מקום לאמנות

במהלך חודש יולי 2010 הציג יותם דביר על קיר חיצוני, כמה עשרות מטרים מן הכניסה למוזיאון תל-אביב, את התערוכה חדר מכונות. התערוכה נתלתה מדי יום, כשמקביל פנה דביר למנכ"ל מוזיאון ת"א בבקשה לדון בתפקידו ובתיפקודו של מוזיאון ציבורי בעידן כלכלת השוק החופשי. במאמר הבא הוא מבקש להציג את מניעיו, לעמוד על האילוצים, הקשיים והמחסומים העומדים […]

במהלך חודש יולי 2010 הציג יותם דביר על קיר חיצוני, כמה עשרות מטרים מן הכניסה למוזיאון תל-אביב, את התערוכה חדר מכונות. התערוכה נתלתה מדי יום, כשמקביל פנה דביר למנכ"ל מוזיאון ת"א בבקשה לדון בתפקידו ובתיפקודו של מוזיאון ציבורי בעידן כלכלת השוק החופשי. במאמר הבא הוא מבקש להציג את מניעיו, לעמוד על האילוצים, הקשיים והמחסומים העומדים בדרכו של אמן המבקש שלא לשתף פעולה במשחק הכלכלי, ולהאיר את הבעייתיות הנעוצה בהחלטתם של מוסדות ציבוריים לעשות זאת. את נוסח המכתב שנשלח להנהלת המוזיאון ניתן לקרוא כאן.

מהו מקום לאמנות?

השאלה הזו איננה כה פשוטה כפי שהיא אולי מצטיירת במבט ראשון, וגבולות-המובן שלה מכורסמים בהתמדה, בין השאר, משום שהיא חוזרת, גם בהעדר גרשיים כתובים, על הכותרת של חיבור זה עצמו, ולפיכך כבר מציבה בשאלה, על דרך ההכללה, את המקום המוקצה, מתוקף מוסכמה, לכל כותרת, באשר היא, במסגרת הארגון הארכיטקטוני והחלוקה הפנימית של טקסט כלשהו. אבל אני בוחר להשעות לזמן ולמקום אחר את קו-המחשבה הזה ואת מה שהוא מזמן לנו לחשוב על הקשר שבין מקום, מוסכמה, חוק וכלכלה (oiko-nomia (1)), ובחסות אותה השעיה, להסתכן בניסיון למענה ראשוני ומיידי כלשהו לאותה שאלה, המביא בחשבון תהליכים ומגמות מרכזיים, המעצבים את שדה האמנות בצומת הנסיבות ההסטורי בו אנו נתונים. ניתוח שיטתי של תהליכים ומגמות אלה על מכלול השלכותיהם הוא ללא ספק אתגר חשוב, הקורא לשיתוף פעולה בין חוקרים מתחום ההסטוריה, הסוציולוגיה, הכלכלה, המשפטים, הפילוסופיה ועוד. אינני מתכוון להציע כאן אלא ניסוח ראשוני בלבד, המשרטט את קווי המתאר ומסגרת ההתייחסות למחקר עתידי שכזה.
אחת מן התופעות שתצטרכנה לעמוד לשאלה במחקר מעין זה, היא ההכפפה הגוברת והולכת של שדה האמנות להגיון כלכלת השוק החופשי והשלכותיה על תנאי ההופעה של האמנות במרחב הציבורי ועל הבטים אחרים של השדה, אולם גם בהעדר ממצאים סטטיסטיים מדוייקים, אני מעז להסתכן כבר כעת לפחות בקביעה הבאה: הגיון השוק החופשי מוביל עד כה בפועל לגידול מתמיד בשטחי-ההצגה ובמיספרן של הגלריות המסחריות לאמנות, ללא גידול מקביל, או אפילו דומה בהקפו, בשטחי-ההצגה ובמיספרן של גלריות ציבוריות, נתמכות מדינה, חלופיות לגלריות המסחריות.

