נקודת מגע

מעבר לשיח התקשורתי הרדוד, סוגיית ההפרדה בין נשים לגברים במוזיאון ישראל מעלה שאלות עקרוניות הנוגעות ברב-תרבותיות ובביקורת עליה.

ההתנגדות להפרדה בין המינים המייצרת לא פעם הדרת נשים מהמרחב הציבורי מבטאת מאבק חשוב, אבל כאשר עושים במאבקים שימוש דמגוגי, הם הופכים לטרנדים קלישאתיים. הכותרות בעיתון "הארץ" ובכלי תקשורת נוספים צעקו לאחרונה כי ההפרדה בין נשים לגברים הגיעה למוזיאון ישראל. כותרת שהופיעה באתר הדתי "סרוגים" צווחה כי "הנהלת המוזיאון החליטה לראשונה בתולדותיה על ההפרדה התקדימית מתוך מטרה למשוך קהל חרדי ב'בין הזמנים' לתצוגה העוסקת בעולם החסידות והנקראת 'חסידים: לא רק שחור ולבן'". בהודעת דוא"ל שנשלחה בתפוצה רחבה פונה עו"ד גדעון רוזנבלום למנכ"ל המוזיאון ג'ימס סניידר (עם העתק ליועץ המשפטי לממשלה ולשר החינוך), כשהוא כותב בין השאר כי "זהו מעשה חצוף של הנהלת מוזיאון ישראל, שנטלה לעצמה זכות להנהיג במוסד ממלכתי, מנהגים השאובים מתקופת ימי הביניים. מוזיאון ישראל אינו בית כנסת!" בפנייתו למנכ"ל המוזיאון מוסיף עורך הדין ואומר כי "למעשה הנואל שאתה עתיד לעשות, לא היה תקדים בארץ. אל תהיה הראשון בפריצת פתח מסוכן זה". בכך כמו לא הבחין כי בשעה שהוא מבחין בין בית כנסת למוזיאון, רוח דבריו הלוחמנית דווקא מאששת תפיסה מקובלת הרואה במוזיאון בית כנסת או מקדש חילוני שאסור לחללו בפרקטיקות דתיות "מיושנות" ו"קדם מודרניות".

בדיקה פשוטה של הדברים מגלה שלא כצעקתה. המוזיאון בסך הכל מתכנן לאפשר לקבוצות של חרדים וחרדיות לבקר במקום בשעות שהמוזיאון סגור לקהל הרחב. עיתון "גלובס" ציין בעקבות זאת שבמוזיאון ישראל הזדעזעו לקרוא את הידיעה ב"הארץ": "לא יעלה על הדעת שהמוזיאון יקיים הפרדה כלשהי בין אורחיו", אמרה דוברת המוזיאון. עם זאת במוסד הדגישו שבין מוצרי התוכן של המוזיאון ניתן להזמין הדרכה פרטית מחוץ לשעות הפתיחה לקהל הרחב, וזוהי המסגרת היחידה שבה ניתן למצוא הפרדה, על-פי בחירת המזמינים. עובדות אלו אמנם פורסמו גם ב"הארץ", אלא שנדמה שבכדי לייצר פרובוקציה נפתחה הכתבה במשפט המכליל "מוזיאון ישראל יאפשר הקיץ, לראשונה בתולדותיו, שעות ביקור נפרדות לנשים ולגברים".

עטרה (חלק מכיסוי הראש). מזרח אירופה. צילום: אלי פוזנר/ מוזיאון ישראל

חבל שהסאגה מסתיימת בחשיפת טעות המשלבת טיפשות ואולי אף זדוניות מצד עיתון "הארץ". בסופו של דבר השאלה האם חברת הרוב האזרחית צריכה לאפשר ל"אחרים" שבתוכה לחיות, לפעול ולצרוך במסגרת סולם הערכים שלהם, היא שאלה כבדת משקל ונוגעת ביסודות אקוטיים שהשיח הרב-תרבותי וההתנגדות לו העלו. בצרפת הכריע החוק בתחום כשאסר את כיסוי הראש של נשים במוסדות ממלכתיים תוך "ישום עקרונות החילוניות". חברת הרוב בישראל מקיימת אמנם שיח פלורליסטי יותר מרעותה הצרפתית (ועל אמירה זו חולקות בדרך תיאוריות פמיניסטיות כפי שאסביר להלן), ויחד עם זאת נדמה שהשילוב בין כוחן של המפלגות החרדיות שכמעט אינן מאפשרות שינויים משמעותיים במה שהתקבע כ"סטאטוס קוו" (ראו ערך שאלת השווויון בפני החוק שעלתה במסגרת הדיון הפוליטי בגיוס חרדים), ובין אוזלת ידם של כוחות ליברליים לעמוד על משמר ערכיהם, מונע מן הדיון הציבורי החשוב ביחסי הגמוניה ושוליים להתקיים לעומקו. דומני שמותר ואף רצוי שהמוזיאון יפתח את שעריו גם לקבוצות אידיאולגיות, דתיות ופוליטיות בלא לפשפש במנהגיהם, מינם, דעותיהם ודתם. כשמדובר בפארסות מעין זו ובשגיאה  שניתן היה להימנע ממנה על ידי בדיקה פשוטה של העובדות, ההיטפלות של התקשורת לשיח ה"הדרה" החשוב שעלה בישראל בתקופה האחרונה מזיקה, שגויה ומרדדת.

