מדיטציה על מהות של תנועה מחולית

קו דק נמתח בין שתי כפות ידיים מסמן את מוטת הזרועות, את החיבור של הקצוות למרכז. מתוך הקו נולד גוף ומהגוף נולדת תנועה. 

בחמישה מחקרים ויזואליים קצרים, שהם בעצם חמש סקיצות של מפגש בין גוף, מצלמה וקו, נבחנת תנועה: תנועה של גוף אחד – גוף הרקדנית הנעה בחלל, גוף מאומן, מתורגל, שדובר את שפת המחול; תנועה של מצלמה והצלם שמאחוריה ביחס לתנועת הרקדנית; תנועה של קו, המשורטט באופן ידני פריים אחר פריים בטכניקה תובענית המכונה רוטוסקופינג, כאשר אט אט הצטברות הפריימים המצוירים הופכת לשטף וזרימה. מחיבור שלוש התנועות האלה יחד מורכבת הכוריאוגרפיה של Five Studies.

ראשיתו של המהלך בהזמנה של הכוריאוגרפית מאי זרחי את טל קנטור – אמנית אנימציה וסטפן לאונרד – אמן חזותי המתעסק בוידאו, בציור ובסאונד, אמנים המתעסקים בתנועה כל אחד בתחומו ובדרכו המסוימת, למפגש ניסיוני ושיתוף פעולה. מפגש שייצר מרחב ביניים רב תחומי ממנו התהוותה העבודה.

שלא כמו כוריאוגרפיה המבוססת על תהליך יצירה של כוריאוגרפית ורקדן/ית יוצר/ת,  Five Studies היא כוריאוגרפיה היברידית אשר נוצרה מסינתזה בין תנועת המחול, הצילום, העריכה והאנימציה. המדיומים השונים אינם משרתים אחד את השני אלא יוצרים שפה משותפת משלהם. 

פרט מתוך Five Studies, מאי זרחי, אנימציה: טל קנטור

כל מחקר (each study) מתאר שלב בתהליך העבודה המשותף אליו האמנים מזמינים אותנו הצופים להיחשף וללמוד. סדר הפרקים בעבודה אינו אקראי, יש לו משמעות. בניין הידע נבנה מהיסודות: ראשית מוצגים השחקנים הראשיים – גוף, נייר ופריים המצלמה. אחר כך נחשף נושא המחקר המשותף: תנועתה של רקדנית בסטודיו ונקודות המבט השונות על אותה התנועה המתקיימות לאורך העבודה. הפרק הבא כבר מתמקד בתרגול של התנועה עצמה, התנועה של כל אחד מהמדיומים אך גם בתנועה שנוצרת ביניהם. וכהיפוך משלים, הפרק הרביעי עוסק בתנועה שנעצרה והתפרקה לאבני הבסיס – לתנוחות ולג׳סטות המרכיבות אותה. בגוף האדם החזקה של תנוחה סטטית יוצרת שלל תגובות מינוריות, פעימות, רטטים, המדגישים את התנגשות הכוחות המתקיימת בגוף בזמן העצירה. בווידאו, כמו באנימציה, כאשר מהירות הפריימים הבודדים עולה, שב ונוצר רצף ואיתו חוזרת התנועה. את המהלך חותמת קודה שהיא כבר האינטגרציה של נקודות המבט, התנועה בחלל והמעבר החופשי בין המדיומים. היא הגארנד פינאלה המשוחרר של המחקר.

