בוסר הבנים ושיני האב

"יש לנו יותר מדי אמנים! יש לנו יותר מדי אמנות! אינפלציה אמנותית זו היא ורק היא אחראית למצב בו הפכו המסעות בתערוכות סוף-שנה ובין הגלריות הפטרייתיות של דרום תל-אביב, על שלל המטאוריטים שזה אך נולדו, מאירים ונופלים באחת – למסעות ייסורים". דברים שנאמרו בפתח יום-עיון ב"שנקר" בנושא "הדור הבא: תרבות צעירים בישראל"

דברים שנאמרו בפתח יום-עיון ב"שנקר" בנושא "הדור הבא: תרבות צעירים בישראל"

כיצד אפנה אליכם? בדקתי ומצאתי שהמקור האטימולוגי של המילה האנגלית, young (בגרמנית – yung, בהולנדית – yong, בשוודית – ung) – הוא במילה הלטינית – juvencus, שפירושה – פר או פרה רכים בשנים, ובקיצור – עגל או עֶגלה. ובעברית? מסתבר, שהשורש האטימולוגי של המילה "צעיר" הוא במילה – "צועֵר", שמשמעותה הקדומה היא – הנער, שומר הצאן, ליד הרועה… כך או אחרת, זיקת צעירים וצאן או עדר. אם כך, כיצד אפנה אליכם? "בני צאן"? לא נאה. מוטב, אפתח ואומר בנוסח היאה יותר לגילי: גבירותי ורבותי, קהל נכבד.

ברשותכם, כמנהג היהודים, אפתח בשבחי אכסניה: לָשֵם "שנקר" מקום חם בלבבי עוד מאז שְעון-הניקל הידני שקיבלתי שי לבר-המצווה שלי מידי מר אריה שנקר ז"ל, נשיא התאחדות התעשיינים בישראל ומַכָּרו של אבי ז"ל, סוחר ספרים ומכשירי כתיבה בתל-אביב. כאות הוקרה לִשעון-היד הצנוע ההוא, שסייע לשיפור דירוגי החברתי הירוד, אני מתחייב בזאת לעמוד בלוח הזמנים של הרצאתי ולא לחרוג מ- 40 דקות.

גילוי נאות: מעולם לא הייתי צעיר. את נעורי הטבעתי בחֱרדות מותי הצפוי מבחינה סטטיסטית בסוף דרך-כל-בשר; את ימי בחרותי העברתי בדאגות על אודות עתידי המקצועי: כדורסלן? צַייר? שחקן? סוחר בבית המסחר של אבי? את ימי הזוהר של "דור הפרחים" כבר העברתי כמָסטֶרנט-פילוסופיה בא-בימים בן 24 בחברת סטודנטים אמריקאיים בני 18-17. כן, כבר אז חשתי זקן וכבר אז השקפתי עליהם מעֵבר לגבול, כפָליט וכגולֵה. לא, מעולם לא הייתי צעיר.

חיי אילפוני בינה: "צעיר" הוא מושג של תודעת הזמן ומדידתו, ולכן – מושגו של ה"לא-צעיר". שלהיות צעיר פירושו לא להיות מודע את הזמן ואת חילופו המהיר. ומהי תודעת הזמן החומק אם לא זו של המתקַשֵש אל דמדומיו? הן, רק אז מחריפה מודעות הזמן ורק ממנה בוקעת ומפציעה-מחדש תקופת הנעורים בבחינת מודעות שבדיעבד, הכרה רטרוספקטיבית. ובמילים פשוטות: מושג ה"צעיר" הוא מושגו של הצעיר-לשעבר.

לא נכחד: מבטו הרטרוספקטיבי של זה שנוּעָר מנעוריו אל כתמי הגיל עטוף בדוֹק של נוסטלגיה ממתיקה ושל אידיאליזציה. עם יד מקומטת על הלב: ספק אם הצעיר חווה חגיגה מתמשכת של צעירותו. רבים מאיתנו זוכרים יותר את צער הצעירוּת מאשר את חדוותה הצוהלת. מהיכן אפוא תהילת הנעורים? האומנם רק דוֹגמה רומנטית שמסרבת לגווע? ואולי נעוץ ההסבר לתהילת הנעורים 2011 בגעגועיהם של אלה שנקלעו למשבר הגיל? שמא באינטרסים של יצרני לבוש ומשקאות קלים? והאם חרדת אֶרוס על סף נבילתו בגיל המעבָר היא שתנמק את תהילת הנעורים?

את כל זאת אני זוכר ומזכיר לעצמי כשאני בא לדבר בפניכם, יונגֶרמָנים, על אמנותם של צעירים. אדגיש: בכוונתי לשאת דברים על אמנות הנוצרת בידי צעירים יותר מאשר על חוויית הֱיות צעיר. ויותר מכל, אבקש לדבר על אמנות של צעירים בישראל, ישראל 2011.

אך, קודם לכן, הרשו לי להטריחכם בסטטיסטיקה נוקדנית, אך כזו הראויה, לעניות דעתי, לקֶשב. שלהלן, נתונים היסטוריים אודות יחסי גיל והישג אמנותי:
ובכן, פיקאסו חולל את מהפכת הקוביזם ב- 1908, כשהיה בן 27, שנתיים לאחר שצייר את "העלמות מאביניון", אולי הציור החשוב במאה ה- 20. באותה שנת 1906 – לודביג קירשנר וחבריו ל"הגשר" חוללו בדרזדן את מהפכתם האקספרסיוניסטית כשהיו במחצית שנות ה- 20 לחייהם. ולדימיר טטלין המציא את הקונסטרוקטיביזם ב- 1913 כשהיה בן 28. מרסל דושאן יצר את ה"רֶדי-מֵייד" הראשון שלו בגיל 26 כשהניח את פצצת הזמן הגדולה של האמנות המודרנית. לעומת זאת, שימו לב, את פצצתו הבאה – המיצב של "בהינתן" ((Ētant donné – מופע של חוצפה היפר-ריאליסטית –  סיים ב- 1966 כשחגג את יום הולדתו ה- 79. אדוארד מאנה היה בן 31 כשצייר את "סעודה על הדשא" ואת "אולימפיה", שתי האימהות הגדולות של האוונגרד. קלוד מונֶא צייר את "התרשמות" – הציור המכונן של האימפרסיוניזם – כשהיה בן 32, מה – שאגב – לא מנע ממנו לצייר את 236 ציורי שושנות המים מז'יוורני – אותן סנוניות של ההפשטה האקספרסיוניסטית – סביב גיל 80. ון-גוך הגיע לאַרל כשהיה בן 35 וכאן החל מצייר את ציוריו החשובים מכל. ג'קסון פולוק היה באותו גיל כשהחל ב"ציורי הפעולה" שלו. וגם קנדינסקי היה באותו גיל כשצייר את "הציור המופשט הראשון" (תוך שנה כבר פרסם את "על הרוחני באמנות", התנ"ך של האמנות המופשטת). לעומת האוונגרדיסטים האנרכיסטיים של שחר המאה ה- 20 הוא נחשב מתושלח; שהרי אומברטו בוצ'וני חתם על המניפסט הפוטוריסטי בגיל 18, וגם הדדאיסטים של ציריך 1916 והסוריאליסטיים של פאריז 1922 לא היו מבוגרים בהרבה, אלא בשנות העשרים לחייהם.

