המוות מתבונן בחזרה

בכל ציור של מלחמה או של פגר בעל חיים יש משהו מטריד, אולם בציורו של נפתלי בזם "הגנת רמת רחל" חוברים המטענים הללו לתמונת אימה אוניברסלית.

נבלמתי מול הציור הזה. ממש כך. בזמן ביקור בתערוכתו הרטרוספקטיבית של נפתלי בזם "הולך ושב" במוזיאון ת"א, נעמדתי מולו מופתע בלא רצון להמשיך. לאחר סיבוב באולם חזרתי אל הציור להתבוננות נוספת. הרגשתי כאילו הציור לופת את גרוני. לא הכרתי אותו קודם, וביציאה מן התערוכה שמתי לב שלמרות שלל העבודות היפות המוצגות בה, הציור הבודד הוא כמעט הדבר היחיד שאני זוכר.

במוקד הציור "הגנת רמת רחל" שוכב פגר פרה הפוכה על גבה. מאחורי הפרה מסתתר חייל האוחז רובה המכוון למרכז, ובאופק הפתוח נראית קבוצת בני אדם מטושטשת. יתכן שאחת הדמויות המרוחקות נושאת דגל כלשהו, אולם לא ברור במי ובמה מדובר. הפרה שרועה בפישוק רגליים כששק חלב זקור עטינים, ענקי וסגלגל בולט מבטנה. שק החלב הוא הפרט הבולט ביותר בציור. בניגוד לבטן הפרה השדופה החושפת סימני צלעות, הוא נפוח כבלון ונראה שתיכף יתפקע.

נפתלי בזם - הגנת רמת רחל, 1954. שמן על בד, 89/116, ת"א. אוסף פרטי

נפתלי בזם – הגנת רמת רחל, 1954. שמן על בד, 89/116, ת"א. אוסף פרטי

בזם צייר את "הגנת רמת רחל" בשנת 1954, שש שנים לאחר הקרב הקשה על הקיבוץ שנערך במאי 1948. הציור אינו מבוסס על זכרונותיו של הצייר, שלא לחם בקרב זה או בכל קרב אחר במלחמה זו, ואכן אין בציור פרטים מזהים מיוחדים. רק כותרתו ממקמת אותו בקרבות 1948 בפאתי ירושלים. "זיכרונו" המצוייר של הקרב מזכיר פחות קרב קונקרטי ויותר ציורי קרבות, ובראשם ציור ה"גרניקה" של פיקאסו. "גרניקה" מופיעה פה בשתי צורות. האחת קשורה לחיתוך הקווי והחד של הפרטים ולתנוחת הפרה המתה, המזכירה את איבריהם המעוותים של בעלי החיים ובני האדם בציורו של פיקאסו. השנייה קשורה לנקודת המבט של הצייר, שיותר מאשר תיאור של ניצחון או הפסד מבקש להביע את רוח האימה והסבל הכללי של הסיטואציה, את הבשר המרקיב והקורבנות התמימים.

בעיני זה ציור מבעית – מבעית יותר מרוב ציורי המלחמות והפגרים שאני מכיר – והבעתה שהוא מעורר אינה נובעת רק מן הנושא המצוייר אלא גם ממערכת המבטים הנוקבת שהציור מחולל. שלוש עיניים בוהות מתוך הציור, ונדמה שכולן מכוונות אל עבר הצופה. עינו של החייל החודרת דרך כוונות, עין קנה הרובה הפונה קדימה, ועינה של הפרה המתה שנותרה פקוחה. כך לא פחות משהצופה מתבונן בציור, הציור מתבונן בצופה.

בזם נחשב לצייר ציוני ומגוייס מרצון גם כשהוא מביט בנעשה בעין ביקורתית. אוצרת התערוכה רותי אופק ממשיכה במגמה זו ומתארת את הציור "הגנת רמת רחל" כ"מציג את הלוחם העברי הנועז, שלא נכנע וחזר וכבש את רמת רחל שוב ושוב". בזם כנראה לא יסרב לפרשנות זו. "התחלתי לפני הרבה שנים לקחת את נושא ישראל, גם ארץ ישראל וגם עם ישראל, למוטיב עיקרי של העבודה שלי", "הצטרפתי לשומר הצעיר ולקיבוץ הארצי, ציירתי על החקלאות ועל התעשייה ועל הפועלים ועל הימאים. רציתי להשתייך", הוא מצוטט בקטלוג התערוכה. ויחד עם זאת נדמה שבמקרה זה צמצום פרשנותו של הציור להתגייסות ציונית מחמיץ את רוחב הטרגדיה שהיטיב לתאר. אני מניח שבכל ציור של מלחמה ו/או של פגר בעל חיים יש משהו מטריד, אולם ב"הגנת רמת רחל" חוברים המטענים הללו לתמונת אימה אוניברסלית. הצופה מתבונן בציור המוות, והמוות מתבונן בו בחזרה דרך עינה הפקוחה של הפרה ודרך כוונת הרובה.