אלא שעולם האמנות המסחרית, בהיותו כפוף ל"כוחות השוק", מוגבל מאוד במשאביו, ומטעם זה, בין השאר, אין כל חפיפה בין שטח חללי ההצגה שהוא מעמיד לרשות האמנים בפועל לבין שטחי ההצגה שלהם נזקקת קהילת האמנים הפעילים בשדה המקומי בזמן נתון. זאת ועוד, לאמנים האוחזים בעמדה בקורתית כלומר, המבקשים להציב בשאלה את הקשר שבין הון לאמנות, אין כיום כל מרחב פעולה ושטח הצגה ציבורי משוחרר מאינטרסים, בתוך המוסדות המופקדים על האמנות מטעם המדינה, שייעודו הרשמי הוא עידודה וטיפוחה של חשיבה בקורתית, המתמקדת בחקר תהליכים שונים המעצבים את פני שדה האמנות המקומי והבין-לאומי.

למחסור בחללי תצוגה יעודיים ציבוריים יש השלכות חמורות ומרחיקות לכת על מכלול שלם של הבטים נוספים הנוגעים לחיי-היצירה של אמן פעיל. כך למשל, לאמן או לאמנית המתנהלים כיום מחוץ לגלריות המסחריות ומערכת יחסי הציבור המלווה אותן, קשה הרבה יותר, שלא לומר כמעט בלתי אפשרי, לרכוש לעצמם מעמד מוכר (סטטוס) בעולם האמנות, ולפיכך קטנים יותר סיכוייהם לזכות במלגות, בפרסים או במשרות הוראה. במצב עניינים כזה, סביר להניח שאמנים לא מעטים, מוכשרים ביותר, זונחים פשוטו כמשמעו את העשייה האמנותית, ועל הנותרים נגזרת מראש הדרה אל שולי השדה ולאי-הכרה ציבורית. אם לא די בכך, לבד מן הפגיעה בציבור האמנים, מביא מצב העניינים המתואר לפגיעה בפועל בנגישות של הציבור הרחב לחלקים לא מבוטלים משדה היצירה האמנותית המקומי.
ישנם  אולי כאלה שירצו לטעון, שהמצב פחות חמור מכפי שמתואר כאן, ויזהו אישוש כלשהו לטיעונם בתופעת השגשוג והפריחה של החללים ה"אלטרנטיבים" דוגמת הגלריות השיתופיות, לה אנו עדים בשנים האחרונות. אלא שטיעון מעין זה נוטה שלא להביא בחשבון או ממעיט מחשיבותן של בעיות כבדות-משקל שכדאי ואף צריך לתת עליהן את הדעת. אני מזהה לפחות שלוש כאלה:

1: היוזמות הפרטיות הברוכות מאוד, דוגמת הגלריות השיתופיות, מעטות מאוד ביחס לכלל, ולעיתים קרובות חסרות – אני מציין זאת כעובדה, לא לשם ביקורת – הן את התקציבים להשכרה או להחזקה ולתחזוקה של התשתיות הטכנולוגיות היקרות שמקצת המדיומים העכשוויים באמנות נשענים עליהם (מקרנים, מחשבים, מצלמות וידיאו, מסכי פלסמה וכו'), והן את התקציבים והאמצעים הלוגיסטיים הנחוצים לניהולה של מערכת יחסי ציבור נאותה, בארץ ובחו"ל, אשר מהם נהנים האמן או האמנית המציגים בגלריה המסחרית.
2: יוזמות פרטיות דוגמת הגלריות השיתופיות, זוכות במקרה הטוב, וגם אז על פי רוב רק לאחר שנים רבות של פעילות, לתמיכה סמלית בלבד מן הרשות המקומית, ונטל האחזקה השוטפת נופל על כתפיהם של האמנים עצמם, שגם כך סובלים בד"כ מקשיי פרנסה ונאלצים לא פעם לעבוד במספר עבודות במקביל למחייתם.  בעניין זה איני יכול אלא לנצל את הבמה הנוכחית כדי לקרוא לגופים האחראים על האמנות ברשויות המקומיות ובמשרדי הממשלה, להגדיל לאלתר את התקציבים לגלריות השיתופיות הקיימות עד כדי תמיכה מלאה, ולתמוך באמצעות סיוע כלכלי דומה בכל יוזמה חדשה להקמת גלריה שיתופית שתובא בעתיד אל פיתחם. סיוע כזה יוכל לתת מענה כלשהו למקצת מן הבעיות המתוארות בסעיף זה ובקודם לו.
3: יוזמות של אנשים פרטיים או של גופים מסחריים, ברוכות ומרובות ככל שתהינה, אינן פוטרות את המוסדות הציבוריים הרשמיים המופקדים על תחום האמנות מטעם המדינה, מהאחריות למתן מענה כלשהו להטיה (bias) שמחדיר הגיון כלכלת השוק החופשי לשדה היצירה המקומי.

