואינטלקטואלי ויוצר מיתוסים עכשוויים. זהו ציור המזכיר כי "תשוקתו מלידה של כל אחד ואחד להתעלות, תשוקה שהייתה מובנת מאליה לאדם הפרימיטיבי ונשכחה על ידי האדם המודרני".

בהמשך המאמר הוא מציין את המקום כאתגר המרכזי הניצב בפני האמן: "אתמול שמענו דיבורים רבים על המקודש ועל מקומות קדושים ועל מקומות חילוניים. נראה לי שהעניין המרכזי של אמן הוא הרבה יותר ישיר מפני שאין זה עניינו אם המקום קדוש. מה שחשוב לאמן הוא היכולת להבדיל בין מקום לבין לא־מקום [ניומן משתמש במילה העברית מקום, המציינת את אחד משמות האל וכן מקום הטעון בקדושה, י"ל]. וככל שיצירת אמנות טובה יותר כך תהיה התחושה הזו חדה יותר. והתחושה הזאת היא הממד הספיריטואלי היסודי. אם זה לא קורה דבר לא יקרה. […] נשאלתי ב־1950, כשהוצגה תערוכת היחיד הראשונה שלי, מהי האסתטיקה שלי, מה אני יכול להציע כקו מנחה לעבודתי? אמרתי אז שכל האסתטיקה שלי מצויה בהגדה של פסח. בסדר פסח, שהוא גם סעודתו האחרונה של ישו, נאמרת ברכת ההבדלה בין החילוני לקדוש […] ברוך אתה ה' המבדיל בין קודש לחול […] זאת בעיית האמנות, ואני חושב שהממד הספיריטואלי האמיתי טעון בכך".

*

יהושע בורקובסקי, מתוך המחזור: "Details", דיסטמפר על ג'סו על עץ, 70X35 ס"מ, 2019

האם הבשורות של יהושע ב. הן אמנות דתית, או שצריך לסווגן כאמנות שממוקמת באגף הספיריטואלי־רליגיוזי של ציור מופשט, זה שמאז המאה ה־19 כולל גוף הולך וגדל של ציורים מופשטים? הדעה הרווחת בקרב חוקרי אמנות היא ששורשי הציור המופשט ניזונו מנטייתם של כמה מציירי המופשט החשובים – כמו מונדריאן, מלביץ וקנדינסקי ("על הרוחני באמנות, בייחוד בציור") – לספיריטואליזם בנוסח התיאוסופיה ולמשנתם של הוגים כמו מאדאם בלוואטסקי ואוספנסקי. תערוכה שהוקדשה, בין היתר, לשורשים אלה, הוצגה ב־1986 בלוס אנג'לס תחת הכותרת "הספיריטואלי באמנות: ציור מופשט 1890–1985". שם הובלט תפקידו של הספיריטואליזם בהולדתו והתפתחותו של הציור המופשט.

*

ציורי הבשורה של יהושע ב. שואבים את השראתם מסיפור מיתי, ומבקשים לשהות בזמן מיתולוגי. גם אמצעי הציור והנושא בעבודותיו של יהושע ב. שואפים לאל זמני ולאינסופי. אבני החלימה מדגימות זאת: טרנסצנדנציה של הזמן. לא נשגב עכשיו אלא נשגב תמיד. זמן ללא גבולות וללא שיעור ומידה. עבור יהושע ב. סיפור הבשורה הוא מטפורה על יצירה בכלל, ולכן הוא גם סיפור ארס פואטי, סיפור על מלאכת היצירה כנס וכחידה חסרת פשר, על השראה ועל אינקרנציה, התגשמות הרוח בחומר. זהו ציור מיתי שתחילתו בבריאה וסופו בקץ הימים.