עבודה זו נולדה מתוך הכרה במגבלות האפשרות להעביר מחול – אמנות הנצפית בלייב בחלל משותף של רקדן/ית וצופה, לדו-מימד מסכי. מגבלה שאינה קשורה אך ורק לתנועה בין מדיומים וטכנולוגיות אלא גם לאפשרות התיווך של חווית התנועה הסובייקטיבית של הרקדנית עבור הצופה; נושא בו עוסקת זרחי באופן קבוע ביצירתה. באופן מסורתי המחול פעל להעלמת חוויית הרקדן/ית מעיני הצופה באופן מכוון, כחלק מיצירת דימוי הרקדנית השמימית והנשגבת. בעבודותיה מזמינה זרחי את הצופה להזדהות עם החוויה הסובייקטיבית של הרקדנית על ידי הנכחת האנושיות של הגוף הרוקד, ההנאה, המאמץ, ה״ליכלוך״ שבעבודת המחול, ובכך גם להתחבר לחוויה הסובייקטיבית שלו/ה והקשר שלו/ה עם הגוף. העיסוק האינטנסיבי שלה בקול בעבודות כמו the VOICES (עם אמנית הקול מיכל אופנהיים, 2017) נובע מאותה מוטיבציה להנכיח את התחושות הפנימיות ונקודת המבט הסובייקטיבית של הרקדנית. הקול משמש בעבודה זו כמתווך לאופן שבו הרקדנית חווה אותה. לקול יש מימד מדובב המצליח לתת ביטוי לאיכות של התנועה, לטקסטורה שלה בגוף של הרקדנית.

פרט מתוך Five Studies, מאי זרחי, אנימציה: טל קנטור

מכאן, ומתוך הכרה במגבלות הוידאו, מה בכל זאת יכול להיווצר במפגש המדיומלי הזה בין החיים למסך? איך מתבצע התרגום בין גוף נוכח לגוף מיוצג, בין טכנולוגיה ״נמוכה״ לטכנולוגיה ״גבוהה״? 

בעידן בו טכנולוגיה מסוגלת לברוא עולם במספר לחיצות כפתור, אלגוריתמים חכמים מולידים אווטרים שמסוגלים לבצע כל כוריאוגרפיה ספקטקולרית וממשקים מבוססי אינטליגנציה מלאכותית יודעים לנבא כל תנועה שלנו, הפרקטיקה המחולית, היומיומית, עמוסה במגבלות הגוף והמרחב ועל כן דורשת הרבה סבלנות ואמונה. במיוחד בעת מגפה, בה מגבלות על התקהלות משבשות, ובתקופות מסוימות מונעות לחלוטין, את קיומו של המופע החי, שאלת הטכנולוגיה והמעבר לוידאו שבים ומציפים את האתגר – כיצד מעבירים את האיכות של האלמנט החי (לייב) של המופע? במובן זה, העבודה Five Studies היא תוצאה של מחקר וחשיבה על ההכרחיות של המחול ותפקידו בעת הזאת. וכאן בדיוק נכנסת האנימציה למשוואה, ראשית כמייצגת של החוויה הסוביקטיבית של הרקדנית בזמן התנועה ואחר כך כמתווכת של הפעולה. אך לא כל אנימציה מתאימה.

פרט מתוך Five Studies, מאי זרחי, צילום: סטפן לאונרד

בפרקטיקה המחולית אין קיצורי דרך. הרקדנית הולכת לסטודיו, כל יום, להאריך, לחזק, למתוח, להתחבר לנשימה, לנוע בחלל, לתרגל הקשבה עמוקה ומוזיקליות, לתרגל את המעבר בין תנועה לריקוד. זה low-tech במלוא מובן המילה. על כן נדרשת טכנולוגיה שבעצמה מבוססת על תרגול, על עבודה עמלנית, על ריכוז והתמסרות. מדיום האנימציה, וספציפית טכניקת ה-Rotoscoping איתה מציירת האנימטורית באופן ידני על גבי הוידאו, קרובה במהותה לתרגול המחולי. מתוך הנחה כי אותה קרבה עשויה להוליד אובייקט המסוגל להעביר את המחול לדו-מימד באופן המכבד את המקור, נוצרה עבודה זו. גם הוידאו הוא טכנולוגיה קרובה. כמדיום העוסק בתנועה, בחיבורים ובחיתוכים של תנועות ורצפים, ביחס בין דינמיקה של מצלמה לבין התנועה המתחוללת מולה, הוא קרוב מאוד למחשבה המחולית. לא סתם התפתחה מסורת ארוכה ומפוארת של וידאודנס – המבוסס כולו על השילוב בין תנועת הרקדן לבין עין המצלמה והעריכה. כך נפגשים המחול, האנימציה, הצילום והעריכה למדיטציה על חווית תנועה אנושית: מנקודת המבט של מי שמבצע את התנועה ושל זה שצופה בה.