מעבר לשיח התקשורתי הרדוד ראוי להדרש בהקשר זה לשאלת הרב-תרבותיות והביקורת כנגדה. השיטה הרב-תרבותית שמבוססת על פלורליזם חברתי דוגלת בזכותן של תרבויות אחרות וקבוצות מיעוט להתקיים לצד תרבות הרוב, וזהו המודל המקובל כיום בחברות מערביות. הוגות פמיניסטיות ביקרו את מודל הפלורליזם החברתי בטענה שהוא משמר את הדיכוטומיות המקובלות ונותן עדיפות למסורות התרבותיות של  המערב או של חברת הרוב ההגמונית. בנוסף, עלתה הטענה כי  במהלכו של אקט "קבלת האחר" במסגרת תפיסות רב-תרבותיות, מובנות קבוצות המיעוט כאחרים דיכוטומיים לתרבות המרכזית השלטת על ידי הצגתם כגוף הומוגני וכקבוצה אחידה. מבנים כאלה מוחקים מורכבויות, חילוקי דעות וקולות שונים בתוך הקבוצה. כך למשל, אי-אפשר לראות במיעוט ההודי באנגליה קבוצה אחידה, ולא לתת את הדעת על ההבדלים בין נשים לגברים בתוך הקבוצה הזאת.  באותה מידה זהויות של נשים במדינה אחת אינן מתמזגות בהכרח לתוך ישות קולקטיבית אחת, ויש להכיר בעובדה כי גם בתוך הקבוצה קיימים הבדלים של מעמד, גיל, מצב כלכלי וכדומה. גישות רב-תרבותיות אם כן מניחות גבולות קבועים בין הרוב למיעוט, בין המיעוטים השונים ואף בתוך חברות המיעוט עצמן. התפיסות הללו מתעלמות ממאבקי הכוח המצויים בתוך קבוצות המיעוט  בין מעמדות, קבוצות ומגדרים. כך נדחקת ההטרוגניות של הקולקטיב לטובת קול אחד בלבד, המתעלם מהגבולות המשתנים תמידית של הזהות והתרבות.

על אף חתירתו למגוון וריבוי, טוענת חוקרת התרבות והמגדר נירה יובל-דיוויס שהפלורליזם החברתי למעשה מדגיש את ההבדל בין מיעוטים אתנים ודתיים שונים במקום להדגיש את המשותף ביניהם (למשל בהפרדה בין מיעוטים על בסיס גזעי גם כאשר המשותף ביניהם בתחומים מסויימים – למשל כאשר הם סובלים מגזענות ומניצול כלכלי – רב). יתירה מכך, הוגת הדעות והסופרת הפמיניסטית סוזן מולר-אוקין טוענת  שנשים הן הנפגעות העיקריות ממדיניות רב-תרבותית שמקצה אוטונומיה תרבותית לקבוצות מיעוט. לטענתה מדיניות שכזו מאפשרת בדרך כלל  את הכפפתן של נשים תחת מסגרות מסורתיות פטריארכליות, לא שוויוניות ומדכאות.

מוזיאונים ציבוריים שייכים לכל אזרחי המדינה, ובנידון דנן מוזיאון ישראל הוא גם של החרדים. ראוי שחרדים יקחו חלק במחשבה על פעילותו של המוסד ובהפעלתו, אולם במידה ושאלת ההפרדה בין גברים לנשים עולה, יש לזכור שהדרישה להפרדה מגיעה מזרמים קיצוניים ביהדות החרדית, שלא פעם דוחקים קולות חרדיים אחרים ומוחלשים שמתנגדים לכך.

3 תגובות על נקודת מגע

    מישהו היה צריך לכתוב את זה, תודה

    דיון מאד מעניין, הדעה הגורסת שרב תרבותיות היא דרכה של הפוליטיקה המופרטת להדיר קבוצות מה"עוגה" הציבורית על ידי הדגשת השיוך התרבותי עדתי וההתרכזות בו הובעה בעבר גם על ידי בורדייה, ועכשיו הועלתה שוב מכיוון אחר על ידי אווה אילוז בנוגע לפסיכולוגיה המעבירה את האחריות ליחיד על חייו ומעקרת את הפוליטי והמשותף. הבעיה היא שעד שאותה קבוצה מפסיקה לחגוג את ייחודה ומבחינה בחסרונות השיטה, היא מוצאת את עצמה מנהלת קרבות על מה שכבר הושג בעבר ובינתיים יש הגמוניה שגוזרת קופון, זה נכון אגב גם לשדה האמנות. לעצם העניין מוזיאון לאומי לא יכול להמציא תקנות שמתאימות למגזר זה או אחר בזמן כזה או אחר לתערוכה זו או אחרת, הוא יכול ליצור תערוכה ניידת מקבילה שתגיע לחלל בקהילה (מתנ"ס, בית עם) ושם יוכל הקהל המיועד להכתיב את התנאים שלו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.