קיפר ריאליזם

ניר הוד לקח דמות מתצלום שואה מפורסם, והעביר אותה מ"מרחבי השטן" לשדרה החמישית בניו-יורק.

קשה להשתמש במונח "שקט" ביחס לעבודותיו של ניר הוד – צייר ישראלי בולט הפועל בניו-יורק ומתכתב ביצירתו עם קיטש, פופ וחילופי מגדר. ובכל זאת בשקט בשקט מוצגת בתערוכת האמנות הישראלית שבמוזיאון תל-אביב לאמנות עבודה אחת שלו, שהיא בעלת פוטנציאל נפיץ. במבט ראשון זהו ציור היפר-ריאליסטי של אשה לבושה בקפידה אופנתית ועל כתפה תיק יד. הרמת הידיים שלה נדמית כמתכתבת עם איקונוגרפיה מערבית-נוצרית של תנוחת צלוב, וזו מיצרת שילוב בין הוד ויוקרה אופנתית למסורת של רוממות דתית.

למעשה מדובר בסוג של היפר ריאליזם המתכתב עם אמנות הפופ תוך חיבוק של תרבות הצריכה האמריקאית. למרות שהציור מזכיר את הקפאת הרגע האופיינית לצילום ועל אף הריאליזם המוקצן שבו, משיכות המכחול אינן מוסתרות – בסופו של דבר ברור למתבונן שמדובר בציור ולא בצילום. במוזיאון תל-אביב העבודה מוצגת כחלק מהתערוכה "המוזיאון מציג את עצמו" שאצרה אלן גינתון לרגל פתיחת הבניין החדש של המוזיאון. אין שם שום הסבר או תוספת לצד העבודה וככזו היא נותרת ברמת המדיום כציור חזק ומשובח, וברמה התיאורטית והקונספטואלית בעיקר כעבודת פופ שרוח מותגית ניבטת ממנה (עדכון: לאחרונה הוחלט להציג לצד הציור את התצלום שממנו נלקח הדימוי).

ניר הוד - ציור

ההקשר והמקור האיקונוגרפי של התמונה התגלה בתערוכה "אמא" שהוד הציג בניו-יורק לאחרונה. עוד קודם פתיחת התערוכה הכריז המגזין "טיים אאוט" שהתערוכה  הולכת להיות "אירוע האמנות המסקרן בעיר". הוד הציג שם סדרה של תשע תמונות של אותה אישה בגוונים שונים, ובנוסף עוד פורטרט ענק של אותה דמות. על קיר אחד בגלריה הוצג צילום היסטורי קטן ומצמרר. למעשה מדובר באחד הצילומים המוכרים ביותר מהשואה, בו נראית קבוצה של יהודים מרימים ידים בתנועת כניעה מול חיילים נאצים חמושים, במהלך מרד גטו וורשה. את התמונה המקורית צילם הצלם הנאצי פרנץ קונראד בשנת 1943. הילד המפוחד מרים הידים שבתמונה הפך לאיקון של השואה ואף הופיע ביצירות אמנות רבות – לא פעם בניחוח של הקשרים פוליטים (ראו למשל כאן). הוד מסיט את מבטו ממה שנתפס בדרך כלל כה"פונקטום" של התמונה. הוא בוחר לצייר דווקא את הדמות הלא מוכרת שבתצלום – דמותה של האשה הניצבת ליד הילד המפורסם. בסידרת ציורי השמן החדשה, הוד כאילו בורא ל"אמא" זהות מחודשת ומעניק לה צבעים והבעה. אמנם הדמות ביצירתו של הוד דומה צורנית לדמות האשה מהתמונה המקורית, אך למעשה כל כולה אומרת משהו אחר. הוד החייה את הדמות מחדש, ונדמה שהעביר אותה ממרחבי השטן לשדרה החמישית בניו-יורק – "חזון העצמות היבשות" בצורתו המותגית והפוסט מודרנית. כאן נדמית הדמות כאשה בורגנית, אופנתית מלאת גלאם ולבושת מותגי יוקרה. נדמה שהצופה מוזמן לתהות למשל כמה עלה תיק היד שלכתפה. החזרתיות של העבודות והטכניקה שבה נעשו, מזכירה את פרקטיקות העבודה של אנדי וורהול ואמנות הפופ המשועתקת והרפטטיבית שלו. עולים כאן גם הממשקים שבין מוות ליופי והטרנספורמציה שבין מציאות לפנטזיה ואלה הם הרי מהנושאים הבולטים ביותר בעבודתו של הוד לאורך השנים.

תצלום הילד מגטו ורשה, 1943

הדמות הנשית העוצמתית שמגיחה בתמונה מתוך החשיכה, נראית כנר בוער ממש. מבט אמפטי יראה כאן נר זיכרון, ואולי אף  את אחד מהביטויים המצמררים והחזקים ביותר שנוצרו בתקופה האחרונה כיד ושם לזוועות השואה ולעולם שאבד איתם. מבט ציני יותר יראה כאן ביזוי ורידוד של הזכרון. בעבר עלתה בארץ ביקורות בנוגע לתצוגות אמנות מוזיאליות המתייחסות באופן לא סטנדרטי לשואה (ראו למשל כאן וכאן). לכן דומה שבמוזיאון תל אביב  החליטו להצניע את ההקשר של העבודה ולהציגה בווליום נמוך.  כך או כך, בגלריה בניו-יורק תכנים מסוג אלה עוברים יפה, במוזיאון בארץ – ספק. וכשלעצמי, מן הסתם  לעולם לא אסתכל על אותה תמונת שואה הסטורית באופן שהסתכלתי עליה לפני כן.

Nir Hod, “Mother”, Paul Kasmin Gallery, NYC

8 תגובות על קיפר ריאליזם

    הקשר שהיה הכרחי ליצירה של הוד בשלב הזה של חייו.
    דוגמא טובה לאמן שמשתבח

    לא ברור לי למה מפליאה העובדה שהאשה לבושה באלגנטיות ארופאית אופינית לשנות ה-40. הסתת הפוקוס מהילד לדמות האמא הוא מהלך מבריק, אולם אם המשמעות של המהלך הוא שטחי עד כדי הקסמות מאיכויותיו הוינטג'יות של תיק היד זה לדעתי לא מספק.

    לאריק, העובדה המפליאה היא שהוד בורא את תרבות השואה מעצמה, מקנה למפץ השואה אותות חיוניות ודיון מחדש בתרבות ששרידיה המחוקים מקבלים אנימציה כדי לחזור ולפעום, זהות, זיכרון והפניית העיסוק מהדלא ניידי של השואה לרגש שתוהה את ההכחדה, בהקשר הנל אני מציין את דודו גבע שניסה לעשות את עלילות קופיקו בשואה ונמנע לבסוף משום התעמתות עם תגובות מתלהמות וחשש שלא יובן כראוי וסופו שגנז את הרעיון

    כמה בור יכול להיות האמן וכמה בור יכול להיות המבקר הכותב כי "בסידרת ציורי השמן החדשה, הוד כאילו בורא ל"אמא" זהות מחודשת ומעניק לה צבעים והבעה. אמנם הדמות ביצירתו של הוד דומה צורנית לדמות האשה מהתמונה המקורית, אך למעשה כל כולה אומרת משהו אחר. הוד החייה את הדמות מחדש, ונדמה שהעביר אותה ממרחבי השטן לשדרה החמישית בניו-יורק – "חזון העצמות היבשות" בצורתו המותגית והפוסט מודרנית" – שניהם שוכחים שהצילום אינו צילום "מקורי" של תצלום ברגע המכריע אלא צילום שבויים – או שנוסח היטב על ידי הצלם ודמות האשה אינה שם "במקרה" אלא כבר היה שם צלם נאצי שלא רק שעיצב אותה בדמותה, אלא העמיד אותה כמו שהעמיד את הילד עם ידיו למעלה ויצר דימוי "רות שלוסי" מכוון של השואה כמרחב שבו יש שבויים, שבו לא רוצחים ילדים אלא שובים אותם. לי אין כל בעיה עם בורותו של ניר הוד, שעבורו זה ממש לא חשוב בהיותו צייר ירוד ועלוב כל ך, אבל בורותו ונאיביותו של ה"מבקר" כבר הופכת את הדיון העלוב המתנהל כאן לשערוריה אמיתית, ובעיקר את ההרשאה של עורכי ומערכת ערב-רב להעלות לשידור טקסטים מופרכים כאלה

    במקרה אני מסכימה הפעם עם הרשימו. שכותב המאמר מצהיר במשפט מסכם מאד מרשים ש"לעולם לא אסתכל על אותה תמונת שואה הסטורית" הוא מראה את זה שהוא קצת מוזר ומיותר: האם הילד עם הידיים היא תמונה היסטורית בגלל מה שרואים בה, או – אולי זו
    תמונה היסטורית המתארת מה הגרמנים הרשו להראות ולהעמיד כייצוג מותר, וגם – איך הם הרשו לצלם – אם זו היסיטוריה
    הרי אין זו היסטוריה של מה שהצילום הזה מראה או היסטוריה של ילד ביחסו המנוכר עם הדמות הנשית, היסטוריה של "תראו מה
    הנאצים עושים\מרשים\לא עושים לילדים", כפי שהיא מוצגת ביד ושם.

    "הרשימו" רצית להרשים ויצאת קצת פטאטי. ניסית להראות שאתה יודע משהו על התמונה – הדברים שציינת ידועים מאוד ורלוונטים לדיון ההסטורי ביחס לתמונה אבל פחות מכך לאמנות. כתוב במאמר עצמו שצלם נאצי צלם את התמונה. כדאי לא לבלבל בין המניעים של הנאצים לפרסום התמונה, לבין התקבלותה כתמונה חשובה ו"הסטורית" בציבריות הישראלית וגם צריך לזכור את העובדה שהכותב מציין את השימוש הרב שעושים אמנים ישראלים בדמות הילד (מה שאני לא הכרתי)והסטת הפונקטום של התמונה אצל ניר הוד. הסגנון הארסי (והערסי) שלך רק מוכיח עד כמה הציור של הוד חושף רגישויות סביב התמונה.

    לאביר השלום
    הציור של הוד חושף רגישות – בעיקר – ביחס לכיסים העמוקים
    של מי שהזמין ממנו את הציור
    והדיון הלכאורה "נקי" של מחבר הביקורת
    מגוחך, גם משום שהו אמתייחס לעבודה מסחרים כאילו יש
    בה איזו כוונה של משמעות אחרת – ולכן הקישור עם הילד מגטו
    וארשה הרבה יותר מדוייק מהתגובה שלך: שים לב שלא רק צלם נאתי צילם את זה
    אלא שהוא ביים את זה ולכן אין כאן כל אצת של ייצוג מציאות כפי שאתה חושב

    אני מאמינה שיצירת אמנות עומדת בפני עצמה. נכון שיש משמעות לאמן, למניעים וכיו״ב ,אולם הידע המוקדם הזה הרבה פעמים מפריע ומקלקל כי הוא מסיט את מוקד הפרשנות מהיצירה לאמן, ליחס מוקדם שיש לנו על האמן , על מקורות ההשפעה על היצירה….כמו כאן, יש כאן קונטקסט היסטורי, לאומי, אישי, וכו. אני מאמינה שאם מתקיים שיח ועולים כל כך הרבה רגשות סביב היצירה, אז יש ליצירה ערך. כי אמנות אמורה ליצור שיח, לטלטל, להדהד משהו,אחרת מהו ערכה מלבד ערכה האסתטי???
    כשראיתי את היצירה לראשונה עלו בי כל כך הרבה דברים, מחשבות, רגשות, תהיות, שאלות, ורק אחר כך קראתי מי האמן, איפה מוצגת היצירה . כך צריך להיות- המפגש עם היצירה קודם ואחר כך הידע עליה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.