לחשוב מחדש, לַחֲשֹׁב מֵחָדָשׁ: אינטימדאנס 2021

"בעוד שבשנים קודמות היה לנו חשוב לארח כותבות וכותבים רחוקים ככל האפשר משדה המחול, השנה הרגשתי שנכון לכנס ולהתכנס; לבקש מיוצרות ויוצרים לכתוב ולהרהר בעקבות העבודות המתהוות של הקולגות שלהםן". קטעים מתוך החוברת RE/THINK, שערכה ד"ר עידית סוסליק לפסטיבל אינטימדאנס 2021

Rethink [לחשוב מחדש | לַחֲשֹׁב מֵחָדָשׁ]

ברגע אחד העולם עצר, ואז החל לנוע אחרת.

מגפה עולמית, כזאת שמתרחשת ברומנים דיסטופיים או יבשות נידחות, אבל כאן, עכשיו, מולנו.

פתאום כל מה שהגדיר עד אז את הווייתנו המיידית השתבש או נעלם לחלוטין – תפיסת הזמן ותחושת המרחב, אפשרויות המגע והקרבה, הגבול בין תנועה לנייחות; וככל שעבר הזמן נראה היה שגם וודאויות גדולות יותר קורסות אל תוך עצמן – ההשגחה האלוהית של הדת, החלטיות המדע, יציבות האמת.

המרדף אחר המושג 'בריאות', שככל שדחק את רעיון 'קדושת החיים' הפך לאמורפי כמעט כמו המילה 'מאומת', התבסס כתכלית קיומית שנעדרת רפרנס של עבר מוכר או עתיד בר אחיזה, ומתקיימת רק כהווה מכוון מטרה אחת – לחיות – ובתוך מחול השדים הזה נדמה כי איבדנו אותנו, כפרטים וגם כקהילה. התבצרנו בלעומתיות, ללא יכולת לשהות או להכיל מורכבות, רואים לנגד עינינו רק ניגודים – אדם מול מדינה, זכויות הפרט מול מחויבות אזרחית – ואפילו ערך הסולידריות החברתית נישא בגאון כ-'תו' הצדק של מי שמקבל וגם מי שמתנגד, מי שמתחסן וגם מי שמוחה.

כשנה וחצי אחרי, אנחנו מוצאים את עצמנו במרחב הסף ובזמן המושהה של 'שגרת מגפה' – מצב אוקסימורוני כשלעצמו – ואנחנו מנסים שוב, או בעצם עדיין, להבין איך להתקיים: האם כבר צריך להפסיק להתאבל על מה שאבד? האם הגיע הזמן להכיר בכך שיש מציאות חדשה? האם לשחרר את התקווה שהעולם שהכרנו יחזור לקדמותו?

כל זאת, כשברקע יערות מתלקחים, קרחונים נמסים וערים מוצפות, ואנחנו דוהרים אל עבר תרחיש אימים אפשרי, שבזמן לא רחוק – ייתכן ולא יהיה לנו עולם שנוכל להתקיים בו.

ברגעים אלה של תהייה וחוסר וודאות, המחול היה ועודנו מצפן; יוצריו הם אלו שרקדו בכיכרות העיר בימי הסגר, הן אלו שנפגשו איתנו דרך המסכים בתקופת הריחוק. גופםן אצר לתוכו את משקעי העת הזאת ויצק מתוכם תנועה שברירית ועוצמתית, מהורהרת והחלטית, סדוקה ושלמה.

החוברת הזאת מאגדת את המחשבות, התובנות והמבט שלהםן על מושגים מהחיים ומהאמנות שהשתנו בעקבות נקודת הזמן הזאת. בעוד שבשנים קודמות היה לנו חשוב לארח כותבות וכותבים רחוקים ככל האפשר משדה המחול, השנה הרגשתי שנכון לכנס ולהתכנס; לבקש מיוצרות ויוצרים לכתוב ולהרהר בעקבות העבודות המתהוות של הקולגות שלהםן. רציתי שנתלכד כקהילה גם כאן, גם ככה, ונחגוג רגעי עשייה אמנותית שגם כשאינה מתרחשת פיזית יחד, עדיין מאשרת את תפקידו ההיסטורי של התיאטרון כ-"gathering place" שלנו (Lepecki, 2016).

התוצאה היא ניסיון משותף להעניק אנציקלופדיה של רעיונות, בהשראת זו האייקונית שהגו, כתבו וערכו ד"ר דוד גורביץ' וד"ר דן ערב לפני כעשור, אך מעודכנת לעולם שחושב את עצמו מחדש, עדיין. במסגרתה אנחנו "משתמשים בתבונת המחול כדי למצוא את הדרך חזרה לגופים שלנו", בהשאלה ממבקרת המחול של הניו יורק טיימס, ג'יה קוראלס, ומציעים את המחשבות שניסחנו כדי לפלס את תנועותינו בהווה הפרום, ואל עבר העתיד הלא ידוע. אולי באופן לא צפוי, אפילו נזכה לחוות רגעים של חדווה בדרך.

