השלכות ההתוודעות

סרטה של חלי מזראי “וידבר”, המוצג בגלריה קו 16, עוסק בעדות לאירוע טראומתי שיתכן שהתרחש. הסרט צולם באודיטוריום המתנ”ס בו שוכנת הגלריה ובשדה בפאתי שכונת נווה אליעזר, ונפתח בשעשועון טלוויזיה מיושן בסגנון התוכנית “זה הסוד שלי”. בזמן מוגבל ובמספר שאלות קצוב מתבקשים ארבעה משתתפים לגלות את סודו של האדם היושב מולם. איש הסוד – נווד בשם ז’ק אליאס – עונה לשאלותיהם בתשובות מבולבלות. משאינם מצליחים לגלות את סודו הוא מספר לקהל את סיפורו, העוסק במפגש אקראי שאירע בשנת 1952 בינו לבין אמנית שפגש בשדה בדרכו מיפו לירושלים. האמנית, המייצגת יצריות, ידע, זיכרון וביטחון, מזמינה את הנווד לגלות את מה שעץ התות שעליו טיפסה יודע. הנווד סבור שהאמנית מציעה ידע שאין לו כל צורך בו ושום רצון לקחת עליו אחריות. כשהוא דוחה את ההצעה האמנית לועגת לו. “אל תדע יותר ממה שאתה רואה, תתעלם מהידע”, היא אומרת, ודוחפת לפיה כמות גדולה מדי של תותים המשפריצים עסיס לכל עבר. מתחת לעץ עומדים מעריציה של האמנית ומעודדים במקהלה, האמנית מתלוננת שאיש אינו מתעד את האירוע, וכל הסיפור מזכיר מיצג טיפוסי.

חלי מזראי – וידבר (פרט)

כשהנווד בכל זאת משתכנע להצטרף לאמנית הוא נשאל אם יש לו אומץ להקשיב. המקהלה הקרקסית מבשרת כי הנה עומד להתגלות הסוד שמחכה לסגור חשבון, ועוזבת את המקום. הנווד מטפס על העץ, המסך מוחשך, והוא מבקש מהאמנית שתקטוף עבורו תות מעורר תיאבון. היא זזה כדי לקטוף את התות, הענף נשבר והיא נופלת אל מותה. מבטיהם נפגשים לרגע והנווד ההמום נמלט מן המקום. איש מלבדו אינו יודע מה אירע. שישים שנה חולפות, וחידון הטלוויזיה הוא הפעם הראשונה שהנווד מדבר על מה שקרה.

מושג העדות, המטען שהוא נושא והשרירותיות היחסית שלו מעסיקים את מזראי כבר כמה שנים. בעבר שתלה אירוע בדיוני וטראגי בסיפורו ההיסטורי של הכפר עין-כרם הסמוך לירושלים. היא שזרה את “זיכרונות” המקרה במסלול הסיור במקום, והראתה כיצד ניתן לשכתב את ההיסטוריה בקלות רבה ובאופן שיראה אמין. אם בעבודה בעין-כרם הדיון בעדות נעשה בהקשר פוליטי ומקומי מובהק של ההיסטוריה הישראלית והפלסטינית החל מסוף שנות ה-40, ב”וידבר” עובר הדיון אל עולם האמנות. את האמנות היא מציבה דווקא בצד הבטוח והמבוסס. כך לא פחות מכפי שהאמנית מחזיקה בידע ובכישורים לחלצו (בתפקדה כמעין מדיום הדוברת שפת העצים ורושמת את קורותיהם), היא מחזיקה בתשובה לשאלה באיזה ידע ראוי להחזיק. זה משחק תפקידים הממקם את האמנות לצד החינוך והאינדוקטורינציה דווקא, ולא כגורם רדיקלי. מולה ניצב הנווד – בן בלי בית ומי שאמור להיות האמן הפרדיגמטי של המאה ה-20 – המסרב למרבה ההפתעה להצעה להצטרף לחוג היודעים ומעדיף להמשיך בדרכו מבלי לדעת.

אולם מהידיעה והשלכותיה קשה להתחמק. לא הידיעה המקורית בהכרח, אלא זו שהתהוותה מן המקרה. כשהנווד מבקש לספר את סודו הוא עובר מעברית לצרפתית. זו השפה שבה חווה את האירוע וזו גם “שפת הבית” שלו – הבית היחידי במקרה זה. נפילתה של האמנית אל מותה מסמנת גם את נפילתו אל מרחב טראומתי של זיכרון הלום עד כדי אילמות  בת 60 שנה. הרצון לדעת – ובמקרה זה לעלות על העץ ולטעום את התות שהופך בעל כרחו לפרי עץ הדעת – יוצר בסופו של דבר ידע שאין ביכולתו להתמודד עימו, ידע שיש לשחזר או לחלץ מאיזורים מודחקים, ולא באמצעות חקירה חיצונית כושלת אלא בווידוי אישי בלבד. מה נודע לנווד בטפסו על העץ איננו יודעים וספק אם גם הוא יודע, אולם השלכות תהליך ההתוודעות לדבר שלא ידע מלוות אותו מאז בכל מקום שאליו יפנה.

מזראי יצרה עיבוד חופשי לסיפור הנפילה מגן עדן ולספרו של אלבר קאמי “הנפילה”, ההופך את המשלים לאלגוריה על עדות וידע, על מחזיקי הידע ועל אחריותם ועמדתם בעולם.

וידבר – חלי מזראי
אוצרת: סאלי הפטל נוה
גלריה קו 16
נעילה: 25.4

פורסם בנוסח דומה ב”טיים אאוט”