שלחי את היד ישרה מול בית החזה. הניעי אותה בתנועה מעגלית רכה. הסתכלי עליה, איך היא נראית לך? איזה דימוי ותחושה התנועה הזו מעוררת בך?

כשהרקדנית רוקדת היא לא רואה את עצמה, אין לה תמונה מלאה של גופה. היא רואה את קצות הגוף, את הידיים נמתחות, את הרגליים נשלחות קדימה, מקפצות מעלה, מתקפלות תחתיה. כך גם כל בני האדם: איננו יכולים לראות את גופנו מבחוץ באמת אלא על ידי השתקפות. הדימוי הויזואלי שלנו את עצמנו חלקי ביותר ולעיתים די רחוק מהמציאות. לקצוות הגוף ולקווים שהם מייצרים, אלה שהרקדנית יכולה לראות בגופה, נוספת תחושת הגוף המבוססת על היכרות ולמידה. ומשם, הרקדנית משתמשת בדמיון שלה כדי להמשיך בתנועה, להתמסר לאיכות ולקצב שלה, לעבור דרך רצף הצורות שהגוף שלה מייצר תוך כדי תנועה, בלי שהיא תראה אותן מבחוץ. עבורה, הידע הנראה הרבה פחות רלוונטי מהידע המוכל בגוף ומסונכרן לתוך קצב ונשימה. אך כאן בדיוק נפגשים הגוף הרוקד עם התחושה הפנימית של הרקדנית ועם המבט החיצוני על התנועה. הקו של האנימציה מתחיל כייצוג של נקודת המבט של הרקדנית על עצמה, מקבל את האיכות של התנועה והופך למבט החיצוני של הצופה עליה.

בעבודה אחרת מאתגרת זרחי את הגבול בין גוף הרקדנית לנוכחותו של הצופה בחלל על ידי משחק עם תאורה דווקא. העבודה untitled (עם המוזיקאי אלעד ברדס, 2019) התקיימה בחושך כמעט מלא שייצר תנאים שווים לחוויית הקהל והרקדנית. זהו חושך כמעט מוחלט המייצר דיסאוריינטציה ומעלה  בקהל תחושות חזקות של הזדהות עם הרקדנית. במהלך ההופעה, הרקדנית מחזיקה ומניעה את גוף התאורה היחיד הפועל בחלל – נורת פלורסנט אדומה. כאשר היא מחזיקה אותה באופן מסוים, הנורה יוצרת דימוי דו ממדי של הגוף הנע. אותו דימוי דו ממדי מפעיל את המחשבה המושגית של הצופה ויוצר תחושת הזרה, ואילו החושך מייצר דווקא קירבה והזדהות. שתי העמדות מתקיימות בו זמנית, המתח ביניהן נמצא בלב העבודה והוא מה שמניע אותה. 

למבט (gaze) ולנקודת המבט (point of view) משמעויות מרובות ותפקידים שונים בעולם. מבט הוא כוח ממשמע ומארגן. הוא ייצוג וסוכן של רשות ואידיאולוגיה, הוא מסמל היררכיות ואת מערך הכוחות בעולם. לעיתים הוא נוכח וגלוי לעיתים שקוף ומופנם. הוא נמצא בכל, גם כשאנחנו לבד אנחנו מודעות לקיומו, לעיתים נענות לציווי, לעיתים מתנגדות וחותרות תחתיו. נקודת המבט חלקית תמיד, יותר משהיא מתארת דבר היא מסמנת את כל מה שלא נכלל בה. היא מביאה את האישי, הסינגולרי, הפרטני אל השיחה. אל מול כל יכולתו של ״המבט״, לפרספקטיבה המסוימת יש צניעות, אין בה יומרה. היא אמנם לא רואה את התמונה המלאה אך היא מביאה ״אמת קטנה״.