עד כאן כמה מגיבורי המודרנה. אך, בל נחפז להסיק מסקנות בסגנון "העולם שייך לצעירים". נזכיר רק, שפול סזאן צייר את סדרת המופת של "הר סנט-ויקטואר" בהגיעו לגיל 66 (את "המתרחצות הגדולות" שלו צייר כשהיה בן 60). מאטיס צייר את ציוריו החשובים ביותר – "המוזיקה", "המחול" וכו' מגיל 40 ומעלה, הגם שאת "שמחת החיים" – ציור מפתח בתולדות המודרנה – צייר בגיל 37, ואילו את חבורת הפוביסטים הצעירים הוביל בגיל המופלג של 36. גם מונדריאן היה לא פחות מבן 40 כשניסח את שפת ה"די-סטייל" המופשטת-גיאומטרית שלו.

אך, מה בדבר הקלאסיקה? לכאורה, עדיין ניצחון הנעורים: קרווג'ו צייר את מיטב ציוריו במחצית שנות ה- 20 לחייו; טיציאן צייר את "קונצרט כפרי" בגיל 23; וורמיר צייר את יוצקת החלב המקסימה שלו בהיותו בן 26; ואילו מיכלאנג'לו יצר את פסל ה"פייאטה" המדהים שלו שבאוסף הוותיקן כשהיה רק בן … 21. אך, רק רגע אחד: מה תאמרו למשמע הנתונים הבאים: ניקולא פוסן צייר את "גם אני בארקדיה" – החידה הגדולה של הבארוק –  כשהיה בן 44; ולאסקז צייר את "לאס-מאנינאס" בגיל 57; ליאונרדו דה וינצ'י היה בן 56 כשצייר את "המדונה עם הבן ואנה הקדושה", כשנתיים לאחר שצייר את ה"מונליזה". פרנציסקו גוייא היה בן 52 כשצייר את "שבת של מכשפות", ובן 68 כשצייר את ההוצאה להורג של המורדים הספרדיים.

ומילה טרם אמרנו אודות דיוקנאותיו העצמיים המדהימים שאותם צייר החל בגיל 23 וכלה בגיל 63, ואלה הלכו והשביחו עם הזמן. ומה נאמר על אותו מיכלאנג'לו המסיים את ה"פייאטה" האחרת שלו, "פייאטה רונדניני", זו הפרימיטיביסטית והמופשטת למחצה, זו המטלטלת את הנפש ורודפת אותה, כשהוא בן 89?

אז, מה נסיק ממבחר הנתונים המתיש הנ"ל? ראשית כל, שהייתה זו המודרנה – היא ולא אחרת – שהעניקה יתרון יחסי לנעורים האביביים על פני הגילאים הסתוויים יותר. את הסיבות לכך תמצאו בפילוסופיה הרומנטית ובדגילתה בערכי הסער והפרץ, התום, הראשוניות, החופש, החושניות, העוינות למסורת ואף ביקורת הציביליזציה. אך, ממבחר הנתונים הנ"ל נסיק יותר מזה: שההיסטוריה אינה מוכיחה – אני אומר: אינה מוכיחה – יתרון חד-משמעי, ולבטח לא הכרחי, של הגיל הצעיר כגיל היצירה בשיאו. אמת, כל עוד במהפכנות אוונגרדית עסקינן – לנשמה הצעירה היתרון הברור. אך, מה שוולאסקז כבר שכח בגיל 57 וליאונרדו בגיל 56 וגוייא בגיל 68 – ספק רב אם יודעים בני התשחורת או המתקרחים הצעירים, ואפילו יציצו ב"וויקיפדיה".

אפתח אפוא בדברַי, דבַר "האיגרת אל השוונטקובסקאים", כשאני משוחרר-משהו מאימת ההורמונים המרוכזים באולם זה ומהתהום הגילאית שביני לבינם.
ובכן: "הייתה עלי יד ה' ויוציאני ברוח ה' ויניחני בתוך הבקעה והיא מלאה ציורים. והעבירני עליהם סביב סביב והנה רבים מאד על פני הבקעה והנה יבשים מאד. ויאמר אלי: בן-אדם, התִחייֶנה היצירות האלה? ואומַר: אדוני אלוהים, אתה ידעתָ. ויאמר אלי: הִנָבֵא על העבודות האלה ואמרתָ אליהן: היצירות היבשות, שמעו דבר ה'."

גבירותי ורבותי, עוד גילוי נאות ומפתיע בפי: אינני נביא, אף לא שָליח הנושא עמו איגרת אל קהילת הצעירים אשר בגבעתיים. ואף על פי כן, פתשגן בידי ומפח-נפש מתמשך מודפס בו – קינים, הגה והי – כנגד "האמנות המינורית", אמנותם של צעירי ישראל 2011 המתכנסים-משתבללים ביקומם האישי הקטן (בצורה ובתוכן), מתגדרים באינטימיות של רגישות ופגיעות גופנית-נפשית, עת שפתם האמנותית אף היא חיווריינית, חמקמקה, נזילה ודהויה בָרוח הבלגית החדשה. שפה רזה, אנורקטית, כחושה עד מוות. מֵימית, אקווארלית, פיגורטיבית וסמי-אקספרסיוניסטית בה בעת, פרימיטיביסטית ולירית, אף שברירית, מכחולה נוגע-לא-נוגע, מעצב דמויות א-גופניות ושפופות-זהות, רוחות-רפאים, עקיבות של קיום אנטי-הרואי. הישותיות – קיקיונית ורפה; הלך-הנפש רך וחרד גם יחד; הסטאטוס האונטולוגי – מהוהַ, רָפוי ונמוג; הסטאטוס האקזיסטנציאלי – בסימן קיום נפסד והולך.

דור שנולד אל "הראש הקטן" ואשר אמניו הצטמקו באמנותם אל דימוי הגוף הקטן והרופס ואל העולם הפרטי הקטן, האפיזודי-ביזארי, המוכּר והאזוטרי בו-בזמן, שממטבח לוּק טוּימָנס, מרלן דוּמָא ונורברט שוונטקובסקי. אמנות מינורית: אמנות הג'סטות הפעוטות של הנפש והיד. תסמונת מזעור הנשמה. אולי – נסתכן בהשערה – הד לצונאמי של המזעור, שראשיתו בנאנו-טכנולוגיה ובמזעורי מחשבים למיניהם וסופו במזעורה של השפה האנושית החדשה ומחוותיה באס-אמ-אס, ב"טוויטר", ב"טוק-בק", אפילו ב"בלוג". אוי לנו כי קטונו עד למאוד.

שוונטקובסקי וטוימנס התנחלו בלבבנו? לא רק: "גבריאל אורוסקו היה כאן", מצהירה רותי דירקטור בדצמבר 2010 בגלריה של סלמה 60 קומה ג' (ואני נשמר שלא לנקוט בשם המפורש של המוסד ההוא בעודי ניצב ב"שנקר"): עתה, הכיוון הוא יותר "רֶדי-מֵיידי" מאשר "ציורי", אך המסר עודנו סמוך לתסמונת המזעור ולו באקט שבדרך-אגב-לכאורה, וב"יכולת לבודד אובייקט מסוים ולהכיל עליו שינויים קטנים מאד, […] נגיעה מרפרפת אך פואטית." (מתוך דף התערוכה)

צָרפו לרפיון המוצהר הנדון שבצורות ובתוכן את ההֲסְכַנָה ל"הכל כבר נאמר" ול"אין כבר מה לחדש", והרי לכם אמנות צעירה אך תבוסתנית, "שפופה" בלשונו של ד"ר גד טאוב מ- 1997, אמנות המצהירה אוזלת יד, משדרת זיקנַת הצעירים ובה בעת מַפנָה את האור אל האיכות האמנותית השוכנת דווקא בשכבת ההורים והמורים. מה ארע לזיקת ה"שבאב", הנוער, וה"שובבות"? מדוע ומניין "הדור השפוף" הזה, מהיכן התשובה הלחשנית הרהויה ל"אדם העליון" הזרתוסטראי? מן הסתם, פסקנות איבדה מזוהרה לאחר כל ההתפכחויות, האכזבות, ההסכנות למורכבותם של דברים, ומעל לכל, ההסכנות לפרספקטיבות היחסיות של הנרטיבים. כן, נכון. גם "הלם החדש" – מונחו האוונגרדיסטי הנודע של רוברט יוז – לא עוד מהמם. אמת ויציב. אפילו ה"אותנטי", אותו מונח קסם היידגריאני, שנתן תוקף וגיבוי לאני הרדיקלי – אפילו הוא קועקע ב"חברת הספקטקל".