*

תערוכה וציורים הקרויים "בשורה" הם בהכרח ציורים שכובד משקלם נמצא לא רק בבשורה התיאולוגית אלא גם בבשורה שיש לצייר לבשר למתבוננים בציוריו, ושבכוחה לשנות את חייהם באופן כלשהו. איזו בשורה נושאות עבודותיו של יהושע ב.? האם הבשורה היא כמו בשורתו של ברנט ניומן ב־1947, שהנשגב הוא עכשיו? ואולי הבשורה של יהושע ב. אינה מסתפקת בנשגב החילוני או הספיריטואלי אלא מרחיקה אל מעבר אליהם? אם אלה פני הדברים, זוהי בשורה מקורית וחתרנית בהקשר של עולם האמנות בן זמננו, שהמושגים נשגב, רוחניות ואמונה כבר מזמן לא נמצאים על סדר יומו.

*

מתחילת דרכו כצייר עובד יהושע ב. על פאנלים עם ג'סו (קלאסי, לא אקרילי), מצעים האופייניים לציורי איקונות וציור קדם רנסנסי. מלבד המצע, אימץ יהושע ב. גם את הטמפרה ואת ההזהבה (gilding) ששימשו ציירי איקונות. המצע ונושא הציורים מתלכדים והופכים לאיקונות, וכמו איקונות הם נטולי חלל אשלייתי (באיקונות ביזנטיות אין חלל פרספקטיבי רנסנסי אלא פרספקטיבה הפוכה, כזו שלא מאפשרת למתבונן "להיכנס" לתוך החלל). הצגת עבודת "הבשורה" בתערוכה קבוצתית בכנסיית הדורמציון בקיץ 2024 הוסיפה יתר תוקף להתלכדות הזאת. יהושע ב. החזיר את ההילה שנקשרה בציור המופשט הטרנסצנדנטלי הביתה, אל המקום שממנו הגיעה. הפאנלים התלויים על קירות הכנסייה זימנו חווית התבוננות רפלקסיבית בתוך חלל מקודש. הציור של יהושע ב. מנסה להתקשר לא רק לספיריטואליות או לרליגיוזיות מופשטת חסרת זהות ספציפית, המטשטשת ומעלימה את הקשר שלה למקור הקדושה, אלא גם מציע את האפשרות לשהות במקום הזה עצמו.

*

יהושע בורקובסקי, מתוך המחזור: "מראה (השתקפות רצפה)", דיסטמפר על ג'סו על עץ, 70X70 ס"מ, 2018

בזמננו, לצייר ציורים גיאומטריים בטכניקה עתיקה ששמשה לציור איקונות, להוסיף עליהם צלב ולקרוא להם "בשורה", מעמת שני שדות: זה הקרוי אמונה דתית וזה שאקרא לו אמונה בציור. שתי האמונות משתקפות זו בזו. בכל מקרה, אמונה היא עניין אישי ולא מוסדי כמו דת. לא במקרה ריכטר מעדיף לדבר על אמון ואמונה ונמנע מלדבר על דת (ולא במקרה גם בשפה העברית המילים אמן, אמנות, אמון ואמונה קשורים לאותו השורש). מאז שהוכרז על מותו של הציור במאה ה־19, הציור זקוק למאמינים. לדת לא צריך לדאוג. ה"בשורה" החשובה ביותר היא בשורת האמון באמנות בכלל ובציור בפרט.

*

בשבת, ה-12.7.25 בשעה 12:00, יתקיים שיח גלריה בתערוכה בהשתתפות יצחק ליבנה, רווית הררי ושוקי בורקובסקי.

*

המסה "הבשורה על פי יהושע ב." לקוחה מתוך החוברת המלווה את התערוכה.

"הבשורה" / יהושע (שוקי) בורקובסקי

אוצרת: רווית הררי

בית האמנים, ירושלים

נעילה: 9.8.25

"הבשורה" היא "סימפוניה" (בורקובסקי משתמש במילה "סימפוניה" כי, לדבריו, הוא אינו "מעמיד", "מציב" או "תולה" תערוכה, אלא "מלחין" תערוכה) רחבת היקף המשתרעת על פני כל חללי הקומה העליונה של בית האמנים. היא כוללת עבודות ממספר מחזורי ציור שיצר בורקובסקי בעשור האחרון, ובמרכזה עומד מחזור "הבשורה". תערוכה זו היא מעין המשך לתערוכתו הרטרוספקטיבית הגדולה, "ירוק ורונזה", שהוצגה במוזיאון ישראל לפני כעשור.