כובש את הכיבוש

"העבודה מציבה מראה לכלל הציבור הישראלי, שנדרש לזהות ולהתמודד באמצעותה עם ביטויי האלימות שלו עצמו, גם באופן אישי וגם כאזרח. החשיבות שלה בימים אלה חשובה לאין שיעור, במיוחד לנוכח קולות של צנזורה, משום שהיא מפנה אצבע מאשימה באופן שווה אל כולם". דנה שלו על "ארכיון", יצירתו של ארקדי זיידס

היצירה "ארכיון" של ארקדי זיידס מעתיקה את הכיבוש מהשטחים אל הבמה. באמצעות עיבוד המציאות המצולמת בשטחים לעבודת מחול טוען זיידס כי לא ניתן לנתק בין "כאן" ל"שם", בין "המציאות" ל"אמנות", בין "שמאל" ל"ימין". הכיבוש מתקיים בשם כולנו, ועל כן הוא נוכח בהכרח בכל. תחושת האחריות מניעה את זיידס להתבוננות מעמיקה ב"אחר" – במתנחלים ובחיילים. במקום להדיר אותם או להתעלם מהם, הוא מבקש להכיר אותם.

Christophe-Raynaud-de-Lage-2

צילום: Christophe Raynaud de Lage

על המסך מוצגים קטעים מתוך ארכיון בצלם, שצולמו על-ידי מתנדבים פלסטינים ומתעדים מצבי עימות בגדה המערבית. על מסך אחר מוקרנים גם פרטי הקטלוג: היכן צולמו הסרטונים ומתי ומה התיאור שניתן להם על-ידי ארכיון בצלם. מתוך הארכיון בחר זיידס סרטונים שמציגים דמויות ישראליות בלבד. אל מול קטעי הווידיאו ניצב זיידס וחוזר אחרי תנועותיהם.

כדי ללמוד את הישראלים, נבחרו קטעים שמדווחים על פעולות מסוגים שונים: יידוי אבנים, השחתה של מטעי זיתים, עימות עם הצבא, מתנחל שנתפס על-ידי חיילים ומובל בכוח, חייל אוחז ברובה ומביט מבעד לכוונת. אוסף האירועים והתנועות שנגזרות מהם מורכב ממצבים פיזיים ורגשיים שונים של האובייקטים – פעם הם החזקים ופעם הם החלשים.

בידוד הפעולה הפיזית, הוצאתה מהקשרה והעתקתה אל הבמה מתרחשים בשלבים: קודם תועדו חלקים מן המציאות בשטחים ונשמרו בארכיון. לאחר מכן נבחרו קטעים מתוך ארכיון רחב, ולבסוף נבחרו דמויות ותנועות מסוימות מתוך הסיטואציה – שהחיקוי שלהן על-ידי זיידס מבודד אותן מן ההתרחשות המקורית ומציג אותן בחלל התיאטרון.

עיבוד החומרים התיעודיים והטמעתם ביצירת המחול נעשו בשיתוף עם אמני הווידיאו אפי וייס ואמיר בורנשטיין. ההצגה של הסרטים במקביל למחול, כאשר הדמויות מופיעות בגודל טבעי כמעט על מסך, מחזירה לדמויות ולמצבים הנבחנים את האותנטיות שלהם ככל שניתן.

לכך נוספת הקרנת פרטי הקטלוג, שחושפת ומדגישה את התהליך. הבחירות האסתטיות יוצרות במה שהיא מעין מעבדת מחקר שבה נבחנות תנועות בודדות של אנשים יחידים על רקע ההקשר שלהן. זיידס מבקש להפנות מבט ממוקד אל הגוף האלים האחד, במקרה הזה שניים (הוא והאובייקט הנצפה), ואל שניהם מופנית האצבע המאשימה באופן שטוען להיות שוויוני.

החייל נמצא באמצע הדרך שבין הרקדן למתנחל

פרקטיקה של חיילוּת מתבצעת על-ידי רוב הציבור הישראלי, והיא מוכרת לא רק כדימוי, אלא גם בפיזיות שלה. החיילים שנראים בסרטונים שזיידס מקרין נמצאים בסיטואציות בנאליות של הפרקטיקה הצבאית: כיוון נשק, זריקת רימון, עמידה אל מול מצלמה, פינוי מתנחל מנקודה א' לנקודה ב' על ציר המתפללים.

