רומן זאיר

האוצרות של בועז ארד נראית בד”כ כמו האמנות שלו. הדבר בא לידי ביטוי הן במישור האסתטי המבוסס על חיבורים משונים ולא צפויים בין חומרים, צורות ואובייקטים מתרבויות שונות, והן בצורך החוזר של האמן/אוצר להתרחק לאנשהו, לרוב באפריקה או במזרח אירופה, שלא על מנת לחקור תרבויות רחוקות אלא בכדי להתבונן במראה. כשהיא במיטבה יוצרת האמנות/אוצרות של ארד שילוב בין ביקורתיות, שנינות וחמלה. ברגעים חלשים יותר זה נראה כגרסת גפילטע פיש לזעקותיו השגורות של הצבר המנושל.

עבודה של תמר הירשפלד

בכניסה לתערוכה הקבוצתית “קונגו”, שאצר ארד בגלריה המדרשה, הציבה תמר הירשפלד שיח צבר גדול. שורשי הצבר דחוסים בכד חימר, ענפיו ממוסמרים לקירות ולתקרה כישו הצלוב, והוא ממשיך להניב פירות עסיסיים על אף היותו “מורדם ומונשם”. הסמליות שבעבודה ברורה מאד אך היא עובדת באופן מוצלח. הצבר של הירשפלד מתפקד כחיית קרקס – סמל בגרסתו המרוסנת, פורה אך מסורסת. לפסל יש נוכחות של אובייקט פרוע ברגעי דעיכתו, כשאריות של איומים, סמלים והבטחות שנטחבו באלימות לעציץ והן הולכות ומתייבשות בגינה מוזנחת. צמח מקומי מופיע גם בציור מינימליסטי של רונה פון שטרן המתאר זוג דקלים המסוככים בקשת על צורה דמויית אובליסק שיכולה להיות גורד שחקים ויכולה להיות אנדרטה מקומית טיפוסית.

במרכז החלל ניצב פסלו של רועי מנחם מרקוביץ – מחווה ל”חושן”, פסל ברונזה שיצר יצחק דנציגר בשנת 1969 כמודל הצעה (שלא מומשה) לפסל שיוצב בבית הכנסת שבטכניון בחיפה. “להוריד את דנציגר” כינה את העבודה חוקר האמנות גדעון עפרת בטקסט שפרסם בבלוגו בשבוע שעבר, ובו תהה על מניעיו של מרקוביץ המשתמש בפסלו של דנציגר כאילו הייתה זו עבודתו שלו. אולם הדיון ב”הורדה” של הפסל מחמיץ את ההבדל בין שכפול לחיקוי. הורדה היא שיעתוק. בשיעתוק היצירה ה”מקורית” והיצירה ה”משועתקת” זהות לגמרי ומושג המקור מתבטל. “חושן” של מרקוביץ אינו זהה ל”חושן” של דנציגר ולכן גם אינו גורע ממקוריותו. זו גרסת ברזל מוקטנת ומרוססת בספריי זהב לפסל הברונזה המקורי והמהודר, מין “חושן” מייד אין צ’יינה, קצת פגום וחובבני, וככזה הוא מאשש את מקומו הפנתיאוני של הפסל המקורי ובה בעת נועץ סיכה קטנה בבלון הרומנטיקה שלו.

רועי מנחם מרקוביץ – חושן, מחווה ליצחק דנציגר

טמיר ליכטנברג מציג דימוי נוף כפרי ישן וירקרק במסגרת מרופטת, כשלצדו מגולגל שטר כסף פולני בזווית שמציגה את המצביא המופיע ע”ג השטר כאילו הוא מתבונן בנוף. זו עבודה אופיינית לסגנון הליכטנברגי, על ההמצאתיות השנונה והנונ-שלנטית שמאפיינת אותו בד”כ, אולם בניגוד לעמדה המהודקת שמציג האמן במיצביו הגדולים, היא נותרת כקריצה דאחקאית. מוטי גולן מציג ציור גדול המשלב פנטזיה וריאליזם סוציאליסטי, המתאר קבוצת מוזיקאים העומדת בלב שדה חיטה ירוק ומתבוננת בלהקת חסידות, טרקטורים, חיות משק ותינוקות המצלצלים בפעמונים, שטסה בשמיים הכחולים-ורודים. עוד משתתפים בתערוכה ערן נווה, יאיר גרבוז ותמר גטר, המציגים עבודות שמסמנות גבולות כרונולוגיים, טכנולוגיים וגיאוגרפיים-תודעתיים.

שמה של התערוכה מגיע מנהר הקונגו המופיע בספרו של ג’וזף קונרד “לב המאפליה”, ומגלגולו הקולנועי כנהר המקונג הויאטנמי בסרטו של פרנסיס פורד קופולה “אפוקליפסה עכשיו” שנוצר בהשראת הספר. בספר, בסרט ובתערוכה משמש המקום כציון מטאפורי למסע אישי שיכול להיות תודעתי, היסטורי ופוליטי ואינו בהכרח גיאוגרפי. הטקסט הקצר שנלווה לתערוכה עסוק בעיקר בהסתייגויות עצמיות. כך העיסוק במקום “אינו בהכרח חלק מהמוטיביציה שהניעה את העבודות”, והמושגים “לא היו בהכרח בתודעת האמנים במהלך העבודה”. לכן “הקרבה של העבודות זו לזו יכולה אולי להצביע על היבט מסוים של האופנים בהם האמנות עושה שימוש במציאות”, מה שהופך את התערוכה ל”הזמנה להתנסות” (ההדגשות שלי. י.א). שוב מתבקשת האמנות להתרחק למקומות המזוהים עם אימת הפראי והלא-ידוע, זה שאין לו שם וכנראה שגם לא יהיה לו, ולו רק בכדי שתוכל לעסוק בעצמי ובמקומי מבלי שתואשם בקונקרטיות יתר. הכושי עושה את שלו.

קונגו, גלריה המדרשה, ת”א
אוצר: בועז ארד
נעילה:8.9

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”