בנייה מחדש במוחו של הצופה

עבודות הוידאו של מאיה ז"ק, זוכת פרס קרן עדי להבעה יהודית באמנות ועיצוב, הן לרוב  בעלות מימד קולנועי ונוכחות בהן לא פעם תפאורה רישומית היוצרת חלל מתעתע. העבודה "אמא כלכלה", שהוצגה בפסטיבלים ברחבי העולם ולאחרונה גם במוזיאון היהודי בניו-יורק, המשפחה מפורקת והופכת לתא כלכלי גרידא. כמו בעבודותיה הקודמות של ז"ק, גם עבודה זו משלבת מציאות ממשית "מן החיים" בתפאורה […]

עבודות הוידאו של מאיה ז"ק, זוכת פרס קרן עדי להבעה יהודית באמנות ועיצוב, הן לרוב  בעלות מימד קולנועי ונוכחות בהן לא פעם תפאורה רישומית היוצרת חלל מתעתע. העבודה "אמא כלכלה", שהוצגה בפסטיבלים ברחבי העולם ולאחרונה גם במוזיאון היהודי בניו-יורק, המשפחה מפורקת והופכת לתא כלכלי גרידא. כמו בעבודותיה הקודמות של ז"ק, גם עבודה זו משלבת מציאות ממשית "מן החיים" בתפאורה רישומית המלווה באקטים של סימון ותיעוד אובססיבי חסר פשר. זאת לצד תרשימים שהועתקו מן התרבות היהודית ונועדו לספירה ולכימות. הזיכרון נוכח ברבות מעבודותיה של ז"ק ומעלה ספק בקיומה של מציאות  שממנה לכל היותר  נותרים רק קרעים בלים. כך לאחרונה בתערוכה "תיאטרון זהויות" (אוצרת: אירנה גורדון) שהוצגה   בבית התפוצות בתל-אביב, הציגה  ז"ק רישומים מתוך פרויקט בשיתוף אחד-עשר תלמידי תיכון. היה זה מעין  ניסוי פסאודו-מדעי המציג תהליך העתקה על-פי צילום מפורסם של אנה פרנק. מרישום לרישום הדימוי משתנה, מתעוות ומיטשטש, וכך גם ערכו כסמל תרבותי והיסטורי, עד לריקונו מתוכן והפיכתו לרישום מופשט.

מאיה ז"ק - מתוך המיצב חדר מגורים

מאיה ז"ק - מתוך המיצב חדר מגורים

שיחזור מידע, עומד גם במרכז העבודה שמציגה ז"ק בתערוכת "שבר ותיקון" – עבודה שזיכתה אותה בפרס עדי ("חדר מגורים", 2009). האמנית משחזרת בהדמיות מחשב שנוצרו לצפייה במשקפי תלת-ממד חדרי בית יהודי בברלין משנות ה־30. לדבריה השחזור נוצר על פי זיכרונות שעלו בראיונות שונים שקיימה, ובמיוחד ראיון  עם   יהודי שעזב את בית הוריו בברלין בשנת 1938 והיגר לישראל.  את חלק מהזיכרונות אפשר לשמוע באוזניות המוצבות בתערוכה ובטקסטים המודפסים המוצגים בתערוכה. בניגוד למבט הרומנטי שנוכח לרוב אצל מי שלא חווה את הזיכרון הקולקטיבי שדהַה, העבודה של ז"ק כאלו קפואה בזמן ונמנעת באופן מובהק מסנטימנטליות. המרואיין  ציין כי  פמוטים של שבת ואולי חנוכיה, מסכמים את הסיפור היהודי בזכרונו, לצד עיתון יהודי. למעשה הוסיפה לאלה האמנית את ה- Judenstern ("כוכב היהודים": מנורה אשכנזית  בצורת כוכב שנתלתה מן התקרה) וציור מעומעם של רב.

העלאת הזיכרון והמרתו ממדיום של מילה וקול לחומר וחזות והפער ביניהם, הוא  מעין משחק בינדורי שתוהה על החללים שבזיכרון (האם הם חייבים להתמלא?); על האמון שפעולה זו  דורשת בין נותן העדות למקבלו ובין האמן לנמעניו, ובעקר על עצם האפשרות לייצוגו של הזיכרון. עבודתה של ז"ק כאילו סותרת את עצמה, כאשר הדמַיות  המחשב השטוחות מקבלות מימד של  עומק מציאותי על ידי המבט דרך  משקפי תלת-המימד הצבעוניים, אולם דווקא המבט דרך הפילטר הוא גם זה שמחזק מניה ובייה את תחושת האשליה.   כך עולה כי  המבט והזיכרון שהוא טומן בחובו אינם אלא שחזור ובמידה רבה פיקציה. החדירה למוחו של המרואיין והפילוח של  מרחב  הזיכרון, מקבלים ביטוי סימבולי בחללים ובפציעות שבקיר, המגלים את צינורות הבניין.