"עצמו את העיניים. התמקדו באיך אתם מרגישים. ואז חזרו על זה. חשבו איך הגוף שלכם, ולא רק הבניינים, מסתיים באוויר. הכל מסתכם בהתענגות על הבין לבין" (Kourlas, 2021)

ד"ר עידית סוסליק

עורכת חוברת RE/THINK | פסטיבל אינטימדאנס 2021



אלתור [אִלְתּוּר | Improvisation]

יאיר ורדי כותב בעקבות Material Girls | שלומית פונדמינסקי

41 הצעות לאלתור

סקור מיושן להגדרה מחדש במאתיים שמונים ואחת מילים וסימונים

  1. לקחת נשימה אחרי כל פרק. // 2. להבין – ההווה ממושך. // 3. עתיד – דבר שלא ניתן לראות. // 4. לפעול. // 5. להפוך את ההווה למתמשך. // 6. לא לדמיין שאני יכול לראות את מה שאינו בהישג מבטי. // 7. לפעול. // 8. לראות את מה שאני יכולה לראות. // 9. להבין – אני לא יודע מה שאיני יודע.// 10. לפעול. // 11. אני יודעת את מה שאני יודעת. // 12. לא לתכנן. // 13. לא לתכנן. // 14. האם ניתן לא לתכנן את מה שיכול לקראת. // 15. לקחת החלטה אחת. // 16. לפעול. // 17. לקחת החלטה שניה. // 18. לפעול. // 19. לקחת החלטה שסותרת את שתי ההחלטות הראשונות. // 20. להקשיב. // 21. לקחת החלטה רביעית. // 22. להשתהות. // 23. לחזור להחלטה הראשונה. // 24. לפעול בתוכה לפחות לכמה רגעים. // 25. האם אני רוצה להמשיך לפעול על פי החלטה מספר אחת. // 26. לפעול. // 27. להחליט החלטה אחרת. // 28. להחליט החלטה למרות שאני לא יודע. // 29. לבדוק את מה שהחלטתי שוב. // 30. לחזור. // 31. להסכים לכך שאיני יודעת, לאהוב את זה שאני לא יודע // 32. ללכת למקום אחר. // 33. לחזור שוב. // 34. לא לדמיין, לראות. // 35. לא לחשוב שאני יכולה לראות את מה שאינו בהישג מבטי, לראות את מה שאני יכול לראות, להבין שאני לא יודעת את מה שאני לא יודעת. // 35. אני יודע את מה שאני יודע. // 36. להתחסן. // 37. לא להתחסן. // 38. כל מה שאני אתכנן נדון לכך שלא יצא מה שתכננתי. // 39. לפעול. // 40. להכריח את עצמי לא לתכנן. // 41. לפעול.

ואולי יש לאלתר את היצירה, בין אם היא של החיים עצמם ובין אם היא מעשה האמנות, כאסופה של צעדים מנוגדים בהווה מתמשך שמתפעלים ומחיים את תנאי הנראות והתפיסה.

יאיר ורדי הוא יוצר, אוצר פרפורמנס ומנהל אמנותי, מרצה, דרמטורג, ומעצב תאורה. בעבר מפתח יוזמות ואוצרות של תיאטרון תמונע ומנהל אמנותי של פסטיבל אינטימדאנס 2013-2017

שלומית פונדמינסקי, צילום: עתליה זהבי



הפוליטי [הַפּוֹלִיטִי | The Political]

מירב דגן כותבת בעקבות 380.379.378 | רונית זיו

הפמיניסטית הרדיקלית קרול האניש טבעה בשנות ה-70 את הביטוי "האישי הוא הפוליטי",  והשימוש הרחב באמרה היווה חלק מביקורת על מבנה המשפחה הגרעינית וערכי המשפחה.

כיום הכל פוליטי, האישי הוא ציבורי, והגוף – או יותר נכון הזהות הגופנית – הופך למניה בשוק האלים והמניפולטיבי של פוליטיקת הזהויות. למעשה, הגוף הוא תמיד פוליטי, כי מיסודו הוא מצע לפרובלמטיקה – בין נראות לשייכות, בין אימננטיות לטרנסנדנטיות, בין טבע לתרבות, בין חומר לרוח ועוד ועוד.

בימים של מגפה הגוף מסומן כסכנה: כמחולל וגם כקורבן שלה. בשם אותה סכנה, מתעצבת רטוריקה של קצוות, של הצהרות גורפות, של אנחנו והם. אך הגוף למעשה תמיד סומן כסכנה, בין אם בשם הדת או בשם הסדר הציבורי. המגפה היא רק טריגר להקצנה; שיקוף של אותה פרובלמטיות – או אי ההלימה – השוכנת בגוף והופכת אותו לאתר נפיץ, עם פוטנציאל דכאני וחתרני בו זמנית.

אך השאלה היא לא האם גוף הוא פוליטי, אלא איזה סוג של פוליטיקה הוא בוחר לדבר ובאיזה מגרש הוא בוחר לשחק. האם הגוף הוא פיון במגרש הגדול של הפוליטיקה המז'ורית שעסוקה בביסוס עמדות כוח והגדרת זהויות או להטוטן בפסאז'ים הנסתרים של הפוליטיקה המינורית שמבקשת לערער על אותן זהויות ולנתץ הגדרות.

אמנות יכולה לחלץ את הגוף (גם אם רק לרגע קט) מהשיח, לאוורר את התבניות והאמונות שמטביעה בו הפוליטיקה המז'ורית. באמצעות האמנות יש לנו את האפשרות להתבונן בשוליים, בחרכים, בגמגום, במצמוץ, בדופק הפועם, בגודש, בכלום. יש לנו את האפשרות לדבר בשפה קדם לשונית, ולהשתמש בשפות קיימות באופנים חדשים. האמנות מאפשרת לנו לתת במה למה שמוסתר ומוחבא במחשכים. היא מאפשרת לנו לצעוד בדרכים לא סלולות.

בואו נעשה זאת!

מירב דגן היא יוצרת מחול, פרפורמרית  מורה ותלמידה תמידית. מנהלת אמנותית של פסטיבל אינטימדאנס 2020

רונית זיו

 

פסטיבל אינטימדאנס 2021 יערך ב-6-9.10 בתיאטרון תמונע בת״א. קישור לרכישת כרטיסים ופרטים נוספים כאן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.