ברם, כלום רשאים אנו להסיק מכל התמורות הללו, קרי – מהטלת הספק במבני עומק, מהטלת הספק בתמורות מהפכניות, מטרשת השרירים שאחזה באוונגרד – כלום רשאים אנו להסיק מכל אלה את קצו של האינדיבידואל העצמותי? גם אם הגיבור הקולנועי הומר בפרודיות על הגיבור, ספק רב אם נסתם הגולל על ה"גבורה" האנושית. שעדיין נאתר גיבורים – צעירים וצעירות – ובעיקר, בשוליים, הרחק ממרחב הידוענים של הבלי המֶדיה ושלוליות הרקק של ה"הַיי גַיא". ובאשר לאלה הצעירים שנקלעו לעולם האמנות העכשווי, חוששני שמשהו דוכא ברבים מהם, משהו סורס, משהו באנרגיה של האני החד-פעמי התפוגג לטובת ספקנות נון-דיאלקטית: לא עוד ספקנות של שלילה הורסת ובונה, כי אם ספקנותה של אמביוולנטיות מדוכדכת. אני מדבר על תופעה כלל-עולמית.

אבות סירסו את ילדיהם? דור ההורים, שבגד בחלומותיו והפך עורו מערכי No more war  לטובת חלום בורגני על יציבות, הדור הזה – דורו של הדובר הנוכחי – הוא הוא בעצם זה שהכשיר את הקרקע לאין-אונות של הדור הבא, כך טענה נגדי מרצה צעירה לקרימינולוגיה מאוניברסיטת תל אביב: "האין זו פרקטיקת האשמת הקורבן" –  אמרה – "לבוא לנפגע החרדה שאתה יצרת ולטעון כלפיו שהוא משותק, מנוטרל…?"

קצת בכייני, לא? קשה לי לקבל את הקורבניות הזו כשאני מודע לדור של אינטלקטואלים צעירים ומזהירים, השולפים חרבות מוקלדות היטב בכתבי עת ובחוגי מחשבה בדיסציפלינות של הסוציולוגיה, ההיסטוריה ועוד. אני תוהה, מה קרה לה לעֵרנות הביקורתית והסרבנית הזו, שהדים לה, למשל, ב"תיאוריה וביקורת", כשהיא מגיעה לטריטוריה של עולם האמנות ומתועלת לאפיקי השפות ה"נכונות" ולהצלחה. וגם אם צודקת המבקרת בתיאורה את בגידת דור ההורים בערכי החלום והמהפכה של עצמם, מה נכון יותר מאשר לצַפּות למרד מחודש של הבנים?! פינקנו מדי את ילדינו? אכן, פינקנו, עטפנו בצמר גפן. אני מודה באשמה גם ברמה הפרסונאלית כאָב לבת. אך, האומנם – "אבות אכלו בוסר ושיני בנים תכהנה"? לא, פעפוע הבוסר מהורים שבורגנו אל ילדים שנולדו לתוך משמני הבורגנות – אינו מתקבל על הדעת כתירוץ. אני טוען: בנים אכלו בוסר ושיני האב כהות.

האם נסכין לדכדוך, לשפיפות הקומה, לתסמונת המזעור, להתעטפות ב"מינוריות"? ה"מאז'ורי", ולו גם זה הנחבא אל הכלים המינוריים, חייב לשוב ולקום. "הַסכֵּת אל הדכדוך!", מייעצים מבקרַי, "תן לריגושים הקטנים לרגש אותך; לְמַד להכיר בכוחו של הלחש. לא ברעם האדם!". ובכן, גם אם אתפס כמי שסותר את עצמו, אצהיר: מאז ומעולם האמנתי בכל מאודי בכוח החולשה. לא בכוחות עצמי הלכתי בשדות, לטוב ולרע, אלא בחולשת עצמי. מאז ומעולם ראיתי בשבר, בחרדה ובספק את מעיינות היצירה והם שהיו לי אָמַת מידה לאנושי במלוא עומקו. לכל אורך דרכי תיעבתי את מגודלי האני וצוברי הכוח – הגנרלים והאדמו"רים. אלא, שבעבורי, טעמה האמנותי של החולשה הוא בהפיכתה מָנוף לָהיגד העָז. כוונתי לאותן יצירות רכות, עדינות, צנועות, מופנמות שהן המעט המחזיק את המרובה. אלו הן יצירות שקוראות אליך: "עצור! גש הלום, משהו טמיר ממתין לך פה, גם אם סמוי וחומק הוא." ציורים של וורמר, של מורנדי, של רותקו ואחרים קראו אלי את הקריאה הזו. אז, כיצד זה שאוזני הפנימיות אינן שומעות יותר את הקריאה הזו במרחבי האמנות הישראלית הצעירה, המינורית, של שנות האלפיים?! ומדוע הוודאות החוזרת ונשנית בי, שעניין לנו בתפנוקי מבע, בחנחוני זוטא נרקיסיטיים שאינם יודעים לעבד התחבטות לחבטה?!

השאלה המתבקשת היא אם עניין לנו במשבר אימננטי בתוך הפוסט-מודרנה, או שמא בקלקול תרבותי (שאינו, אגב, מוגבל לישראל בלבד)?

נדמה לי שאני יודע את התשובה: לימודי האמנות הפכו זמינים מדי, פופולאריים מדי, נגישים מדי לציבור הרחב. האם אנו עדים לתולדה של חברה דמוקרטית, קרי – לדמוקרטיזציה של האמנות (והדמוקרטיה, הבה נודה, חרף כל זכויותיה המוסריות, מעולם לא הועילה לאיכות האמנות, כפי שהוכיחו בתי-אמנים למיניהם, שהורידו את רף התצוגות ופתחו את חלליהם לעקרון שוויון ההזדמנויות)? כך או כך, דומה, שהחזון האוטופי של יוזף בויס ו"אסכולת פרנקפורט" – "כל אדם הוא אמן" – מאיים להכריע את האמנות. מגמות סוציו-כלכליות שונות חָברו יחדיו: עליית רמת החיים ורמת ההכנסה של המשפחה הישראלית הממוצעת מהמעמד הבינוני פוטרת רבים מהבנים והבנות (בנות יותר מבנים, ובפרט בעקבות המהפך הפמיניסטי בעולם האמנות שלאחר שנות השבעים) מחובת לימודי מקצוע מפרנס, דהיינו מאפשרת לשלוח את הבנים והבנות למחלקות לאמנות. בה בעת, התעשייה האקדמאית-אמנותית המתעצמת בישראל מפעילה את קסמי השיווק שלה, רעבה לעוד ועוד תלמידים שימלאו את קופתה, וכך קולטת עוד ועוד סטודנטים. חַברו אחד ועוד אחד – והרי לכם הרידוד אודותיו אנו שחים.

מה שהיה מותרות הפך למצרך שווה-לכל-נפש; מה שהיה מקומַם של יחידי סגולה, שנפשם מכורה לתעודתם כאמנים, הפך מקום פתוח לכל חובב אמנות בעלמא; מה שריכז נבחרת מצומצמת של כישרונות הפך למחנה יצירתי המוני של מוכשרים יותר ומוכשרים פחות. כאילו הייתה האמנות הטובה תוצר של כישרון גרידא.

מחירה של חברת השפע: ליותר מדי יוצרים בינוניים ישנם האמצעים לשכור סטודיו בדרומה של תל-אביב ולחיות כ"אמנים". ליותר מדי אמנים נטולי כריזמה ישנם האמצעים לממן תערוכה ואפילו קטלוג. ליותר מדי בעלי ממון, חסרי הבנה באמנות, ישנם האמצעים לרכוש יצירות ירודות. יותר מדי אנשים שכאלה פותחים יותר מדי גלריות. יותר מדי מוסדות חשים מחויבים לארגן חגיגות אמנות אדירות-היקף שנידונות לשפל.

במילים פשוטות: יש לנו יותר מדי אמנים! יש לנו יותר מדי אמנות! אינפלציה אמנותית זו היא ורק היא אחראית למצב בו הפכו המסעות בתערוכות סוף-שנה ובין הגלריות הפטרייתיות של דרום תל-אביב, על שלל המטאוריטים שזה אך נולדו, מאירים ונופלים באחת – למסעות ייסורים.

הבה נשאל ביושר: מהו יתרונו העקרוני של האמן הצעיר על פני האמן המבוגר, קרי – הקשיש? היתרון נושק בחיסרון, אך הפוטנציאל הגלום בו אינו ניתן להכחשה: להט; אמביציה עזה וחסרת ליאות; אנרגטיות רוגשת ועיקשת; הכרה פחות מורכבת לפיכך כזו המקצרת את הדרך בין קונספציה לבין ביצוע; מיאוס בדוברי האתמול; זיקה למקורות השראה חדישים ברמות טכנולוגיה, מוזיקה, לשון, בידור וכו'; מבט טרי, רענן, חף ממטעני תרבות ונפש מכבידים; תום, אולי אף פשטות (שמא נאמר: פשטנות) בהשקפת עולם (ואפילו בסירוב לה) – פשטות תמה המחריפה ומקצינה את התוכן ואת הצורה.

הרי לכם יתרונו של אמן צעיר; הרי לכם חסרונו. יותר מכל, הרי לכם הציפייה המובנת מהאמן הצעיר להניף את דגל השינוי והמרד החברתיים והתרבותיים. תגידו: ציפייה אוונגרדיסטית גֶריאטרית של מאובן משנות ה- 60. ואני אתעקש ואומר: "המגש הריק".

ה  מ  ג  ש    ה  ר  י  ק

והארץ תרעום, עֵין שמים אודמת תעמעם לאיטה על גבולות עשנים… אז מנגד יֵיצאו נערה ונער ויציירו ציור. ומה יציירו השניים בימים של דם ואש, אימה וצער? הם טבלו בנבכי עולמם הקט, דלו משלולית קיומם פתיתי בבואות, זוטות רגישות, דימויי התפנקותם ברחם עצמם. ואמנותם היא יומנם היקר.

ואומה תעמוד, קרועת לב אך נושמת: ימין לאומני, שיכור כוחו, משחיר את פני ישראל ברבים; דיכוי דורסני מכה ללא רחם בשטחים הכבושים; פערי עוני-עושר מבהילים מקָטבים אוליגרך ואוגרי שיירי מזון; החינוך בקריסה מביכה; התקוממויות עממיות מפילות משטרים בארצות שכנות כשהן מובלות על ידי צעירים – – – ואמני ישראל אינם עונים. נערה ונער בפינותיהם יחרישו, יָפנו פנסיהם הזעירים אל חדרי לבבם, ולחדרים אין חלון ואין דלת אל העולם הסובב. אפילו קולם הרועם מאתמול של אמני המחאה לא עוד נשמע: ספק דהה אל רפיון הגוף-נפש של אמנים לעת סתיו חייהם (גרשוני, תומרקין), ספק נקלע למרחבים של נופי דווי ופצע מופשטים וחסרי זהות (ציבי גבע), או של ייצוגי פנים וחוץ סתמיים (דויד ריב). "ניאו-ברבריזם", אומרים לנו יודעי-חן; פראות בוטה ותוקפנית היא המיאוס הפוליטי דהיום, תגובה אנטי-סובלימטיבית לדכאנותה של חברה ישראלית, הם מסבירים לנו בתצוגת וידיאו ברוטשילד פינת הרצל. אך, אבוי, ככל שהתצוגה מרשימה ונוכחת, רק אמן פלסטיני, שאריף וואקד, מישיר מבט נוקב וחכם אל הכאן-עכשיו, וה"ניאו-ברבריזם" של כל השאר אינו כי אם מפלט נוסף אל האקזוטי, הלא הוא ה"שָם" החדש של אמנותנו הצעירה.

מה קרה לכל אותם יוצרים צעירים הגודשים בששון את מסיבות ה"Heavy Metal" התל-אביביות, אך אדישים לחלוטין למתכות הקשות של החיים מחוץ לבועה?! היכן היא אקסטזת הסירוב הנועז שמחוץ ל"אקסטאזי"? מה ארע לתועפות ההורמונים התוססים, שאינם חורגים מכיבוש אישה ואיש אל עבר כיבושם של ארץ ועם?

הנה כי כן, הרי לכם יום בחיי היסטוריון אמנות מזדקן, שפלת החוף, ה- 1 בפברואר 2011:

במוזיאון בת-ים הוא בוהה בסרטי וידיאו אינטראקטיביים של אמנים ואזרחים, עבודות שבסימן רגישות חברתית ל"אחֵר". "הֵאָח!", צוהל ההיסטוריון למראה עלילות המהגרים הסודניים או הפועלים הערביים המוקרנים על הצגים. אך, לא: רוח קלילה של משחקי תפקידים, שובבות קצרת טווח ומשובה בידורית טורפות כאן כל טלטול נפש. נוסע לו אפוא ההיסטוריון לדרום-תל-אביב, לגלריה "קונטמפוררי", שפירושה "בת-זמננו" בשפה המזרח-תיכונית הפרובינציאלית, ומתבונן בעבודות שדלתה האוצרת, מעין אמיר, מתוך תולדות האמנות הישראלית, וכולן נוקטות בלשון האנגלית. אין הוא מבין מה הרבותא שבבחירת נושא לשוני שגור זה, אך טוב לו להיסטוריון לשוב ולפגוש רֵעים ותיקים: הנה הוא רובה סמלֵי-המותגים משנות ה- 90 של אליעזר זוננשיין; והנה חייל צה"ל המכוון נשקו בציור שחור-לבן דוקומנטארי של דויד ריב מאותו עשור; והנה – Fuck the State של ארנון בן-דוד, מ- 1990 בקירוב; ועוד ועוד. היתנחם היסטוריוננו הישן בתפארת המחאה מהעבר? הו, לא. שכיצד ימצא נחמתו, כאשר ניחוח נוסטלגי לקטני (ושרירותי), הנח על התצוגה, מעקר אותה מכל חריפות פוליטית עכשווית?!

חמישים מטרים דרומה, ועודנו ברחוב הרצל, מדדה גיבורנו המדוכדך ל"גלריה 121" החדשה, לתערוכת בוגרי "בצלאל" שאצרה טל בן-נון – Locomotion, שמה –  "תזוזה", בלשון הילידים. קשה לו להיסטוריון למצוא עניין רב מדי ברעיונות עייפים כמו המתח בין הסטאטי לדינאמי, או המתח בין הידני למכאני. וכך, חלקי האופנועים בבחינת"רדי-מייד מטופלים", או מיצב נייר גדול המשלב דימויי מחשב ואקוורלים, או מתוות מופשטים-ארכיטקטוניים – כולם גם יחד מעצימים בהיסטוריון את תחושת הזיקנה האורבת לפתחו ואת חוסר סבלנותו נוכח כישרון המסתפק במועט. האומנם, הוא תוהה בפעם-המי-יודע-כמה, נגזר עליו להסכין ולוותר על אמנות צעירה תוססת רעל, מֵהינה, רדיקלית, נושכת, מחויבת/מחייבת אל מול המתחולל ומבעבע בין יפו, ג'נין וקהיר ובין "מגדלי אקירוב" לשיכון ד' בבאר-שבע או שכונת ג'ואריש בלוד?

כשהוא כושל לו בגלריה "עינגא" בין צילומים רומנטיים של נופי חו"ל המתענגים על עולם שחלף לבין צילומי בוגרים טריים המצלמים "יופי", כהגדרת רועי קופר, אוצר תערוכה ב"פלורנטין 45", משתרך לו מדולדל-השיער-הלבן עד לנווה-צדק, לגלריה "טָבי". כבר בכניסה מאושרר דכאונו כשהוא קורא את דבר האוצרים – דנה גילרמן ושגיא רפאל – המצביעים על "אסקפיזם מוחלט מההווה הפוליטי-תמיד בישראל, אסקפיזם ההולך ומתחבב על שכבות  מורחבות גם בקרב צרכני האמנות." ואכן, כצפוי, הציורים הריאליסטיים הפוסט-הרשברגיים אינם מצליחים להפיח חיים בנשמתו הכבויה של ההיסטוריון, הגם שבהחלט התרשם מרישום קירוני ענק שצייר בצבעי שמן (שחור-לבן) מידד אליהו ואשר מייצג ערבים המטפסים במדרגות שער-שכם אל עבר צמד חיילים הניצבים בראש. קדרות אפלולית מרה נחה על הרישום המצוין הזה והיא – הללויה! – מהדהדת בקשישנו משקעי מועקה פוליטיים, אך אפילו היא סובלת ממפגן יתר של וירטואוזיות, שהוא-הוא, בתחילתו ובסופו של עניין, המסר האמיתי של הציור הנדון.

מי יְמָלֵט, אם כן, את ההיסטוריון מהאסקפיזם של טללי הנעורים העבריים 2011? הן, גם בגלריה של "בצלאל" (אופּס, אמרתי "בצלאל"…), סלמה 60, הוא נידון לתערוכה בשם – In Appearance – במופע? בנראות? בניגלה? חלילה הנקיטה בלשון הפריפריאלית – כאשר צילום טריפטיקוני יפיפה של בועז אהרונוביץ – מדרון של סבך אינסופי בשחור-לבן – משמש נחמה פורתא ואולי אף אספקלריה לנפשו הדוויה של הנודד אל מול ניכורו ממפגני כישרון תוצרת ברלין וציריך.

נוסע לו אפוא איש-קורות-העתים צפונה, אולי בה תיפתח הטובה, עודנו מייחל ולו לאמן אחד של מגע, מודעות, ביקורת, שלילה, מרד. אך, מה רואות עיניו בגלריה "דן", בתערוכת הצעירים ושמה – כמובן, איך אחרת – "Stop Motion"? לא להאמין: שוב, התֵמה המרעישה, הדחופה, הבהולה של המתח בין תנועה לקיפאונה – "רגע טעון, המתאפיין באיזון עדין ושברירי בין תנופה לבין סטאטיות, בין חיוניות מתפרצת לבין תחושת סכנה…". תחושת סכנה? הינדה וייס מציגה צילום של עמידת ידיים על מעקה גג גבוה; אורלי הומל מקפיאה תנועת נדנדת ילדים בתנופתה; רן זגורסקי משלב דוושת תוף עם תפרחת של כנפי פרפרים מתים… הי"ד.  אלה וכל השאר – כולם מוכשרים (הוי, הנפש כבר נוקעת מכישרון, עורגת לאי-כישרון יוצר!), כולם ראויים, כולם תקועים ב- Nano-Art, אמנות הזערורי והקפריזי. וכולם צפים בצלוחיות-פֶּטרי של תערוכות-נושא שאינן נושאות משא של ממש.

תערוכות נושא, מגמה שהייתה חביבה על ההיסטוריון-האוצֵר בעברו, מאיימות להורידו עתה ביגון שְאולה. עדיין אינו יודע, שתוך ימים ספורים ימתינו לו הזמנות לתערוכות נושא חדשות – "חלון אחורי", "סדנאות זיעה", "Aesthetikos", אין קץ לנושאים. מה זה כל הנושאים האלה?!, הוא תוהה; מהיכן הם צצים ואנה הם הולכים?! עוד ועוד נושאים, סתם נושאים, מכל הבא ליד, מהיקב ומהגורן, כל המרבה הרי זה משובח. ללא שום נחיצות של ממש, ללא כל זיקה אמיתית לָתרבות, לָהיסטוריה, לָמקום. נושאים קפריזיים, המצאות אָָד-הוק. הנה, מטלפנת לה להיסטוריון-האוצֵר אמנית צעירה ושוטחת לפניו קבוצת אמנים לתערוכת נושא באוצרותו, לו רק יואיל להסכים. "איזו מין לא-קבוצה זו?", שואל-אומר לה הדובר ומוסיף: "איני מוצא כל קשר של צורה או תוכן בין האמנים האלה." "אין דבר", היא עונה לו, "אז תבחר אמנים אחרים, את מי שתרצה." "ככל שאת יותר ויותר ממשיכה, כך פחות ופחות בא לי", הוא מגיב באי-נוחות. "הו, הנה רעיון!", היא עונה בהתלהבות: "אולי תאצור תערוכה קבוצתית בנושא 'פחות ופחות'." "ומה דעתך על תערוכת 'יותר ויותר'? או, מוטב: "More & More"?"  – "מקובל", היא מסכימה… כן, ככה זה היום: נושאי-סתם, כאילו-נושאים, מצוצים מן האצבע, ורצוי באנגלית.

לא, אין ישועה להיסטוריון, הממשיך להשתרך בכבדות גוברת ברחובות תל-אביב, שאינם ממריאים, גם לא לאט, אם להיזכר בשירו המוקדם של דוד אבידן. לא, רחובות תל-אביב אינם ממריאים, לבטח לא ברחובות הגלריות: ב"ג'ולי מ.", מול צילומים, מרשימים מאד כשלעצמם, שצילם שי קרמר ב"מעוז-אסתר" הבלתי-חוקי והמפונה, לא הצליח הצופה המדוכדך להחליט אם תומך הצלם בפינוי או שמא מוחה נגדו. תסכולו נמשך בגלריה "גלאון", בה אושרר עיקרון האַל-מקום והמנוס מה"כאן" בתערוכת תערוכת-נושא של חמישה צעירים "מינוריים", "Indisplace" שמה, המצהירים מפי אוצרתם:
"יצירת דימוי ויזואלי למקום שאינו קיים הוא הנושא המרכזי של העבודות בתערוכה. […] חללים וירטואליים, זיכרונות של מקומות בהם מעולם (האמנים) לא ביקרו."