כמו בעבודת הוידאו "אמא כלכלה" (ובעבודה "לילי שישי" שהציב ארז ישראלי בגלריה גבעון בשנה שעברה), גם כאן עולה מרחב שניטש ושאריות החיים עומדות בו כאבן שאין לה הופכין. ההדמיה הריאליסטית מלאת הפרטים מתערבבת במראה אניגמטי ומתעתע ובדימויים לא ברורים (כאלה שהמרואיין לא זכר טוב). סדר וכאוס משמשים כאן בערבוביה יחד עם מבע סוראליסטי: אובייקטים פורחים באויר, חפצים לא ברורים בצבע שחור, ובעיקר המישור הרביעי (הקיר הקדמי של המבנה) שנחתך וגם חותך לא פעם את האובייקטים (רגלי שולחן קצרים שלא מגיעים לרצפה, סדרת ספרי  אנציקלופדיה  המרחפים באויר ללא תמיכת מדף תחתם, בובות משחק  קטנות המוצבות על הרצפה כאילו הן אבודות בינות לרהיטים) תורמים להבעה מאתגרת שמקדמת  צפייה מדוקדקת ובניה מחודשת של המרחב במוחו של  הצופה.

שרון ליפשיץ - מתוך עבודת הוידיאו "הקו והמעגל"

שרון ליפשיץ - מתוך עבודת הוידיאו "הקו והמעגל"

הזוכה במקום השני בתחרות היא שרון ליפשיץ, ישראלית שחיה  ויוצרת  באנגליה.  ליפשיץ זכתה במקום הראשון בתחרות בינלאומית אשר ליוותה את פתיחת המוזיאון היהודי במינכן ועבודתה הוצגה שם ב-2007. בעבודת הוידאו  שזיכתה אותה בפרס ("הקו והמעגל" – 2009), נראית פעולת פיתוח של תמונות בשחור לבן מהווי הקיבוץ בו גדלה האמנית, על רקע קולות שיחה בין האמנית לאמה העוסקת באוטופיה  הקיבוצית. האמנית שואלת שאלות המציעות מבט על ההיסטוריה מפרספקטיבה רגשית (הצטערת? הרגשתם? אהבת להיות…? איך השפיע עליך?). קצב העבודה נקבע באמצעות יחסי הגומלין שבין הדימוי לסאונד והמבט על פעולת פיתוח התמונות יוצר מראה של השתקפות האור בנוזל. בנימוקי הזכיה נאמר כי  "דרך מדיום הוידיאו העכשווי היא כמו מעלה באוב את שיטת פיתוח התמונות של הצילום האנלוגי שכבר פסה מן העולם, ושמקבילה למעשה ליחסי הדורות שבין האם והבת והעולמות שהן מייצגות".  המשפטים הללו מזכירים מאוד את העבודה "שמן מים"  של מור ארקדיר  שזכתה במקום הראשון בתחרות הקודמת ("יחיד ויחד", 2007). היתה זו עבודת וידאו חלשה שעסקה ב"יחסי הדורות שבין האם והבת והעולמות שהן מייצגות", ונדמה היה שהעבודה נבחרה אך ורק משום שתכניה התאימו בפשטות לתכנים שהקרן מנסה לקדם.
עבודתה של ליפשיץ שונה מאוד. עוצמתה מתחדדת בכך שיותר מיחסי דורות ותיקונו של השבר בינהם, היצירה  תוהה לגבי  מיחבר  החלומות  מהעבר,  ומעלה דווקא  את ההוד  והיופי שנוצר  משברם.  בסיום העבודה מתחבר מעשה האמנות המשולב של האם והבת בדיון ההיסטורי שהן מעלות. האמנית שואלת את אמה "את שמחה שהיית חלק מזה?". האם עונה "כן",  שנענה בתשובתה של האמנית האומרת "גם אני".

יוצרת נוספת שבלטה בתערוכה היא הדסה גולדויכט שהציגה לאחרונה במוזיאון היהודי בניו יורק, ביריד "צבע טרי" בתל-אביב, ובתערוכה  "No Souls for Sale: A Festival  of  Independents"   במוזיאון ה- Tate- Modern  בלונדון. גולדויכט  מפרקת, ממירה, מזירה ונותנת לצופה אפשרות לפרשנות  מחודשת של  מצבי חלום, זיכרון, זרימה והשתנות. עבודותיה עוסקות ביחסים בינדוריים, ילדות מול בגרות, ריטואלים וטקסי מעבר ונוצרות מתוך מבט אישי ואסוציאטיבי של אמנית שגדלה בחיבור עמוק לעולם החסידי וטקסיו. העבודות של גולדויכט עוסקות לא פעם בריטואל (טקסי מעבר, טקסי  תיקון וכו') ובכישלונו הידוע מראש.