מבין שלושת הטיעונים האלה, הטיעון השלישי הוא אולי העקרוני ביותר, משום שהוא נוגע במפורש בלב ליבה של שאלת תחום האחריות המסורתי של המדינה ומוסדותיה. וככל שזה נוגע לתחום האמנות, בצומת הנסיבות ההסטורי של מאתיים השנים האחרונות בקירוב. במדינות שעברו תהליכי חילון ודמוקרטיזציה, אלו בראש ובראשונה המוזיאונים המופקדים מטעם המדינה לדאוג למכלול ההיבטים של העשייה האמנותית כגון הצגה, שימור, שחזור, רכש, אכסון ארכיוני, מחקר, ספרות מקצועית וכו'. כלומר, המוזיאונים הם מוסדות המדינה האחראים, בין השאר, על הנגשת האמנות, מקומית ובן לאומית, קלאסית ועכשווית, לציבור הרחב –  ואף מתוקצבים לשם כך בסכומים ניכרים מכספו של משלם המיסים. זאת ועוד, ההכרעה מי ומה יוצג במוזיאון אמורה להתקבל על בסיס מערכת שיקולים עניינית-מקצועית בלבד, ומשום שהמוזיאון הוא מוסד שלא למטרות רווח, לנגד עיניו אמורה להיות ניצבת בכל רגע ורגע טובת האמנות מעבר לכל שיקול או אינטרס כלכלי צר.

אלא שבאופן מסורתי המוזיאונים, ובעיקר הגדולים שבהם, מציגים על פי רוב אמנים רק לאחר שכבר רכשו לעצמם מעמד מוכר בשדה האמנות, ומשום שכאמור, רכישת מעמד של אמן מוכר, בעידן כלכלת השוק החופשי, עוברת דרך הגלריות המסחריות ומערכת יחסי הציבור המלווה אותן,  יוצא ש ב פ ו ע ל, המוזיאונים מציגים כיום בעיקר אמנים הצומחים בחסות הגלריות המסחריות, בעוד שדרכם של האמנים המתנהלים מחוץ לגלריות המסחריות אל המוזיאון – שהם כאמור ולהערכתי, רוב מכריע מקהילת האמנים הפעילים כיום בישראל – חסומה כמעט לחלוטין, מבלי כל קשר ל"איכות" עבודתם. מה שחמור לא פחות במצב העניינים המתואר, הוא שהמוזיאון מעמיד בפני ציבור הצופים מצג-שווא, היוצר את הרושם המוטעה שעולם האמנות המסחרית, שאינו אלא תופעה אחת, אמנם לא נעדרת-חשיבות, אך מוגבלת בהקפה, במסגרת שדה פעילות ויצירה אמנותית רחב בהרבה, הוא חזות הכל. מצג-שווא זה חמור ומסוכן על אחת כמה וכמה כאשר הוא מתרחש בין כתליו של מוסד מדינה ציבורי, המשווה מראית עין של סביבת הצגה ייצוגית, ניטראלית ומשוחררת משיקולים זרים כביכול לעבודות אמנות שהוא מציג בשיטחו כשלמעשה, מאחורי תנאי הופעתן במוזיאון מסתתרת רשת שלמה של כוחות, זרים מעיקרם לשיקול הענייני-מקצועי , המכתיבים כיום בפועל את תנאי ההופעה והניראות של האמנות במרחב הציבורי בכלל, ושבמאמר זה הצעתי ניסוח ראשוני בלבד של מקצת ממאפיניה והשלכותיה העיקריים.