למעלה מ- 15 גלריות חָרש ההיסטוריון באותו יום מר ונמהר. חָרַש בדמעה ולא קָצַר. ולאורך כל מסע ייסוריו בעמק-הבכא של הבינוניות, המנוס והגֵרָה של המוכּר לעייפה לא חדל לכמוה לנערה ונער, לובשי חול וחגור שיעלו במשעול הלוך-והחרש, ישאו בידיהם מגש – מגש כסף או דיקט או נייר צילום, לא חשוב – ועליו יצירת אמנות שנסערה מסערות הימים האלה ואשר עושָה להסערת האדישות והזחיחות של שוכני הבועה. לנערה ונער אלה ייחל ההיסטוריון, אך המגש שמצא מוטל בקרן הרחוב התל-אביבי – מגש ריק הוא. וייפול ההיסטוריון עוטה צל. והשאר יסופר בתולדות אמנות ישראל.

7 תגובות על בוסר הבנים ושיני האב

    עודד היילברונר
    הדברים פורסמו לראשונה בכתב העת "כיוונים"2009 בו התפרסם לראשונה מאמרו של עפרת אודות "הזן החדש של הצעירים

    עודד היילברונר
    קינה או נוסטלגיה?
    תגובה למאמרו של גדעון עפרת
    מאמרו האינטליגנטי והמרשים אך יחד עם זאת הפרובוקטיבי,הנרגש והמכליל של גדעון עפרת אודות הצעירים של ימינו עורר בי הסתייגות מיידית. עברתי את גיל ה- 50 לא מזמן ובתחומים אחדים אני עדיין רואה עצמי צעיר בן 20 ובתחומים אחרים מבוגר היכול לצפות בעברו בביקורתיות אך גם בנחת. כיוון שעפרת לא סייג את מאמרו בהגדרת "צעיר" או "צעירות" זיהיתי תוך קריאת מאמרו מאפיינים מסוימים בהתנהגותי, בהתנהגות ילדי וכמובן תלמידי הצעירים ממני.

    ההגדרה חשובה כאן: האם עפרת מקבל את ההגדרה כי צעיר כיום הנו מי שבטווח הגילאים 6-60 , שמא את ההגדרה המסורתית של תקופת הנאורות במאה ה 18,הויקטוריאנית במאה ה- 19 והחלוציות המגשימה הציונית ( תקופות אליהם נראה כי עפרת חש געגועים,ומייד ארחיב בדבר) כי צעיר הנו בשנות העשרה לחייו (12-18 ). אולי עפרת מגדיר צעיר על פי אמות המידה של אמיל דורקהיים וקרל מנהיים שראו בגיל 12-25 את שיא תקופת הצעירות,ולבסוף האם אלו הצעירים של שנות השישים של המאה ה- 20 שהרחיבו את היריעה אל מעבר לגיל 30 ? האם מתכוון עפרת ל-teen-ager האמריקאי המפורסם,בני נוער טרום גיוסם הצבאי (בישראל) או שמא נערים הנמצאים בתקופת טרום לימודיהם הגבוהים (במערב)? האם מתכוון לאלו שעדיין לא נמצאים בזוגיות קבועה או זוגות נשואים בתחילת שנות העשרים לחייהם, אלו שאינם בעלי הכנסה קבוע או צעירים בעלי מקצוע קבוע מכובד,תושבי עיר,כפר או עיירת-פיתוח, אמידים או בעלי סטטוס כלכלי נמוך,בחלקים המזרחיים או המערביים של כדור הארץ? שאלות אלו שהעיקו ומעיקות על חוקרי תרבויות צעירים במערב במאות שנים אחרונות לא זוכות למענה מתאים וחבל.

    ההגדרות והשאלות הללו, בעלות המימד הטכני-משהוא הנן אף בעלות משמעויות תכניות שעפרת לא ער להן. כך גם מתמיה השימוש של עפרת (ללא הסבר) בהטיה צעירים או צעיר אך לא צעירה או צעירות. בנוסף אם אלו הצעירים של היום מי הם ומה מאפיין את אלו שניצבים מעליהם או תחתיהם ומהווים את קבוצת ההתייחסות, מטרת המרד וההתרסה של הצעירים : הוריהם או אחיהם הקטנים שהיו צעירים לפני מספר עידנים או עומדים להיות צעירים בעתיד הקרוב? ולבסוף,מה משמעות התמונה האפלה שמציג עפרת היום על דימוי הצעירים בעבר (האם היה טוב יותר?). שימושים ובחירות אלו הנן כאמור בעלות משמעויות תכניות-קריטיות לגבי מסקנותיו של עפרת אודות הצעירים של ימינו.

    ניתן להתווכח עם גדעון עפרת בשני אופנים: להתווכח עם טענותיו ומסקנותיו ו/ או למקם את דבריו בהקשר תרבותי רחב. בחרתי בדרך השנייה.
    "צעירות" ( youth ) נחשבת כיום כקטגוריה מרכזית אם לא ראשונית בדפוסי התרבות, הארגון והפוליטיקה בעולם המערבי. למרות שהגדרת המושג אינה ברורה דיה ובוודאי שיש לה פנים רבות באזורים ומדינות שונות, הרי נראה כי קבוצת הגיל שמתחילה לערך בשנות העשרה ( teenage )שלה ומסתיימת אי- שם בשנות השלושים נחשבת כיום כקבוצת הגיל המאפיינת "צעירות " וצעירים.

    זולת גבולות ביולוגיים אלו תכניה ומרכיביה של "צעירות" הנם בעייתים הרבה יותר מכפי ניתן לצפות שכן אין זו תבנית ביולוגית-פיזית גרידא, קבועה, נטולת מימד זמן, תרבות וגבולות. זוהי תופעה היסטורית- תרבותית אשר שנתה ומשנה את פניה הלוך ושוב לאורך ההיסטוריה, בתרבויות שונות ובאזורים שונים.
    למרות חשיבותם של שאלות אלו ברצוני בעיקר להפנות את תשומת לבו של עפרת לשתי בעיות או שאלות: הראשונה,היש בטענותיו חדש תחת השמש המערבית במאות שנים האחרונות? והשנייה,האם אין עפרת ממשיך טיעון יהודי-ציוני המתנגד לצעירות, צעירים ותרבויות צעירים בישראל?

    ראשית, למן תקופת הנאורות וביתר שאת מאז המאה ה- 19 (הויקטוריאנית) נתפסו צעירים כגורם מאיים, מזיק ומפחיד. מעניין כי עפרת חוזר על טיעונים משופשפים הדומים לטיעון "בני השטן והיסטריות מוסריות" (Folks Devils and Moral Panics ) של החוקר הבריטי סטנלי כהן בתיאורו את תגובת הממסד הבריטי להתנהגות הצעירים בשנות ה- 60 וה-70 של המאה ה-20. עפרת אף מזכיר בטיעוניו את תגובת הבורגנות הצרפתית להתנהגות צעירי פריז בשנות ה- 70 של המאה ה- 18 ("משהוא לקוי בעולמם הריגשי" טוען עפרת וחוזר על פמפלט שהתפרסם בשנת 1778 " היש להם רגשות"?), את התגובות לאתגור ההשכלה הגרמנית מצד חברי "הסער והפרץ" הגרמניים באותה תקופה, ולבסוף את הכינוי "הברברים החדשים" ("ניאו ברבריזם" על פי עפרת) כדברי העיתונות האנגלית כתגובה להופעת צעירים מגונדרים בככרות צ'לסי על סיפה של המאה ה- 20 (כפי שתוארו יפה בסרט "כבודו של וינסלו") וזו רק תחילת הרשימה.

    מאז ומתמיד הצעירים מלאו תפקיד מתריע בגלריית הדמויות שהממסד יצר כדי להראות לחבריו ולכפופים אליו אלו תפקידים וקודים תרבותיים יש למלא בקפדנות ואלו נחשבם לדבר עבירה. התנהגות בני נוער היוותה נוכחות ויזואלית תמידית למה מותר ומה אסור."פניקה מוסרית" זו שנוקט עפרת במאמרו-ומגייס לעזרתו פסיכולוגים וסוציולוגים-תמיד תיתן שמות מפחידים ותייחס התנהגויות מזעזעות לתרבויות צעירים כדי להתרות ולהפחיד אותנו. "תרבות ההורים" (Parents Culture והכוונה לא רק להורים הביולוגיים אלא אף לכל גופי הממסד,מערכות החינוך, הצבא, התרבות והשפוט) תמיד (!) תראה בהתנהגות הצעירים איום על מעמדה,השכלתה, שלטונם, סמכותה, מעמדה התרבותי וכוחה הכלכלי. נימת דבריה של הפסיכואנליטיקנית דבורה בריצמן אותה מביא עפרת "הדור הצעיר החדש נגוע באובססיביות, בהיסטריה,בנוורוזה ואפילו בפרנויה" מזכירה את פרויד וטענתו כי גם ילדים הנם יצורים מיניים ותגובתם לעיתים גובלת בפרנויה ובנוורוזה וכי צעירות מתאפיינות בהיסטריה.
    שנית, עוד קודם לגדעון אפרת נקטה "תרבות ההורים " הישראלית לשון דומה.שר החינוך זלמן ארן תיאר בתחילת שנות ה- 60 בני נוער " שלרגל סיבות בלתי תלויות בהם לא הגיעו לרמת השכלה והתפתחות נאותה… שהשפע בבית הוריו… מעביר אותו על דעתו. זה אותו נוער, הנוטה לריקנות שבהשתולללות." בכך המשיך ארן קו אידיאולוגי ששרר בקרב עיליתות יהודיות וציוניות. למרות חילוקי דעות בכל הנוגע לתחומי הפעילות התרבותיים והפוליטיים בין (ובתוך) הציונות ההגמוניאלית לבין זרמים ציוניים ויהודיים אחרים, הרי ביחס לצעירים ותרבותם שררה הסכמה נדירה: כל המחנות הפגנו יחס שלילי,מזלזל או חשדני כלפי צעירים ובייחוד לא הלכו בתלם שהכתיבו להם מנהיגיהם. למרות שבמהותה הייתה תנועה צעירה שקידשה את רעיון הנעורים ובני נוער מלאו תפקיד מרכזי בתודעתה הקולקטיבית , כפי שאירע בתנועות לאומיות אירופאיות רבות אחרות דחתה הציונות תרבויות וזרמים תרבותיים צעירים שלא קבלו את "תרבות ההורים" קרי,חלוציות, הגשמה, כיבוש השממה והגנה על הארץ. התארגנויות מדומות או אמיתיות של צעירים בתוך מפלגות ציונות נתפסו כנסיון למרד צעירים ובכך רק הוסיפו מימד שלילי ליחס החשדני כלפי צעירים ותרבותם שכנראה כלל לא התכוונו למרוד בתרבות ההורים.

    רצוי כי עפרת יקרא את דבריה של רחל אלבוים-דרור הטוענת כי הקיבעון על נוער תש"ח ומורשתו רוששו את חקר השיח על תרבויות צעירים, והתעלם מקולות אחרים שלא התאימו לנרטיב- העל הציוני (שיתכן והוא הנרטיב של עפרת). אלבוים- דרור מציינת את היחס השלילי לתרבות הפופולרית של נוער זה שלא התאים לאתוס הציוני או " לתרבות ההגמונית שדוחה ומתעלמת מכל מה שאינו עולה בקנה אחד עם השקפת עולמה".

    בצדק טוענים חוקרי התרבות (הצעירים) פיל וגליה קולקטיב כי תרבות הצעירים בת זמננו הומצאה סביב ההתלהבות {והפחד] מירכיו של אלביס פרסלי. לאחר מלחמת העולם השנייה נעורים לא היו יותר מצב ביולוגי המביע אף דפוסי התנהגות תרבותיים הקשורים לעשור השני בחיי האדם אלא קודם כל דפוס התנהגות ועמדה תרבותיים שאינם נקשרים בהכרח לקבוצת גיל זו.כפי שהם כותבים "בתקופת החיים הקצרה שלה מאז, תרבות הצעירים היתה לסירוגין סמל של שינוי חברתי-אופטימי וכח אפל של הרס עצמי,מחולל מהפכות ונביא שעמום,מושא פנטזי של תקווה ופניקה מוסרית כאחד." נראה כי השינוי שחל בתרבות זו בעשרות השנים האחרונות שהייתה עד שנות החמישים של המאה הקודמת תחת שליטת "תרבות ההורים" ועברה מאז לידי הצעירים עצמם ("מתרבות עבור צעירים לתרבות של צעירים") מפחידה את עפרת."הדור הדיגיטלי" של היום, בייחוד בישראל, למרות חסרונותיו הרגשיים הרבים מפגין יכולות שעולות על דורות של צעירים קודמים לו ובראשם ידע רחב, עצמאות וחשיבה מקורית ומתגרת. זה אולי מפחיד את מערכות חינוך, הצבא והתרבות שצריכים לקלוט את אותם צעירים ואולי אף את גדעון עפרת. עד כדאי כך מפחיד שבסיום מאמרו הוא נוקט בכותרת "דור שלא טעם מן התמימות הנהדרת של האידיאליזם" ומשאיר בפינו טעם מר של "ראינו כבר" בסרט התעמולתי נאצי Hitlerjugend Quex בו מתווכח מפקד ס.א. עם אביו הקומוניסט של נער המבקש להצטרף ל"נוער היטלר " וטוען כי יש לחנך את הדור [הנוכחי] המושחת שלא יודע מהו אידיאליזם .

    […] גדעון עפרת מצטער על כך שהאמנות כיום כבר אינה מרגשת, אינה מחדשת, אינה נעה לשום מקום. הצער על האמנות מהווה זליגה אחת מתוך הצער על פני הדור כולו שאינו נע, אינו מחדש ואינו הופך. כותב לי עפרת: "אותי שמו במשבצת הקשיש-נגד-הצעירים", אבל כשפורסם בערב-רב הטקסט שהציג בכנס בנושא, מלבד ד"ר עודד היילברונר איש לא הגיב על דבריו. דבריו לא עוררו המשך ויכוח – דבריו פשוט לא עוררו. העובדה ששובץ במשבצת הבידור של הקשיש-נגד-הצעירים מוכיחה שהרלוונטיות שלו (כמייצג דור – לא כאדם פרטי) מתחילה לפוג, אבל בשל השעמום מהנושא. נושא הצעירים לא כזה חשוב ולא מעורר כל כך כמו נושא היותנו דור שייזכר בספרי ההסטוריה כדור שלא היה שם. […]

    אני שמח מאוד על המאמר וחש תחושות דומות. דברי המאמר מבטאים תסכול אמיתי. והנה אבסורד. ה"קשיש" מתאר מסע חיפוש בלב המיינסטרים האמנותי. עם כל נסיונו וידענותו האין הוא יודע מנסיון ההיסטוריה שהמיינסטרים לעולם יהיה מיינסטרים? אם כן, אז למה בכלל לחפש שם? ועל מה להתאכזב? אמנים אשר חשים את לב התחושות שה"קשיש" מתאר אינם יכולים להיות חלק מסצינה זו. הם אינם יכולים! הן חשות את התחושות המתוארות במאמר בכל רמ"ח אבריהן האמנותיים. בחיפושנו אחר אמנות משנה, ביקורתית, המתייחסת למציאות הנוראית אותה כולנו חיות אך כה מעט מאתנו חוות, עלינו להבין שאמנות כזו אינה יכולה להיות מוצגת בחללים שבהם חיפש ה"קשיש" את מבוקשו. כיוון שאמנות שיוצאת מתוך תסכול עמוק מהמצב מבינה את הקשר שבין החלל בו היא מוצגת לבין הנעשה בשם הממסד (הישראלי). בהתאם, אמנות כזו אינה יכולה ליישר קו עם הממסד האמנותי ואינה יכולה להציג בחללים קונוונציונליים אשר יזכירו ולו במעט את חווית הממסד. לכן, בראש ובראשונה עומד נושא החלל בו מוצגת האמנות ואופן הצגתה. מצער שכאשר כבר נעשית אמנות אחרת היא אינה מקבלת תשומת לב מהשיח האמנותי מכיוון שהשיח האמנותי הדש עצמו למוות אינו מתאמץ לחפש ומכיוון שהאמנות המוצגת אחרת מתנגדת להציג בחללים הנ"ל – אין נקודת מפגש. כך שני הצדדים יוצאים נפסדים. אמנות זו אינה מגיעה לתודעת ההווה. מעט ממנה אם בכלל, מתגלה עם השנים והופך להיות תעודה של תודעת זמן. "קשיש" יקר וחשוב. לא תמצא את מבוקשך בגלריות כאלה או אחרות. את האמנות שאתה מחפש, את המעט שאכן נוצרת, יש לחפש במאמץ. תוך שבירת מוסכמות. פה ושם ניתן לחוות אמנות הגורמת לנו לחוות דרכה את המצב החברתי הנורא בו אנו חיים. אך כאשר העשייה האמנותית העכשווית נמצאת במלחציים של המיינסטרים האמנותי הנרכש במוסדות שמרניים ומחוצה להם – כך תוצרייה נחווים. זאת לא מכיוון שהאמנות כשלעצמה אינה טובה אלא מכיוון שהיא ברוב המקרים מנותקת וכמעט תמיד מוצגת באופן ומקום המונע יכולת רגשית להפתח לה. בהזדמנות זו אני רוצה לספר ולהזמין לקבוצת אמנות אקטיבסטית המנסה למצוא ולתאר את המרחב שבין אמנות לאקטיביזם. מרחב זה, על מנת להתקיים כמרחב מאפשר, מתייחס למרחב ההצגה ואופן החוויה כחלק בלתי נפרד מהאמנות עצמה. אני מבין עד כמה צירוף המילים אמנות אקטיביסטית מרתיע אך אם לרגע נשתחרר מהקונוונציות שהורגלנו להן, נתחבר שוב לדברי הביקורת המובעת במאמר, נבין, ולו לרגע, שבמצב שבו המדינה בה אנו חיים נמצאת – (כמעט) לא יכולה להיות אמנות משמעותית אחרת. אם משהי מעוניינת להצטרף לעשייה אמנותית אקטיווסטית אפשר לפתח כאן דיון בנושא. אך לצערי, בהמשך לחווית השיעמום והריקנות שהקשיש חווה, גם אני איני מצפה לכל תגובה בנושא. עולם כהרגלו סובב.

    אני חוששת שהתהליך המתואר הוא חלק מתהליך גדול יותר שאין דרך להתחמק ממנו ובמסגרת הזו "צעירים" מנסים להתמודד עם עשייה אומנותית.
    אין צורך לדבר על כמות הגלריות שפותחות את דלתותיהם אלא לפתוח כל רשת חברתית, אתרי שיתוף, YOUTUBE, ולהבין שאנשים יוצרים כל הזמן, כל אדם הוא אומן, כנראה כך היה גם בעבר, כעת קיימות רבות, אולי רבות מידי.
    אני מסכימה שבמצב של אינפלציה (האינפלציה היא לא יחודית לאמנות, כתוצאה מהאינטרנט היא קיימת בכל תחום, אף אקדמית) קשה להגיע לצריכה איכותית, אני תוהה אם זה משהו שמעסיק את ה"צעירים" העובדה שאידיביואליזם אכל את עצמו…

    גדעון עפרת נולד זקן, וכמו כל זקן הוא נבהל כל פעם שיש רוח ורעש. תראו מה הוא כתב כל חייו ותבינו כי העמדה הזו היא העמדה שלו מאז נולד כפרשן אמנות. תמיד הוא נבהל מהצעירים – והבהלה – או שגורמת לו לאבד את השפיות ולחשוב שמה שהם עושים זה מאד חשוב [כמו בספר הלקוי למידה שלו על אמנות מושגית בו הוא עושה שימוש באמנים שלא הציגו בכלל כדוגמה למהלכים המושגיים אותם לא באמת קלט] או בדרכו האוצרותית: בין עבודתו הנמוכה – כתיבה ואוצרות של תערוכות ואמנים בלתי מוכרים, על כל מיני דודות שאיש לא שמע עליהן, לבין הרגעים הבודדים בהם הוא מנסה לעשות משהו רציני ולאצור איזו תערוכת נושא – ואז מתגלה ערוותו כמי שלא באמת מקדיש זמן לךהתבוננות – תמיד אצה רצה לו הדרך לאן שהו והוא מגיע בזיעת אפיו לעבודה עייף ומתלונן: דברו עם אמנים שהוא ביקר אצלהם בסטודיו. מה זה חשוב כמות האמנות או גיל האמנים – חשוב הכושר שחסר לו כמו למגיב הארכני והמשמים שבא אחריו [עודד ה.] – כושר התבוננות בסיסי ואהבת אמנות. הם כל הזמן רק מתלוננים. במקום לשמוח על עושר היצירה ועל הפעילות הענקית של האמנים הצעירים בארץ, על שפע הבתי הספר הגלריות התערוכות והפעילות [הכל יחסי כמובן], הם נבהלים ומקשקשים כל מיני שטויות סוציו-הגיגניות – רק לתרץ את החולשה שלהם להבין את המצב,להיות מסוגלים להנות ולהתענג על היצירה העכשווית – נכון – בכל סיבוב גלריות צריך להיוולד מחדש, נכון בכל סיבוב גלריות צריל לקלוט שמות חדשים, נכון בכל סיבוב צריך להכיר את השטח שאינו דומה למה שהכרת בפעם האחרונה שהואלת לרדת מירושלים. אולי עדיף באמת שיישאר שם בשכונה הבורגנית בה הוא חי ויפסיק לקשקש.

    […] רעילים, להסתכן ולצעוד צעדים אחדים לצידו ובעקבותיו של מאמר פרי עטו של גדעון עפרת שפורסם בערב רב לפני חודשים אחדים (2), ושבו קובל עפרת, מדם […]

    […] לנו. אם תשאלו למשל את  גדעון עפרת (אדם יקר ואהוב), הוא יסביר לכם את זה מצוין. אני מזכירה כאן את ה"דיבור" הזה על אף חוסר […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.