יש סכנה בהפיכת תמונת קרב לאוניברסלית, ובמיוחד – ובניגוד ל"גרניקה" – כשהדבר נעשה ע"י המנצחים. "המלחמה – שבעטיה התרחש אותו רגע ספציפי של אלימות – נושלה לחלוטין מכל מימד פוליטי", התייחס לתופעה ג'ון ברג'ר במסה "תצלומים של סבל". "התמונה הפכה עדות למצב אנושי כללי. היא אינה מאשימה איש ואת כולם"*. בזם, אני חושב, אינו נופל בפח הזה. השילוב בין וויתור על פרטים ציוריים שיעניקו לציור זמן ומקום, למבטים החודרניים היוצאים מן הבד, מוביל להנכחת אימת המלחמה כגורם חי שאינו מסתפק בתיעוד היסטורי של אכזריות ופחד שחלפו, אלא מופעל ישירות על הצופה כאילו היה גם הוא, ברגע זה ממש, חלק בלתי נפרד מן הקרב, ולא בהכרח בצד המנצח.

* ג'ון ברג'ר – תצלומים של סבל, 1972. בעברית מופיע ב"על ההתבוננות", הוצאת פיתום, 2012. מאנגלית: אסתר דותן

נפתלי בזם – הולך ושב
מוזיאון ת"א לאמנות
אוצרת: רותי אופק
דצמבר 2012-אפריל 2013

פורסם בנוסח דומה ב"טיים אאוט"

4 תגובות על המוות מתבונן בחזרה

    איפה זהיה קונדוס כשצריכים אותה

    יונתן, מסכימה איתך שלסכם את הציור הזה של נפתלי בזם כביטוי להתגייסות ציונית היא פרשנות צרה. זה נכון לגבי ציור זה וגם לגבי מכלול יצירתו. ציור מגויס מניח צייר השם את אישיותו הפרטית בצד או מגייס אותה מבפנים כדי למסור את עצמו לידיה של אמנות שכלליה ומסקנותיה מוכתבים מראש. המצב אצל בזם הוא אחר: הוא עוסק בסיפור לאומי שהוא לחלוטין סיפור חייו, מנקודת מבט אישית ומרגשת, שיש בה גם עוז פוליטי. לעומתו, הגל של אמני אופקים חדשים ששטף את הארץ והדף את בזם וטובים אחרים החוצה, שלכאורה לא היה מגויס, הפך עצמו גם למנותק לחלוטין וחסר בשורה פוליטית. בזם, שחיפוש אחר שייכות לאומית ובית מלווה את היצירה שלו לכל אורכה, שאין בה רגע אחד של ניכור, יכול גם לומר – כמו בציור זה, וכמו בציורי האוניות, המעברות, וגם הציור על כפר קאסם – משהו על המציאות כאו, מה שלא יכלו לומר, ובוודאי לא בעוצמה כזו -אלו שירשו את הבכורה על האמנות הישראלית. נראה לי שדחיקתו של בזם היא במובן זה לא רק הפסד של אמן ושל יצירה יפה,אלא גם של שמאל אחר, של שייכות וכאב וביקורת פקוחת עיניים.

    מעבר להתמקדות בציור זה או אחר חייבת האמת המרה להאמר: תערוכת בזם במוזיאון תל אביב היא תערוכה מביכה (בלשון המעטה) וגרועה (בלשון ישירה, חסרת פניות). כל הדברת על הדרה, ופוליטיקה אמנותית, ועשיית עוול\חסד הסטורי, והטפות המוסר גבוהות המצח של הגדעון עפרתים למיניהם וכיו"ב כמעט מיותרת כשפשוט ניצבים מול הגודש הריק הזה, גודש השמור לרעת בעליו (ולרעת יוזמי\אוצרי התערוכה): מלא ב"כוונות טובות", ומעורר הזדהות נכמרת עם האדם וקורות ימיו הנסערים, וכל הפאתוס הזה- כשפשוט ניצבים מול האולמות האלה מובכים מהרמה האמנותית- כן, מתנצל על הביטוי המאובק, מהדידקטיות הדביקה, מאובייקט הספינה המגוחך שלא היה עובר ביקורת עבודות בחוג מתקדם של בתיה עוזיאל, מכמות מביכה של עבודות שתצוגה במוזיאון לא תכירן, מהנאיביות המתחזה לתחכום (נזכיר את המילה "קיטש"?), עטוף מילים ווידויים, מה"סימבוליזם" השקוף והסחוט עד לעייפה, מהתעסקות במלאך ההסטוריה שמה לעשות- גם כשאמן מנסה להחזיק בכל הכוח בכנפיו (גם כבאילן גבוה להתלות בו ולחפות על הרפיסות ה"אמנותית")- ה"מוזה" (או איך שתקראו לזה) עלולה לחמוק ממנו.

    "חייבת האמת המרה להאמר"?! מפי איזה אורקל? כל האנטיתזות לאמנות הזו, נוצרו בשם העדר האמת שאתה מנסה להקים כאן לתחיה ולמסמר אותה לאיזה בסיס שמזמן כבר אבד. אז אתה יכול לומר שזה לא מעורר בך הזדהות, שאתה מעדיף מינימליזם אנמי ומרוחק שמפחד מהצל של עצמו על פני וידוי על קורות חיים נסערים, שאתה רוצה אמן המתריס משום מקום בכל מיני צפנים לוגיים אטומים, שטוב לך יותר תחכום של מי שכאילו ראה הכל בחיים מאמן "נאיבי", אבל לפחות אל תדבר בשם "האמת". זה לא תופס בעידן שהתגבר מבחינתו על המושג הזה. ואמן שלא עלה על הרכבת שלך וקלט מיד את הפוזה ואת השפה עדיין לא צריך להיזרק לתהום הנשייה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת