שם: אלינור קרוצ'י.
מצב משפחתי: נשואה עם ילדים.
איפה גדלת? ירושלים.
השכלה: תואר ראשון בבצלאל.
גלריה: גלריית אדווין האוק בניו יורק.
כמה שנים כבר בחו"ל? השנה שלושים.
שיוך אקדמי: מלמדת בתכנית התואר השני של בית הספר לאמנות חזותית (SVA), ובתואר הראשון בהאנטר קולג'.
אלינור קרוצ'י, Three generations, 2016, מתוך "Midlife"
תחומי עיסוק ומחקר: אני צלמת. החומרים שלי באים ממקום אוטוביוגרפי, אני מצלמת את החיים שלי, את המשפחה שלי ואת האנשים שקרובים אליי בשביל לדבר על נושאים אוניברסליים יותר כמו נשיות, יחסים, משפחה, התבגרות, גוף וכל מה שיש במיקרוקוסמוס של כל אחד מאיתנו ובתוך חיי המשפחה. העבודות שלי עוסקות גם באמהות, בלהיות אמא, בלהיות בת. חוץ מזה, בעשרים וחמש השנים האחרונות אני גם מצלמת למגזינים סיפורים שמקבילים בתמות שלהם לעבודה שלי, סיפורים רגישים מה שנקרא. אני תמיד מצלמת אנשים אמיתיים, לא אופנה או ביוטי או סלבריטאים. בדרך כלל אני מצלמת משפחות, אינטימיות ואנשים שמתמודדים עם יחסים, קשיים, אובדן, התבגרות, מחלות, דברים כאלה. אז שני הדברים האלה, העבודה האישית והעבודה במגזינים, הם האמנות שלי.
אמנית שאת מעריכה במיוחד: אני אוהבת מאוד את העבודות של סאלי מאן, וגם של מרי אלן מארק שכבר לא בחיים. אני אוהבת מאוד ומושפעת גם מאמני סטנדאפ, מהאמת שלהם. הרבה מהם משתמשים בחומרים אוטוביוגרפיים בשביל לדבר על דברים יותר רציניים או כואבים, כמוני. הם פשוט משתמשים בהומור ואני משתמשת בכלים שיש לצילום להציע. אני מעריכה מאוד את וונדה סייקס ואת העבודות שלה, את לואי סי קיי, את דייב שאפל ועוד הרבה אחרים.
אלינור קרוצ'י, My guilt, 2010, מתוך "Mother"
על מה את עובדת עכשיו? בדיוק סיימתי גוף עבודות שעבדתי עליו תשע שנים, שבו תיעדתי את שני הילדים שלי לאורך שנות העשרה שלהם, מגיל אחת עשרה עד גיל עשרים, ועוד בערך שמונים וחמישה חברים שלהם, ולפני כמה חודשים סיימתי עם הגוף הזה. עכשיו אני עורכת אותו ומכינה הצעה לספר. אני מקווה שהוא יתפרסם כספר ואולי גם כתערוכה. הייתי צריכה לפנות לכל מי שצילמתי ולקבל אישור, אז אני מטפלת כרגע גם בעניינים הסידוריים־פרקטיים וגם בעניינים האמנותיים שכרוכים בסיום הפרויקט. חוץ מזה אני עובדת גם על עבודות של מגזינים, כמה סיפורים שצילמתי בזמן האחרון.
איך את מתפרנסת או ממה את חיה? אני מתפרנסת מהאמנות שלי. שילוב של מכירת עבודות אמנות, ההוראה, שהיא גם ללמד סמסטר שלם באוניברסיטה וגם להעביר סדנאות פרטיות והרצאות, וגם העבודה עם מגזינים ולפעמים אפילו קמפיינים של פרסום, אבל את זה אני עושה מעט, אולי אחת לשנה, אפילו זה לא. אז זה תמיד שילוב וכל שנה זה משתנה, כמה ממה.
אלינור קרוצ'י,New Yorker magazine
למה את גרה איפה שאת גרה? התשובה ארוכה מאוד אבל יכולה להיות גם קצרה מאוד. אני אוהבת את ניו יורק ובעיקר ניו יורק אוהבת אותי. עולם האמנות פה נפתח אליי ותגמל אותי מאוד, ואני אוהבת את ניו יורק ואת כל מה שיש לעיר הזאת להציע מבחינה אמנותית ומבחינת הזדמנויות עבודה, אבל זאת אולי הסיבה שנשארתי פה. היום, כשכבר ילדתי וגידלתי פה ילדים, אני גרה פה גם כי זה הבית שלי ושל הילדים שלי, זה המקום שבו הילדים שלי נולדו והלכו לבתי ספר ציבוריים ויש לי פה כל כך הרבה חברים. אז הסיבה לכך שעברתי לפה והסיבה שנשארתי שונות.