כך או כך, אנו מזהים כאן אפליה ברורה ובלתי מוצדקת, שלפחות אחד ממאפייניה הוא פגיעה בנגישות, המתרחשת בין כתליו של מוסד ציבורי, ושאיננה תולדה של חקיקה מפלה או של כוונת זדון כלשהי מצד הממסד המוזיאלי או האנשים העומדים בראשו, אלא נושאת אופי של עיוות מבני (סטרוקטורלי) במצב נסיבות הסטורי נתון, הקורא בתורו לבחינה מחודשת של תפקידו ותיפקודו המסורתי של המוזיאון בחברה הדמקורטית, ובאופן שייתן מענה כלשהו להטיה (bias) ולאי-השיוויון שמחדיר הגיון השוק החופשי הן אל שדה היצירה המקומי והן אל תוך מערכת השיקולים של המוסדות הציבוריים המופקדים על תחום האמנות. מענה כזה כרוך בשינוי י ס ו ד י של ארגון וחלוקת החלל המוזיאלי. כך, באמצעות הקצאת אחוזים לא מבוטלים משטחי התצוגה המוזיאליים לטובת אותה עשייה אמנותית שאינה מקבלת במה בגלריות המסחריות, יבטיח המוזיאון בשטחו לא רק שיוויון הזדמנויות לאמנים הפועלים מחוץ לעולם המסחרי, וייצוג הוגן, שיוויוני, מגוון ודמוקרטי יותר של שדה היצירה המקומי לטובת הציבור הרחב, אלא גם – וחשוב לא פחות, מרחב פעולה משוחרר מאינטרסים, המספק לאמנים בקורתיים, הסבורים שיש לחשוד או להציב בשאלה את הקשר בין הון לאמנות, תנאים דומים לאלה שמבטיח חופש המחקר האקדמי הנהוג באוניברסיטאות לחוקר או לחוקרת.

כדי למנוע אי-הבנות עתידיות, אני מבקש להיות בהיר ומפורש: אינני טוען, חלילה, שלאמנים המציגים בגלריות המסחריות לא עומדת הזכות להצגה במרחב המוזיאלי, כשם שאינני טוען שהגלריות המסחריות פועלות רק, או אפילו בעיקר, מתוך שיקולים זרים או לא מקצועיים. ישנם ודאי אמנים מוכשרים מאוד הפועלים בעולם המסחרי, והם ראויים להצגה במוזיאון על בסיס הערכה ענייני ומקצועי של עבודתם; ישנם אמנים מוכשרים לא פחות, על פי אותם קריטריונים מקצועיים, הפועלים מחוץ לגלריות המסחריות, ושלהם המוזיאון לא מציע כיום בפועל כמעט כל מענה, וזאת למרות שכמוסד ציבורי שטובת האמנות מעבר לכל שיקול או אינטרס אמורה להיות לנגד עיניו, הוא אחראי להציג גם אותם לצד אמנים המציגים בגלריות המסחריות.

אינני סבור שזהו הזמן והמקום לפירוט מכלול ההבטים המנהליים שהשינוי הארגוני המוצע כרוך בהם. ישנה, אני מניח, יותר מדרך אחת ראוייה להוציא את התוכנית אל פועל. בצדק או שלא בצדק, האפשרות שאותה אני מוצא כישימה, היעילה והזריזה יותר ביחס, כרוכה בהקמתה של מחלקה חדשה נפרדת לצד המחלקות האחרות הקיימות במוזיאון, שתכונה, למשל, "המחלקה לאמנות ולביקורת", אשר תהיה אחראית להצגת העשייה האמנותית המתנהלת מחוץ לגלריות המסחריות בשטחי-ברזל שיוקצו לה לשם כך (במוזיאונים קטנים או בחללים ציבוריים אחרים שבהם אין חלוקה פנימית, יוקצו שטחי הצגה באחוזי שטח דומים לאלה המוקצים במוזיאונים הגדולים). לבד מן המענה המיידי לבעיות המוזכרות, תפעל המחלקה החדשה לקידום יוזמות של שיתופי פעולה בין המוזיאון ומוסדות ציבוריים אחרים. למשל, שיתוף פעולה עם המחלקות  ללימודי אוצרות, שיתוף פעולה עם גופי מחקר העוסקים בשאלת האמנות בכל הדיסיפלינות באוניברסיטה ומחוץ לה, קידום שיתופי פעולה בין מוסדות ההשכלה הגבוהה השונים ללימודי אמנות הן במרכז והן בפריפריה בסביבת עבודה ניטראלית ותומכת, למשל באמצעות אירוח של תערוכות משותפות מעת לעת, שאותם יאצרו המרצים ונציגי הסטודנטים מן המוסדות השונים ביחד עם צוות המחלקה, או ימי פעילות מרוכזים לשם עידוד דיאלוג פורה, החסר כל כך כיום לטעמי, בין מוסדות לימוד אלה. כמו כן תפעל המחלקה לקידום ולטיפוח מחשבה בקורתית בנושאים הקשורים לתהליכים מעצבים של שדה האמנות בכלל,  ושל השדה המקומי בפרט, ותקיים לשם כך ימי עיון והרצאות, תוציא פרסומים מדעיים מטעמה לצד פרסומים על תערוכות ופעילויות נבחרות שהוציאה אל הפועל.
אינני רואה כל סיבה מדוע לא תהפוך מחלקה כזו ל"רוח החיה", ולמוקד למשיכת קהל, לפחות כמו כל מחלקה אחרת בכל מוסד בו תוקם – אם כי, כאמור, לא בזה תלויה הצדקתה.

