הפספוס של פסטיבל הצילום הבינלאומי

"מאז המצאת הצילום, האלמנטים המרכזיים הקשורים בו ומתרוקנים ממשמעות בלי הרף הם רצף הזמן והעבודה הפיזית שנדרשים להפקת דימוי. כשאלה נזנחים לחלוטין לטובת הרעיון, קשה מאוד לפענח את המונח עצמו. סוגיה זו נעדרת לחלוטין מתוכני הפסטיבל המוצהרים, וזה פשוט פספוס". יהונתן ה. משעל על פסטיבל הצילום הבינלאומי ביפו העתיקה.

פסטיבל הצילום הבינלאומי בנמל יפו הוא אירוע שעצם שמו מכמין הבטחות רבות וציפיות גדולות. עצם העובדה שפסטיבל שמוקדש כולו לצילום מתקיים היא מבורכת, בעיקר אם הוא מתייחס, כפי שיש לצפות, לשאלות הגדולות והמטרידות שעומדות בפני המדיום היום.

מנהלו האמנותי של הפסטיבל הוא אייל לנדסמן, צלם מסחרי מוכר ומוערך, שמציב לאירוע מטרות אמנותיות בעיקרן. אחת ההחלטות המעניינות של הפסטיבל היא בחירה ב"צלמים-אוצרים" – נשות/אנשי מקצוע מתחום העיתונות או האמנות שנבחרו לאצור תערוכה עצמאית תחת הכותרת הרחבה "מרחב מוגן", שמו של הפסטיבל השנה. הבחירה הזו מעידה על מודעות למכשולים שניצבים בפני פרויקט מהסוג הזה, שנע בין תצוגה מוזיאלית ליריד אמנות פופולרית.

דאג ריקארד

דאג ריקארד

נראה שהפסטיבל נוקט במכוון עמדה מעורפלת ביחס לצילום, כדי שלא ליפול למלכודות מוכרות של הצגת צילום עכשווי. הבחירה הזו, לצד ההחלטה למנות אוצרים מקרב השיח הצילומי, מי שהם צלמים בעצמם, מציבה יסודות רחבים ויציבים למדי לעיסוק בשאלות המטלטלות שנובעות מהמדיום היום, כפי שמנסח אותן לנדסמן בטקסט הפתיחה לקטלוג:

"בעידן שבו לכל אדם יש מצלמה ומיליוני תמונות נוצרות בדקה, עולות השאלות על תפקידו של הצלם וערכו של הצילום. העידן הדיגיטלי מעמיד בפני הצלמים מרחב של אפשרויות יצירה והפצה בפלטפורמות חדשות, אך האתגר הגדול אינו נמצא במעשה הצילום, אלא בהבנה של המשמעויות התרבותיות, הפוליטיות והחברתיות של השימוש בטכנולוגיות ובפלטפורמות אלו".

פסטיבל בסדר גודל בינלאומי, כפי שהוא מוצג, עם שמות בולטים מהארץ והעולם, היה יכול להיות אמיץ ורלבנטי בתוך הבלבול הרב שקיים היום ביחס לצילום. והנה, נראה שכאן בדיוק נעוצה הבעייתיות בפסטיבל – הוא כמעט שאינו עושה דבר מכל הדברים שלנדסמן מתאר. הסיבה לכך נרמזת בדבריו שלו; כשהאתגר הגדול אינו מעשה הצילום, קשה לצפות ליותר מתגובה פרשנית למקום שצילום תופס היום בחברה. העיסוק במעשה הצילום, בפעולה עצמה, ביציאה מתוך העבודה והחומר היה יכול להוביל למקום שכה חסר בדיון המוגבל בלאו הכי על גבולות המדיום והרלבנטיות שלו.

רות קונולי

רות קונולי

מאז המצאת הצילום, האלמנטים המרכזיים הקשורים בו ומתרוקנים ממשמעות בלי הרף הם רצף הזמן והעבודה הפיזית שנדרשים להפקת דימוי. כשאלה נזנחים לחלוטין לטובת הרעיון, קשה מאוד לפענח את המונח עצמו, מה שמוביל למצב העניינים העכשווי, שעוסק ביחס למדיום כאל שטף דימויים חסרי רצף. סוגיה זו נעדרת לחלוטין מתוכני הפסטיבל המוצהרים, וזה פשוט פספוס. הרי הצלמים-אוצרים הם בדיוק מי שיכלו להתבונן בכלים מקצועיים בשטף הדימויים האינסופי ואופני הייצור המגוונים שלהם, שכבר מזמן אינם כוללים רק מצלמות, ולבחון את דרכי התצוגה הקיימות מול החידושים החברתיים והטכנולוגיים. במקום זה אנו מקבלים עוד מאותו הדבר, עם קורטוב שמרני של "פעם ידעו איך לצלם פה".

הבחירות של הצלמים-אוצרים מדויקות וטובות, כפי שאפשר היה לצפות. מדובר במי שהיום-יום שלהן/ם כולל עיסוק בלתי פוסק בדימויים של עצמם ושל אחרים. דניאל צ'צ'יק מנהל את בלוג הצילום של "הארץ", אתי שוורץ ורע בן-דוד מנהלים בית-מלאכה לצילום, ואלו רק דוגמאות. לכן הדימויים טובים, אך המסגרת הכללית של הפסטיבל אינה מצליחה לומר משהו חדש על צילום. למעט נסיונות מעניינים כמו זה של חברי הגלריה אינדי בתערוכה "ביקור בית", שהחליפו ביניהם מפתחות וצילמו בבתים זה של זה, לא מתרחשת בפסטיבל קפיצה מעל לגבולות הקונבנציה הצילומית.

ג׳ניפר אבסירה

ג׳ניפר אבסירה

התערוכות מוצגות באופן שמרני של הדפסות איכותיות, רובן גדולות ובשחור-לבן על גבי קירות לבנים. בעייתית במיוחד היא אחת התערוכות המרכזיות, שאצר אלדד רפאלי. נסיונו העשיר כצלם מסחרי לא סייע לו לקיים חיבור תמתי בין הדימויים היפים שבחר, וכותרת התערוכה נראית מאולצת כשדימוי של ניר דבוראי מוצג לצד זה של ג'ניפר אביסרה או הדר סייפן. כל אחת/ד מהן/ם נהדרים בפני עצמם, אך המרחק האמנותי הגדול בין העבודות ואופן ההצבה כל-כך לא מעניין, כך שמלבד ההסבר המילולי, לא ברור מה הן עושות זו לצד זו.

בכמה מהתערוכות מופיעים שמות שאינם מוכרים בשיח הצילומי המקומי, כמו חמישה צלמים בריטים עכשוויים שאת תערוכתם אצרה מיה ענר, או התערוכה יוצאת הדופן של גילי זיידמן ואיריס פשדצקי, שמציגות ארבע צלמות חרדיות. אלה מאוזנים באופן לא הוגן אם רק יוצאים לצד השני, בסלון יפו, שבו עבודות קטנות שהודפסו מצילומי אינסטגרם נמכרות ב-200 שקל כל אחת. בהמשך מוצגת תערוכה על קיר ההאנגר הנטוש, שכלל לא ברור מדוע נתלתה דווקא שם. התצלומים תלויים בחובבנות. הדימויים קשורים כולם באוכל, ובקלות היו יכולים לקבל מקום ראוי יותר מאשר רקע לחבורת הילדים שמוכרים טרופית בשני שקלים. על התערוכה הזאת, שנקראת "רשתות", כתבו האוצרים ריאן פרויס ואיתיאל ציון: "כאן? גם אנחנו התלבטנו".

אחד המונחים שחוזרים בתיאור התערוכות הוא "שפת הצילום", או כפי שכותב יצחק גורן, מנכ"ל הפסטיבל, "אנחנו מאמינים ביכולתה של שפת הצילום, שכולנו משתמשים בה ביום-יום, לתעד וליצור שיח מרתק שנע בין המוחשי למופשט, לאפשר תקשורת בין אנשים, לקרב ביניהם ולהתנסות בחוויות של אחרים כמו חווינו אותן בעצמנו". אם הכוונה היא לאותו מונח שהיה הבסיס לתערוכה שזכתה לביקורת הרבה ביותר בתולדות הצילום, "The Family of Man", במהלך שנות ה-80 ועד שנות ה-90, שריד קדמוני של מודרניזם שמניח שפה ויזואלית טראנס-הומאנית ובינלאומית – יש פה בעיה רצינית אפילו יותר.

אם לציין רק שניים מבין חוקרי צילום רבים/ות אחרים/ות – רולאן בארת בספרו "מחשבות על הצילום" וסוזן זונטג ב"להתבונן בסבלם של אחרים" – הללו מפריכים את העמדה שלפיה שפת הצילום מובנת לכל בן-אנוש, ומציבים במרכז את ההקשר של העבודה. לשיטתם, תצלום ניתן להבנה משמעותית רק דרך ההקשר שלו. התצלום כחפץ נמצא על מפה של יחסי כוחות מורכבים, ובהם תוכנו של התצלום עצמו, המוען והנמען שלו. קשה להבין איך פסטיבל הצילום מבטל את ההבנות הבסיסיות האלו ומציג צילום באופן שמרני כל-כך, כאילו הפסטיבל האמיתי אינו מתקיים כל השנה ובכל רגע ברשת.

פסטיבל הצילום הבינלאומי, נמל יפו והעיר העתיקה. נעילה: 7.5.16

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.