איך את חווה את הישראליות או היהדות שלך שם? זה משהו שמאוד השתנה אחרי השבעה באוקטובר, בעיקר היהדות שלי. היום לא פשוט להיות יהודים ואני עושה עבודות שיותר קשורות ביהדות. למשל גוף העבודה האחרון שלי, על הצווארונים של רות ביידר גינסבורג, הוצג במוזיאונים יהודיים, אני מדברת יותר על היהדות ומסתובבת עם מגן דוד, ורוב החברים הקרובים שלי הם אמריקאים־יהודים. היום יש גם הרבה יותר שיתוף פעולה ותמיכה. העולם שלי הוא עולם האמנות והצילום, אז התמיכה מגיעה מעולם האמנות והצילום היהודי וממוסדות יהודיים, וזאת נהייתה חווייה הרבה יותר משמעותית בחיים שלי.
אלינור קרוצ'י, Husband Marty Ginsburg words its not sacrifice, its family
מי החברים שלך שם? בעיקר צלמים וצלמות, צלמים שגם מלמדים באקדמיה, הרבה מהם יהודים־אמריקאים, וחלקם הם גם הורים, בעיקר מבית ספר היסודי שהילדים שלי הלכו אליו, וגם שכנים.
האם את חושבת לחזור בעתיד לישראל? לא.
באיזו מידה את מרגישה שהלימודים והחיים בחו"ל תרמו להתפתחותך המקצועית? לא למדתי פה, למדתי רק בבצלאל, אבל אני מלמדת פה כבר למעלה מעשרים וחמש שנים. האמת שזו שאלה שאני תמיד תוהה מה התשובה שלה, כי קשה מאוד לדעת. כמובן שזה שאני פה בניו יורק ולא בתל אביב, לונדון או קנדה שינה את ההתפתחות המקצועית שלי. החל מהאור שיש פה בחוץ, מי הם הילדים שלי ואיך הם גדלו, המגזינים שאני עובדת איתם הכי הרבה שהם הניו יורק טיימס, הניו יורקר וניו יורק מגזין, שלושתם מאוד ניו יורק, ועד האנשים שאני מצלמת, הרופאים שאני הולכת אליהם. תמיד אני תוהה כמה זה שינה את העבודה שלי, איך העבודה שלי ואני היינו נראות אם הייתי נשארת בישראל או אם הייתי עוברת למקום אחר, ואני יודעת שזה מאוד מאוד משמעותי, אבל קשה לדעת בדיוק איך משהו משנה אותך ואת האמנות שלך, זה משפיע על דברים פיזיים כמו זה שאני מצלמת והרקע הוא הרחובות של ניו יורק ובתי הספר הציבוריים של ניו יורק, והאור פה והפלאשים שקניתי פה שהם אולי פופולריים יותר באמריקה מאשר סוגי תאורה אחרים, מהמאקרו למיקרו. אז באמת אי אפשר לדעת.
אלינור קרוצ'י, Halfway, 2019, מתוך "Midlife"
ספרי בקצרה על אחד הפרויקטים שלך? "מיד לייף" הוא גוף עבודות שהוצאתי לפני ארבע־חמש שנים ומתמקד בגיל אמצע החיים, בעיקר של אישה, שזה משהו שאני חושבת שיש לו מעט מדי ייצוג בתרבות ובאמנות, ועל האלמנטים השונים בחיים האלה של אמצע החיים, מהתבגרות והתמודדויות עם דברים רפואיים, הילדים שגדלים, ההורים שמזדקנים, והשוני בזהות שקורה עם הדברים הטובים שבאים עם הגיל הזה, החוכמה, הניסיון, ההומור, לקחת דברים בקלות וברוגע, ההחלטיות, לדעת מי את, הביטחון העצמי. זה גוף עבודות שנלחמתי להוציא לעולם, ואני חושבת שהוא מקורי ועמוק ואמיץ. אני גאה בו מאוד.
מה תכניותייך לעתיד הקרוב? אני רוצה להוציא בעתיד הקרוב את "טין", גוף העבודות שסיפרתי עליו, על גיל העשרה של הילדים שלי, לעבוד על ספר ולהציג את גוף העבודות הזה. זה התכנון לעתיד הקרוב.
אלינור קרוצ'י, מתוך העבודה על "Teen", צילום: ערן בנדהיים
מה תכתבי בגלויה הביתה? סליחה שאני גרה כל כך רחוק, אני אוהבת אתכם.
משהו נוסף שאת רוצה להגיד לנו? תודה שאתם נותנים לי קול, לי ולעבודה שלי יש מעט מאוד חשיפה בישראל, אז אני מודה על החשיפה של האמירה והאמנות שלי. תודה!
לאתר של אלינור קרוצ'י לחצו כאן.
אינסטגרם: elinorcarucci@