לדברי האמנית העבודה "Jerusalem Bahnhof (התחנה האחרונה)" שמוצגת בתערוכת  "שבר ותיקון" "סובבת סביב הצורה בה ההיסטוריה שוכנת בגופינו, בתנועותינו, בצורה בה אנו פועלים, לרוב בלי שנהייה מודעים לסיבה". היצירה מתייחסת לזיכרון השואה כפי שהתגלגל בחלומותיה של האמנית, ובניסיון (ובכישלונו הידוע מראש) לבצע תיקון זעיר בהטבעה הזו.
המיצב כולל שלוש מיטות ששלושה מסכי טלויזיה תלויים מעליהם כשחזיתם מופנית לצופה. העבודות ניתנות לצפיה רק כאשר הצופה שוכב באחת המיטות. על המסך מופיע מעין שחזור של חלום בלהות בו ניראית  דמותה של היוצרת  מתרוצצת ביער. היער שקט ומעת לעת חולפת בו הדמות ביעף.  דרך האוזניות המצורפות נשמעת  עבודת סאונד הכוללת אוסף שירי ערש בקולם של ניצולי שואה ובני דור שני ושלישי, בגרמנית, בפולנית, הולנדית, ויידיש. הסאונד מיטלטל בין שירי ערש וילדות קלאסים כמו – "Schlaf, Kinder, Schlaf" (שן, ילדי, שן), ועד שירת ההימנון הגרמני- "Deutschland, Deutschland über alles" (גרמניה מעל הכול).  גולדויכט: "קולות שירי הערש הללו מסמנים את השרשרת האינסופית, הדולפת, של פצע בתוך תיקון בתוך פצע שלא ניתן לרפאו".

פרט מעבודתה של הדסה גולדויכט

פרט מעבודתה של הדסה גולדויכט

הכותרת Jerusalem Bahnhof (התחנה האחרונה), נלקחה מתוך אחד השירים הכלולים בשרשרת שירי הערש המושמעים בעבודה. זהו שיר ששרו הגרמנים ליהודים בשנות ה-30 של המאה שעברה כמעין איום – "ירושלים תהיה התחנה האחרונה – שם ניפגש שוב".   אך לדברי האמנית: "האיש הנעים ששר לי את השיר הזה סיפר שאביו היה שר לו אותו בילדותו, שנים לאחר מכן, כשיר ניצחון: הנאצים הרי לא הצליחו להגיע לירושלים".
"הייתי רוצה לחשוב שרק בשכיבה – במצב הפסיבי והחשוף משהו, מתעוררת ההיסטוריה הטמונה בגוף ועולה כאד מעל גופו של הצופה. בכל פעם מתרחש דבר אחר בגופו של הצופה ואיני יכולה לדעת מה הוא אלא רק ליצור את ההזדמנות לאינטימיות הזאת בכדי שיוכלו להחשף השכבות הפנימיות".
המיצב מאזכר  באופן פיסי וקונקרטי מצב של חלימה בו הצופה הופך לשותף בעבודה: פוזת הגוף השוכב, הדימוי והקול. חלום הבלהות הלא מעובד  של היוצרת, מייצר  מעין מטפורה לזיכרון קולקטיבי. הסוריאליזם עולה שם  בשילוב מתעתע בין מראה יער מלבב, דמות תזזיתית נמלטת ושירי ערש חביבים המשולבים בשירים בעלי מטען שאינו מרגיע כלל וכלל.  גולדויכט: "בבסיס השיחזורים לחלומות הללו עמדה בראשי המסורת החסידית של תיקון חלום מבית אבי, בה כאשר חולם אדם חלום רע, הוא מבקש משלושה אנשים שיאמרו לפניו 'חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית, חלמא טבא חזית' (חלום טוב חזית) לתיקון החלום".

עבודות נוספות שבלטו בתערוכה הן  הוימפל ("חיתול" אשכנזי לספר תורה) שיצרה קטיה אויחרמן; העבודה "וידוי: הניגון"  של דוב אברמסון (המציג כעת גם במוזיאון היהודי בסן-פרנסיסקו), הקרנה פיסולית של  עפרי כנעני שהיא מעין המשך ל"פרוייקט הסוטה" שלה, עבודה של זליג סגל (שהציג לאחרונה  תערוכת ציורים במסגרת יריד "צבע טרי" באוצרותה של  האמנית סיגלית לנדאו) והאובייקטים העיצוביים של  אופיר גלילי ואור הלברכט.  פעולה מאתגרת עשתה ראידה אדון בעצם השתתפותה כיוצרת לא יהודיה   בתחרות להבעה יהודית והיא מציגה עבודת וידאו סנטימנטאלית, "ברוקית" וסימבולית מאוד.

"שבר ותיקון", בית האמנים, ירושלים, אוצרות: אמילי בילסקי ואביבה קט-מנור (התערוכה תוצג עד 10/7/10)

6 תגובות על בנייה מחדש במוחו של הצופה

    אמור לי בבקשה , אמנות של גויים, מענינת אותך?

    שבר ותיקון אגב זה השם הכי זול,מניפולטיבי ושחוק שהאוצרת יכלה למצוא לתערוכה כזו.
    ממש כמו מדבקה מתפוררת של נ נח נחמ וכו על קטנוע שליחים

    שבר ותיקון זה לא השם של התערוכה, זה היה הנושא של התחרות.

    אין שום צורך להסביר לראסטר הוא בסה"כ יוצר מתוסכל שלא אוהב שום דבר, קצת מזכיר את דובי לא לא המפורסם, או במחשבה שניה רגזני כן כן רגזני הכחול מכפר הדרדסים

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.