פרט מתוך Five Studies, מאי זרחי, צילום: סטפן לאונרד

ב- Five Studies למבט תפקיד חשוב ומרכזי. בין המצלמה לאנימציה אנחנו עוברות בין נקודות מבט – בין זו המסתכלת על הגוף הרוקד בדומה לאופן שצופה מתבונן בו, ובין זו של הגוף הרוקד עצמו המתבונן על עצמו. המעבר בין נקודות מבט הוא גם מעבר בין עמדות בעולם, מהחוץ פנימה ובחזרה. אנחנו מוזמנות לתרגל בעצמנו את תנועת הגוף והמבט תוך כדי צפיה. במפגש בין שתי נקודות המבט בעבודה זו מתרחבת המשמעות של שפה וייצוג מקבל נפח.

בתהליך העבודה נעשה שימוש במספר מושגי מפתח המקבלים משמעות ופרשנות אחרת על ידי כל אחד מהאמנים. למשל המושג 'חלל'. עבור הרקדנית והכוראוגרפית המושג מסמן את המודעות של הרקדנית למרחב שמחוץ לגופה, שאליו היא שואפת להגיע דרך התנועה. עבור אמנית האנימציה בעבודה זו, האינטראקציה עם החלל מובילה להתייחסות לנקודות המגע של הדמות עם הרצפה. כאשר בפועל עבור הצופה, האנימציה דווקא מעלימה את החלל – את הקונטקסט שבו מתקיימת הדמות – ומייצרת לימבו לבן שבו רק הקו המייצג את גופה ונקודת מבטה של הרקדנית מתקיים. בשביל הצלם ואמן הוידאו, חלל מתייחס לפריים, למסגרת שבה מתקיים העולם המצולם ותוחם אותו. כך המושג 'חלל' הופך למרחב הביניים בו נפגשים הפרשנויות, האלמנטים והכוחות המרכיבים את היצירה.

המבט מסדיר את היחסים בין האלמנטים אך ההיררכיה כאן אינה יציבה. המעברים בין המדיומים, בין נקודות המבט, בין החללים שנוצרים שומרים על אופק פתוח של התהליך היצירתי. בדומה לאופן שתנועת המחול בסטודיו ממשיכה להתפתח ולהשתנות תוך כדי תרגול, גם חמש הסקיצות  – חמשת המחקרים, משאירים אותנו עם פסיק בסוף ולא עם נקודה. המשפט לא הושלם, המחשבה לא התקבעה, המדיטציה על התנועה ממשיכה.

Five Studies/ סרט מאת מאי זרחי
בשיתוף עם טל קנטור וסטפן לאונרד
2022, 15:09 דק׳
קונספט, כוראוגרפיה, עריכה, הופעת משנה: מאי זרחי
צילום, עריכה, סאונד ומוזיקה: סטפן לאונרד
אנימציה, קונספט-ארט: טל קנטור
פיתוח תנועתי, הופעה: סוזנה גראו
מיסוך גרין: יונתן שוונק

נתמך על ידי:

NATIONAL PERFORMANCE NETWORK – STEPPING OUT, funded by the Federal Government Commissioner for Culture and Media within the framework of the initiative NEUSTART KULTUR. Assistance Program for Dance.

Five Studies יוצג בתאריכים 24-25.12 במרכז לאמנות עכשווית (CCA) במסגרת אירועי Out of Office. לפרטים נוספים