עדי אנגלמן

  • האיש ששתל פסלים

    "יצירות הסביבתיות של קרוון, כמו כל יצירות האמנות הגדולות, לא קופאות בזמן. בזכות השפה האוניברסלית ולקסיקון הצורות הקלאסיות, ובזכות מיקומן במרחב הציבורי הפתוח תוך שילוב אלמנטים מהטבע, מצליחות יצירותיו להכיל בקלות התרחשויות שונות ומגוונות ולהתכתב ללא הרף עם המציאות המשתנה סביבן". עדי אנגלמן סופדת לדני קרוון

  • ניסוי מילגרום

    ביקורות רבות השוו את התערוכה ״הרזידנסי הניגרי״ של מיקה ואבי מילגרום בגלריה המקרר ל״אמנות ערבית גנובה״, שהוצגה לפני 3 שנים בגלריה 1:1. חטאה הגדול של ״אמנות ערבית גנובה״ היה שאת מה שעושים רבים בהחבא – היא עשתה מהמקפצה. לעומתה ״הרזידנסי הניגרי״ לא שיקפה או התיקה מצב נתון, אלא יצרה אותו

  • שאיפה לשינוי הסטטוס קוו

    "הרציונל העומד מאחורי פרסום התעריפון הוא שינוי הסטטוס-קוו, בשאיפה להפוך את הציפייה לקבל שכר עבור עבודה לסטנדרט בקרב אמנים, אבל גם העברת מסר לגורמים המתקצבים במשרד התרבות ובממשלה: התקציבים חייבים לגדול, ואי אפשר לצפות מאמנים לעבוד בהתנדבות"

  • הברקה אמנותית ומבוכה אוצרותית

    "נדמה שמה שהרתיח את דמם של מבקרי העבודה אינו עצם פעולת הגניבה הבוטה, שכמוה מתרחשות מדי יום ביומו, אלא התקתה מהמרחב הפוליטי, שבו היא מקובלת, אל המרחב האמנותי, שאמור, לשיטתם, להיות נקי כפיים וטהור". על "אמנות ערבית גנובה"

  • איך אירוע היסטורי הופך לצורה פלסטית

    ״אז לא ידעתי מה אני עושה, לא היו לי תיאוריות. עשיתי את מה שהרגשתי. פסל שאפשר לטפס עליו, לדרוך עליו, לגעת, לשמוע, להריח, לראות. פסל שהוא סביבה העשויה מחומרים של טבע וזיכרונות״. דני קרוון כותב על האנדרטה לחטיבת הנגב שיצר בבאר שבע.

  • "במקום זה מוטב שלא לעשות דבר"

    על היצירה "שַׁאֲלוּ שְׁלוֹם יְרוּשָׁלָם, יִשְׁלָיוּ אֹהֲבָיִךְ" של הפסל דני קרוון, המעטרת את הקיר הדרומי של אולם המליאה בבית המחוקקים הישראלי.