הפרקטיקה של המתנחל היא פחות מוכרת, ובמובן הזה המתנחלים הם "יותר אחרים" מאשר החיילים, והדימויים שלהם טעונים יותר. אפשר לומר שהחייל נמצא באמצע הדרך שבין הרקדן למתנחל על ציר האחרות. את הציר הזה מבקש זיידס לטשטש או לקצר, או אולי להפוך אותו למעגל שמכיל בתוכו את שלושתם.

archive-1

צילום: גדי דגון

אימוץ הפרקטיקות וביטול ההבדלים יכולים להיקרא הן כקריאת אזהרה חמורה והן כהסכמה – שתיהן טענות רדיקליות מאוד. איך אנחנו יודעים לשייך את זיידס לקבוצת ה"סמולנים" ולא לקרוא את ארכיון כאימוץ, כניעה או שינוי אידיאולוגי? התשובה נמצאת באקט החיקוי – שהוא וקטורלי, יש לו כיוון חד-צדדי, מהמקור שממנו נובעת התנועה האלימה להעתק שלה על הבמה.

נוסף לכך קיימת האפשרות לנוע למשל יחד עם הדמויות באופן מקביל וזהה להן, ליצור רציפות ואחדות או אפילו להקדים תנועה שלו לשלהן; תחת זאת יוצר זיידס סיטואציית מראה שמטרתה להכיר ב"חלקים בנפש שלנו" או "חלקים בגוף שלנו" שהם לא-מודע שיש לחשוף. בעשותו כך, תוך הקפדה יתרה על כבוד האובייקטים שהוא בוחן והצגתם באופן האובייקטיבי ביותר האפשרי, הוא מאמץ אותם אל הקבוצה שהוא שייך אליה ויוצר ייצוג של גוף קולקטיבי אחד. פעולת ההאחדה היא הפעולה המשמעותית ביותר ב"ארכיון", ובה טמונה עוצמתה הרגשית והאינטלקטואלית – שתיהן מטלטלות.

"המתנחל" ו"החייל" הם זרים ל"רקדן", ולכן פעולת החיקוי מתחילה בניכור. זיידס נדרש לחזור על כל תנועה כמה פעמים: לדייק בחיקוי, להטמיע את התנועה בגופו שלו, ללמוד אותה. מנחי הגוף והתנועות האלימות זרים לגופו של הרקדן ותשומת הלב מופנית לפרטים הקטנים של הביטוי הפיזי. סרטוני הווידיאו מציגים הדרגתיות: מנוף ודמויות מטושטשות אל תקריבים ודמויות מסוימות ועד לשימוש בקול.

הרצף הזה, כאמור, אינו נארטיבי או דרמטי, אלא מסמן התבוננות בעין חוקרת על רצף של התמקדות. בהתאמה, החזרה על התנועות והקולות, גם כאשר היא יוצרת רצפים קצרים וקצב, לא הופכת למחול במובן המקובל שלו, וכך מפרק זיידס את הפוטנציאל האסתטי והדרמטי שבניכוס התנועות על-ידי רקדן. הוא לא מאמץ את התנועות לרפרטואר התנועתי שלו באופן מלא, ונזהר שלא ליצור הזדהות מוחלטת וקבלה של האלימות – אבל חלקים ממנה נותרים בגופו ומטעינים אותו.

מגע עם מציאות שאחרת היתה נותרת דימוי מוקרן

"ארכיון" מזהירה מפני החלחול של אלימות הכיבוש אל חיינו הפרטיים, והיא גורמת לקהל לנוע באי-נוחות בכסאו. ההקרנה של המעשה האלים והחיקוי שלו מתפקדים כדימוי לתהליך שבו חברה כובשת מאמצת קודים של צבא ומלחמה ומשתמשת בהם בחיים האזרחיים. על-פי זיידס, התהליך הזה הוא בלתי נמנע והוא הופך את כולנו לאלימים בעל-כורחנו.

בין הסרטונים נמצא גם תיעוד של מעשים המתרחשים בפריפריה של האלימות – אלימות של ילדים מתנחלים למשל, ומצבים כביכול סטטיים, עמידה של דמויות לפני או אחרי מעשה האלימות. אלה מדגישים את טענתו של זיידס שהאלימות נוכחת גם כאשר מעשה האלימות "נעלם". כך זיידס מכנס את שני המחנות לקבוצה אחת ומעלה שאלה מוסרית רחבה יותר וקשה יותר לתפיסה.