מאחר והתוכנית המוצעת כאן נשענת על תשתיות מבנה קיימות, אינני רואה כל סיבה שלא תאפשר את יישומה בפרק זמן סביר. כמו כן אני מבקש להדגיש שהתוכנית לארגון מחודש של החלל המוזיאלי,  גם אם תיושם בהצלחה בכל החללים הציבוריים הקיימים, נותרת בגדר מענה חלקי בלבד למקצת מן הבעיות שמאמר זה מציב על הפרק, והיא אינה פוטרת את המדינה מן האחריות להגדיל באופן ניכר את התקציבים המוקצים לתחום האמנות, ובכלל זה את ההשקעה בהקמתם של חללי תצוגה ציבוריים נוספים לאלה הקיימים, הן במרכז והן בפריפריה, לרווחתו של הציבור בכלל ושל ציבור האמנים בפרט.

בשורות האחרונות של מאמר זה אני מבקש לחזור לשאלה שהצבתי בתחילת המאמר. כלומר, לחזור ולתת מקום, מקום לשאלה השואלת על המקום, מקום לאמנות. האם המוזיאון הוא מקום כזה? האם המוזיאון הוא מקום שנותן מקום, מקום לאמנות?

אולי.

אולי צריך לנסות ולחשוב מקום לאמנות תחת השראה מוזיאלית כלשהי (ומהי השראה ללא מוזה?). כלומר, לחשוב מוזיאון, את הירושה והמורשת היוונית המתכנסות תחת שם זה, כהבטחה, וכמה שמזמין אותנו להסתכן ולחשוב מקום לאמנות, במובן החמור ביותר שניתן להעלות על הדעת, כלומר, מוזיאון כמקום הנתון כבר תמיד באחריות בלתי מותנית (responsabilité inconditionnelle (2)) המשתרעת גם מעבר לגבולות הלאומיים-פוליטיים-אתניים – משום שמוזיאון קורא לנו לחשוב מקום המופקד על עבודות אמנות באשר-הן – וגם מעבר לגבולות הזמניות של ה"עכשווי" – משום שאת האחריות המסורתית של המוזיאון לשמירה על האמנות ולאירכובה, לא ניתן להפריד, בעיקרון, מאחריותו של המוזיאון לעתידה של האמנות, לא רק האחריות לעתידה של אמנות העבר וההווה, אלא גם האחריות לאמנות שאולי עתידה לבוא.

הערות:

1: המילה economy נגזרת אטימולוגית מהמושג היווני oikonomia, שהוא בעצמו תולדת הצירוף של המילה oikos (בית,משכן,  גם במשמעות של טובין, רכוש) עם המילה nomos  (חוק, כדבר מה המסדיר ומארגן חלוקה באמצעות הקצאה). כלכלה איפא היא "חוק (החלוקה וההקצאה של) הבית".
2: בחיבורו Autrement qu’être ou au-delà de l’essence, מתאר לוינס את מבנה הסובייקטיביות החל מן האחר(יות): הסובייקט כבן ערובה של האחר (autrui), כלומר כבר-תמיד אחראי לאחר. אחריות בלתי-מותנית (responsabilité inconditionnelle) משום שהיא קודמת לכל חתימת חוזה, ברית או הסכם כלשהם, ומטרימה כל שיקול (דעת) או חישוב מושכל.

7 תגובות על מקום לאמנות

    למה אין תמונות? אנחנו לא אנשים ויזואלים יותר?

    מצטרף לתגובה של "שחקן מצחיק". בהחלט חסרות תמונות!

    בהחלט טקסט מעניין, חשוב ומעורר מחשבה. יפה מאד!

    מעורר חשיבה ואתגר לבחינה מעמיקה ומחודשת של המרחב שבו מתנהלת האמנות בדור הנוכחי.

    […] נאות: גם לי היה דין ודברים קצרצר עם המוזיאון (2), וגם אני בין האמנים, ואינני מכיר רבים ביניהם המעזים […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת