מעולם לא היינו צעירים

"משמעותה של העכשוויות היא קיבוע של מצב, הווה, ממנו לא ניתן לחרוג. לפיכך השאלה אינה מדוע האמנות הצעירה אינה מוצלחת אלא כיצד ניתן להיעשות צעירים ולמרוד בהווה המתמשך". דברים שנאמרו בכנס "תרבות הצעירים" בשנקר.

לקח לי די הרבה זמן לחשוב מה אני רוצה לומר בפרזנטציה הקצרה הזו. תחילה הייתה לי הכותרת: "מעולם לא היינו צעירים". באופן אינטואיטיבי חשבתי שאיני רוצה להתמנות כנציג של דור שמרובו אני מרגיש די מנוכר ומרוחק. אולי, חשבתי, אפשר להציע את הצעירות כזירה עליה ניתן וצריך להיאבק, תואר בו צריך לזכות במקום גזרה שאתה נידון לה. ידעתי שברצוני לנסות ולהתמודד מחד עם ההזדהות שחשתי עם רבות מטענותיו של גדעון עפרת, ומאידך עם היותי צעיר ועם רצוני להציע בסופו של יום דבר-מה פרודוקטיבי ובלתי מסרס, אבל עדיין כונן בי ספק. לבסוף שלחתי ללארי אברמסון את הכותרת בתוספת סימן שאלה. במשך שבוע ישבה הכותרת הזו, חבויה מאחורי סימן השאלה שבסופה, במגירה אחורית וזנוחה (אך מטרידה) במוחי. קשה לטעמי, לדווח מהשדה על אמנות צעירה בתור מי שהוא, בעל כורחו יש לומר, צעיר. ואולי כאן ניתן להתחיל, בתיחום קצר של שני מובנים של צעירות. מעולם לא בחרתי להיות צעיר. צעירות במובן הבנאלי ביותר של המילה היא מצב אליו אתה נידון. יש לי הוכחות לכך שאני צעיר, לכך שלא מזמן הייתי מאוד צעיר. זהו מובן ראשון של צעירות: צעירות כרונולוגית, אותה כולנו חווינו בצורה זו או אחרת.

מובן שני, עליו כותב עפרת בהרחבה בספרו, הוא אותה צעירות נחשקת וחושקת. אותה צעירות שהפכה איכשהו לנושאת דגלו של המודרניות ולה משוייכים מגוון תארים: ליבידינלי, מהפכני, מרדני, יפה, מגונה, צומח וכו' וכו'.  צעירות זו גולמה לכאורה על ידי תנועות ודמויות רבות בהיסטוריה הקצרה של המודרניות וה(פוסט)מודרניות – החל בתנועות האוונגארד השונות וכלה בדמויות היסטורי-מיתיות כראמבו, ראדיגה וכיום לכאורה על ידי וולפגאנג טילמנס וחבורת ה-YBA.

לפיכך ניתן להצביע ראשית על שני מובנים מקבילים אלו של צעירות, מחד זו הכרונולוגית האמפירית והריקה, ומאידך זו שמורכבת כולה שמות תואר, שהיא כולה מעין מיתוס מכונן ועיקש הנטוע בזמן המודרני התכליתי והמדוד. ניתן רק להניח שעל אף שמובנים אלו נדמים כנפרדים ואף מקבילים, הם תלויים זה בזה, מוגדרים זה על ידי זה. או במילים אחרות נמצאים בדיאלקטיקה מתמדת.

מלבד שני מובנים אלו של הצעירות ישנו מושג נוסף, אליו אתייחס בהרחבה בהמשך, שמרחף מעל מחשבותיי מאז ניגשתי לנושא: העכשווי. אני כותב על אמנות המתקראת עכשווית, שהיא במקרה אותה אמנות לה חלקנו קוראים צעירה. מיד נצטרך לברר מה הקשר בין הצעירות על מובניה וגילומיה השונים לבין "עכשוויות" מסתורית זו?

עיקוף – הפרדיגמה של העכשווי , או מדוע בעצם "מעולם לא היינו צעירים?”

"The question of the death of the avant-garde ought to be reformulated to account for this institutionalization of the contemporary"
פיטר ברגר, תיאוריה של האוונגארד

תחילה נפנה אל עבר העכשווי, מושג סבוך ובעייתי, הלוא הוא תרגומה של מילת הקסם המסתורית "Contemporary”. מילה זו נשמעת כיום כמעט בכל מקום: קונטמפוררי של גולוקונדה היא דוגמה חסכונית אך יש גם, זומר גאלרי אוף קונטמפוררי ארט, נוגה גאלרי אוף קונטמפוררי ארט, דביר גאלרי שמתמחה באופן מפתיע בקונטמפוררי ארט, וכו' וכו' וכו'. הבעיה היא שאנו חסרים הגדרה של אמנות עכשווית. עכשוויות אמורה להיות אמירה שיפוטית. לומר שאמנות היא עכשווית משמע לומר דבר מה על היחס שאמנות זו רוקמת עם הזמן. עובדה זו אף ברורה יותר בלעז: contemporary הוא הבו-זמני, ההוויה-יחד-עם-הזמן ובגרמנית zeitgenosse הוא החבר, הקומרד, של הזמן. כלומר, לכאורה אמנות עכשווית אמורה להיות זו שהצליחה להתקרב ולהיאחז בזמן בו נוצרה ובמהלכו היא מוצגת. אך ככלל, כשאנו נתקלים במילה זו היא אינה מתיימרת לומר דבר מלבד לציין פרק זמן עמום כלשהו. אם כך, האם המילה פשוט נדדה ממרחבי השיפוט הערכי אל עבר תחום הכרונולוגיה והתיחום? לא בדיוק. עכשוויות במובן הנפוץ אכן מציינת פרק זמן מסוים אך זהו פרק זמן נזיל ביותר. היעדר תאריכי התחלה וסיום מדויקים כשלעצמם אינם יוצאי דופן במחקר ההיסטורי. קרוב לוודאי שבמקרה ותשאלו שני היסטוריונים של אמנות לגבי תאריך לידת המודרניזם תקבלו לפחות שלוש תשובות שונות. אך מה שמבדיל את מושג העכשווי מקטגוריות ההיסטוריות אחרות הוא העדר התוכן שבקטגוריה זו. שלא כמו מודרניות, לדוגמה, עכשוויות אינה נושאת שום מטען עודף. לומר שאמנות היא עכשווית זה בדיוק כמו לומר שהיא נוצרה בשנת 2011.  אז איך בעצם בכלל מנסים לתחום את העכשווי? על פי אילו אמות מידה מחליטים כל אותם מרצים ל"אמנות עכשווית" מתי היא התחילה, מהי כוללת, ואולי הכי חשוב, מהי היא שוללת? מדוע המילה הזו כל כך נפוצה? למה שעכשוויות תתחיל מתישהו, כמו לדוגמה לאחר מלחה"ע השנייה, או בשנות השבעים? הפרדוקסליות מעוררת ההשתאות של המילה "מודרניות" כתיחום היסטורי נראית לפתע פשוטה להפליא לנוכח הבעיות החדשות שמציע לנו העכשוויות.

אך מה אם מצג זה של "ניטרליות" והעדר תוכן הוא בעצמו מרכיב חשוב בזהות המילה "עכשווי". ברצוני להציע שעכשוויות היא מילה אשר מכילה הכל ובה בעת אינה מציינת דבר. זהו מעין מושג סף, או אם תרצו, זהו שמה של פרדיגמה. כלומר, העכשווי הוא כינויה של מסגרת מחשבה או הגיון מסוים שמתנה את האופן בו אנו ממשיגים וחווים את חיינו. אך אם העכשוויות היא אכן פרדיגמה, משמע שסדרי המחשבה הנוכחים כפופים לה ומוסדרים על ידיה. כיצד זה קורה אם היא אכן ריקה מתוכן?

אשרטט בסכמטיות את קווי המתאר ההיסטוריים שאפשרו לפרדיגמה זו להתפתח, בכדי להבינה מעט יותר לעומק. תאריך אחד שאפשר להפריח לאוויר הוא ה-29 ביוני 1977. בתאריך זה התרחשה המכירה הפומבית הראשונה של בית המכירות כריסטיס שסחרה אך ורק באמנות עכשווית. מאז כמויות הולכות וגדלות של הון זרמו אל אותו שוק חדש ואטרקטיבי, מזריקות דם-חיים לאותו מושג רזה ומבלבל.  תאריך נוסף אליו נדלג הוא ה-9 בנובמבר 1989. בתאריך זה, כידוע, נפלה חומת ברלין. לאחר נפילת החומה נותר כוח-על יחיד בעולם.  החל עידן חדש בו האידאולוגיה האמריקאית, ניאו-ליברליזם, הוצגה כמי שחסרה מתחרים ראויים. 89 קברה סופית את האופק האוטופי, או לפחות כך אומרים. קץ ההיסטוריה הוכרז וכל telos פורק והתייתר. מתישהו, אם כן, בין 1977 ל-1989, בין ניכוס האמנות ה"עכשווית" על ידי השוק לבין מיסוד ההגמוניה  הניאו-ליברלית, החלה להתבסס ולהתמסד ה"פרדיגמה של העכשווי". המושג "עכשוויות" חולק ריקנות לכאורתית זו עם שלל מושגים אחרים בני-זמננו. התאדותם של נרטיבי-העל, קץ ההיסטוריה, קץ האידיאולוגיה ואפילו שם התואר הנפוץ post הם הנציגים הבולטים ביותר בחבורת מושגים שמתיימרים לא לומר דבר מלבד להצביע על פירוקם של מושגים קודמים. יחד (אנטי)מושגים אלו מציירים על דרך השלילה נרטיב-על, או אולי פרדיגמה חדשה. האם קץ האידיאולוגיה אינה פשוט ניסוח אנטי-מהפכני פרי האידיאולוגיה השלטת, ניאו-ליברליזם. האם קץ נרטיבי-העל אינו רק נרטיב-על חדש ומחוכם יותר שעצם ניסוחו השלילי מבטיח את הישרדותו? האם קץ ההיסטוריה אינה רק דרכם של מנצחי-השעה לשכתב מראש את ההיסטוריה של העתיד לבוא?

לאור קונסטלציה זו של מושגים (לה אנו קוראים הפרדיגמה של העכשווי) יש לשאול, כפי שעשה כאמור ברגר, האם מיסודו של העכשווי אינו בד בבד חרחור המוות של תנועות האוונגארד? או אולי יותר נכון, האם מושג זה – "העכשווי” – אינו כולל כבר בתוכו את שלל הקצים הללו כהנחה מובלעת וסמויה? האם העכשווי, אותו זמן-משותף, אינו משתתף בתהליך מהותי לקפיטליזם עוד מראשיתו, של תקינה והשוואה של הזמן עצמו?  בפרדיגמה זו כל ניסיון מרד או ביקורת מתגמד לשימוש בכלי אחד מיני רבים מתוך "ארגז הכלים של האמן העכשווי". ניתן לומר שבמסגרת העכשווי אפילו האוונגארד מושם במרכאות וכך, למעשה, מחוסל. הרי כיצד יכול האוונגארד להתקיים במרחב-זמן משותף, אחיד וא-היסטורי? כיצד יכולות תנועות אמנותיות שראו עצמן כסוכנות השינוי, חוד החנית, נציגות העתיד בהווה, לפעול במסגרת אידיאולוגית-כלכלית שרואה בעתיד רק הווה מתמשך?

מיסודו של העכשווי ושלל הקצים הנלווים זוכה לשתי פרשנויות נפוצות: הפרשנות הימנית-שמרנית, שנציגה הבולט הוא פוקוימה, היא: הקפיטליזם ניצח, ההיסטוריה הגיעה אל קיצה, עכשיו אנו יכולים רק לחכות להפצת סדרו ברחבי העולם. הגרסה המקבילה, הכביכול שמאלנית, היא: הקפיטליזם ניצח, הפך הגמוני וכל יכול וכיום כבר אין דרך יותר להתנגד לו.
כך או כך, משמעותה של העכשוויות היא קיבוע של מצב, הווה, ממנו לא ניתן לחרוג. עכשוויות, שמשמעותה אי היכולת לשנות, הופכת לטבע שני אליו אתה נידון.
או כפי שרנסייר כתב בעבר, נרטיב על חדש זה, שעלה במסווה של קץ נרטיבי העל, הוא היפוך הססמה האובמאית יס ווי כאן, כלומר change:  No we can't או no you can't.

Refresh
נחזור לצעירות. טענתי היא שבכדי להגיע לשורש ביקורתו של עפרת על האמנות הצעירה יש לנסחה מחדש במונחים של היווסדותו של העכשווי. העכשוויות היא שחושקת בצעירות ובו בזמן מרוקנת צעירות זו מתוכן, באותו אופן בו היא דולקת אחר האופנתי. העכשווית כשלילה סמויה של אפשרות השינוי והחריגה, מבקשת כל העת למראית עין להשאר אופנתית ולקדש את הצעיר. האמנות לה אנו קוראים צעירה מתפקדת בתוך הקונסטלציה שהעכשוויות זו מנסחת. הצעירות הנוכחית מוגדרת על ידי הגיון האמנות העכשווית ופועלת על פי צרכי הרענון שלה. כלומר, לא ניתן להבין מהי אמנות צעירה כיום, או מדוע אמנות זו אינה, מעולם לא הייתה, צעירה, מבלי ראשית להסביר מהי אותה עכשוויות שמכתיבה את תנאיה.

הYBA היא דוגמה מצוינת לתופעה זו. חבורה זו של אמנים כונתה כך לראשונה רק ב-1996 מעל דפי art monthly. שנה לפני כן זכה לראשונה אמן בולט מתוכה, דמיאן הירסט, בפרס טרנר לאמנות צעירה (שנוסד מעט לפני כן, ב-1984, כפי שציינו, בערך בזמן היווסדות הפרדיגמה של העכשווי). מאז אותה שנה, המשיכו אמנים מהחבורה לככב ברשימת המועמדים הסופיים של הפרס ואף הרבו לזכות בו. פרס טרנר הפך בהדרגה מזוהה עם יצירותיהם הפרובוקטיביות (הצעירות לכאורה) של אמני ה-YBA והם הפכו מזוהים איתו. גורם נוסף במשוואת הצעירות הבריטית הוא אספן האמנות ואיל הפרסום צ'ארלס סאצ'י, שליווה את האמנים מן השנים הראשונות לפעולתם. כבר ב-1992, הרבה לפני טביעת ראשי התיבות YBA על ידי הממסד ה”ביקורתי” מעל דפי המגזין, הציג סאצ'י רבים מאמנים אלו בגלריה שלו בסדרת תערוכות בשם Young British Artists. אט אט עבר פרס טרנר מעין מתיחת פנים ("הצערה"), והפך לחלון ראווה קלישאתי של "צעירות". את ציוריו קטני המימדים של האוארד הודג'קין (אחד הזוכים הראשונים), החליפו מלתעותיו הפרובוקטיבות, הראוותניות, של דמיאן הירסט או חיי המסיבות החושפניים של טרייסי אמין.

אמנים אלו מייצגים ומחצינים את צעירותם ומרדנותם ויוצרים דבר מה שניתן לקרוא לו צעירות-לייף-סטייל. צעירות זו כלל אינה מטילה ספק לגבי תנאיה, סביבתה וזמנה, היא אינה מעוניינת בשינוי או אתגור של הגדרת האמנות ותפקידה. למעשה זו צעירות ריקה, מעין חילוף דורות שגרתי בתוך אותו מנגנון מסחר ותצוגה. צעירות זו יוצרת מגוון מצגי מרדנות תוך שהיא מותירה, בסופו של יום, את הסדר על כנו. אמנות זו שכונתה צעירה שכפלה בגאווה את אסתטיקת הראווה. זו אמנות שנולדה אל חכו של אספן, פרסומאי-אשף ספקטקל בהכשרתו. זו אמנות שקשורה בטבורה להכרה הממסדית שלה כ"מרדנית". האחים צ'פמן, אמין, הירסט ואף טילמנס במידה זו או אחרת, מייצגים כולם ביצירות שלהם צעירות ומרדנות ומשתמשים באסטרטגיות שוק, מעל הבמות המרכזיות ביותר בעולם האמנות, בין אם זו הגלריה של סאצ'י, של ג'יי ג'ופלין, פרס טרנר, או ערוץ 4 הבריטי שהחל סוקר את פרס טרנר ומועמודיו כתכנית ריאלטי. כיום, כידוע, תהליך זה הגיעה אל שיאו הגרוטסקי בתכנית הריאלטי של סאצ'י ובמכירה הפומבית של הירסט.

בסיום סרטו האחרון של דיווד פינצ'ר "הרשת החברתית", יושב הגיבור, מארק צוקברג, דבוק אל מסך מחשבו. הוא מחכה שאהבת נעוריו תענה להודעה ששלח לה באמצעות התוכנה שהמציא – פייסבוק. הסרט מסתיים בעודו מצפה לתשובתה הממאנת להגיע, לוחץ שוב ושוב על כפתור הרענון. מפתה, ואולי זה קל מדי (אבל אעשה זאת בכל זאת), לראות בסצנה זו מעין דימוי מפתח אשר צופן בחובו את סודו של דור. בסצנה מוקדמת יותר בסרט סופרים עובדי החברה לאחור בעודם מחכים למשתמש המיליון, מרעננים את הנתונים כל כמה רגעים בצפייה למספר המיוחל. אותו קצב בלתי מוסדר של הרענון הוא ששב ורודף את מארק בסוף הסרט.

ניתן להצביע על שני מאפיינים בולטים שיכולים לסמל עבורנו את הצעירות החדשה. הראשון הוא שתשוקתו של מארק כלפי אהבת נעוריו מותקת בסצנה זו ממושאה הממשי, הנערה, לא רק אל עבר מושא ווירטואלי כפי שמיני תיאוריות סימולקרה (דימוי כוזב) ירצו לומר, אלא אל עבר אותו אקט ריק וחזרתי של רענון. המאפיין האמבלמטי השני הוא היפוך היוצרות. כמו בכל מקרה פטיש, גם כאן היוצר הופך לעבד, מארק מחכה בחוסר אונים לרענון, לוחץ שוב ושוב ללא הועיל. כלומר, הוא תלוי ברענון, הרענון, השינוי, אינו תלוי בו. הכמיהה לצעירות כיום נדמית יותר מכל כחיפוש אחר אותו רענון פסיווי, חולף, מרגיע ומשכך. אפשרות של שינוי אקטיבי, של הגדרה עצמית, הפיכה או ביקורת מוצגים כבלתי אפשריים. לא עוד revolution! סיסמתה של הצעירות כיום חייבת להיות refresh!!

What is to be done?
סיגלתי לעצמי לאחרונה הרגל חדש. כשאני מתקרב לסיום כתיבתו של טקסט (ובמובנים רבים כבר מתחילתו), אני שואל עצמי את שאלתם האלמותית של לנין וקאנט, "מה יש לעשות”?
כאמור, כשקראתי לראשונה את ספרו של עפרת, הזדהיתי עם חלק משמעותי מהביקורת שהושמעה בו. הספר הדהד שיחות רבות שניהלתי במהלך לימודי, כשהרגשתי שאמנות הפכה למעין עיצוב-בלתי פונקציונאלי. כלומר, לעתים קרובות חשתי שהאמנות שנעשית ושמלומדת מבוססת על הגיון של "לוק",  גרוטסקה של היעדר התכליתיות שקאנט ייחס לאסתטי. אמנות נראית ומתנהגת כפי שמצופה מאמנות עכשווית להראות ולהתנהג.

כוונתי בפרזנטציה זו לא הייתה רק לשרטט בגסות את קווי המתאר של המושגים "צעירות" ו"עכשוויות" ולהראות כיצד הם משקפים פלונטר בו אנו שרויים. אני לא רוצה רק להפליל את שני המושגים הללו, אלא לנסות להבין מדוע אני מרגיש שרוב האמנות שאני רואה כיום אינה "עכשווית" או "צעירה". בסופו של דבר "צעירות" או "עכשוויות" אינם הבעיה כלשעצמה. אלו הן מילים שאיכשהו התגלגלו לסמן את העקרות, הלאות או תחושת חוסר האונים בהן אנו שרויים.

בהתקה של הבעיה מהצעירות אל העכשוויות ברצוני להצביע לא רק אל עבר מקורות הבעיה אלא גם אל מוקדי שינוי אפשריים. ואולי זה ההבדל בין הביקורת שלי לזו של עפרת. איני רוצה רק לבקר את הצעירות, אלא להבין מה הגדיר אותה וכיצד ניתן, אולי, לשנות אותה.

התלות הגדלה של עולם האמנות בשוק הוא מוקד ראשון של הבעיה. עולם האמנות חייב לנסות ולהבין כיצד תנאי השוק מגדירים את תפקידיהם, ייעודם, של יצירת האמנות ושל האמן. צעירות, במובן זה, היא רק קצה הקרחון, מושג אחד מיני רבים אשר מוגדר ותחום על ידי ההגיון של האמנות העכשווית. כלומר, ביקורת שמתמקדת בצעירות מבלי לנסות להבין את התנאים שמתנים צעירות זו, סופה ליפול בפח השוק והאידיאולוגיה הניאו-ליברלית. אם כלכלה היא קצה ראשון, אפשר שמטריאליסטי, של התהליך הדיאלקטי שהביא להיווצרות העכשווית, הרי הקצה השני מצוי במרחב האידיאולוגי. הצורה בה מתארים וממשיגים את עולם האמנות צריכה גם היא להשתנות ולהיחשב מחדש. כותבים, מרצים ואף אמנים עצמם צריכים לנסות ולחשוב מחוץ לסכמה העקרה שממקמת את האמנות בעידן שלאחר-השבר, בריק על-היסטורי שמתוזמר על ידי השוק בלבד. הפתרון אינו מצוי בתחלופה של מושגים בקצב החלפת גרביים. כולנו יכולים להבין מדוע לקיים כנס בנושא "אופק אוטופי" ולהאמין באופק אוטופי זה לא אותו דבר. לא צריך למאוס בכל פעם במושג כזה או אחר ולרדוף אחר אחד "עדכני" יותר. לא צריך רק לרענן את אוצר המילים אלא להבין מהו אותו דבק שמדביק המילים לכדי יחידה אדיאולוגית או עמדה.

לסיכום, הבעיות שאני מוצא באמנות שנעשית כיום אינן נובעות מהיות האמנות צעירה ואינן בלעדיות לצעירים. בשלב הנוכחי צעירות כקטגוריה אינה מקור הבעיה או מוקד לפתרונה. השאלה המרכזית היא כיצד ניתן לשנות או לחרוג מההיגיון העכשווי השולל כל שינוי וחריגה. כלומר, השאלה אינה מדוע האמנות הצעירה שנעשית אינה מוצלחת אלא כיצד ניתן להיעשות צעירים, כיצד ניתן למרוד באותו הווה מתמשך. איננו צריכים להחליף את המושג "צעיר" במושג אחר, איננו צריכים להמעיט בערך העכשוויות, עלינו פשוט לשנות את האופן בו מושגים אלו מופיעים, את משמעותם. אנו צריכים להבין את מגבלותיהם והגבלותיהם ולפעול לשינויים, לא לזניחתם.

לבסוף ניתן לענות על שאלתנו בחיוב: מעולם לא היינו צעירים, לא מפני שהוכרז לאחרונה סוף סוף גם על קץ הצעירות, אלא פשוט מפני שעכשיו עלינו להתחיל.

1 תגובות על “מעולם לא היינו צעירים”

    מאמר מצויין וכל כך מדוייק ופוקח עיניים, בשביל כאלה אני קוראת של ערב רב

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.