הבחירה של זיידס ביצירה של סולו שמבוצע על-ידיו מעניקה לה מימד אישי, של יוצר ואזרח שמוצא עצמו מוטרד לנוכח הארכיון הזה. כלומר, לנוכח המציאות. העבודה מציבה מראה לכלל הציבור הישראלי, שנדרש לזהות ולהתמודד באמצעותה עם ביטויי האלימות שלו עצמו, גם באופן אישי וגם כאזרח. החשיבות שלה בימים אלה חשובה לאין שיעור, במיוחד לנוכח קולות של צנזורה, משום שהיא מפנה אצבע מאשימה באופן שווה אל כולם.

כך ממלא זיידס את שליחותו האמנותית, מתבונן במציאות בעין ייחודית ומיומנת ומחזיר מבט אל החברה שעל-ידיה נשלח כדי לספר לה דבר על אודות עצמה – דבר שבלעדיו לא היתה יכולה לראות. גופו של זיידס משמש עבורנו מתווך למגע עם מציאות שאחרת היתה נותרת דימוי מוקרן בלבד או נעלמת מעינינו (כולנו) לגמרי.

Gadi-DAgon1

צילום: גדי דגון

"ארכיון" היא יצירה מדויקת ורהוטה, שאינה חוששת להציג שאלות קשות וגם לשאת בנטל הבירור שלהן. האלימות והאחריות האזרחית הן מושגים שנכון וחשוב לדון בהם בכל מקום, ו"ארכיון" יכולה לתפקד באופן דומה אל מול קהל מגוון גם בחו"ל ואף ללא הקשר ישראלי-פלסטיני מובהק. כך קורה שהיא עושה שירות של ייצוג מורכב ואנושי לקונפליקט הישראלי-פלסטיני מנקודת מבט ישראלית כוללת, ומציגה קול ישראלי שהוא אינו קיצוני בעמדותיו, אלא בחיפושו אחר תשובה. הטענות הרדיקליות שמציג זיידס הן נועזות במיוחד משום שהן מתייחסות אל הישראליות ומתרחשות בתוכה ולא מחוצה לה.

***

"ארכיון" הוצגה בבכורה ישראלית במסגרת פסטיבל "צוללן", לאחר בכורה מוצלחת בפסטיבל אביניון.
חומרי "ארכיון": מתנדבי הפרויקט "חמושים במצלמות" של בצלם, מרכז המידע הישראלי לזכויות האדם בשטחים: אימאן סופאן, מועז סופאן, אימאן סופאן, בילאל תמימי, עודאי עאקל, עאוני דענה, בסאם ג'עברי, אבו-עיישה, קאסם סאלח, בילאל תמימי, מוסטפא עלקם, עבד אל-כרים ג'עברי, עיסא עמרו, אחמד ג'ונדייה, מועז סופאן, נאסר חריזאת, ראאיד אבו א-רמילה, אבו סעיפן, אורן יעקובוביץ', נאאיל נג'אר, מונה א-נוואג׳ה, ראאיד אבו א-רמילה.
קונספט וכוריאוגרפיה: ארקדי זיידס; ייעוץ וידיאו: אפי ואמיר (אפי וייס ואמיר בורנשטיין); אמן סאונד ודרמטורגיה של קול: תום תללים; ייעוץ אמנותי: קטרינה בקטסאקי; אסיסטנט לכוריאוגרף: אופיר יודלביץ'; הלבשה: אדם קלדרון; תאורה: טלי לורו; ניהול טכני: פייר-אוליביה בולן; הפקה: יעל בכור; תודה מיוחדת למרים ואן-אימסשוט.

1 תגובות על “כובש את הכיבוש”

    "להכיר אותם" את המתנחלים והחיילים באופן אובייקטיבי כביכול דרך המצלמות של "בצלם" והעיניים הפלסטיניות (האובייקטיביות)

    לא מכירים מתנחלים, ארון הספרים המטען התרבותי שקוף בשבילכם

    לא מכירים פלסטינים, אפילו לא מדברים ערבית

    ברגע שאתם קוראים ליותר מ50% מהאוכלוסיה הישראלית "האחר" (פלסטינים, מתנחלים, חיילים, תומכי מתנחלים) זה אומר שמשהו בראיית העולם הממסדית התרבותית שלכם ובקריאה של מוסדות הכח מוטעה מאוד

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.