דעות

  • בין הִנֶּנִּי להִנֵּנִי, בין אבא לאב

    בין הִנֶּנִּי להִנֵּנִי, בין אבא לאב

    “מיכאל סגן-כהן אינו מצייר את אברהם ולא את יצחק, לא מזבח ולא מלאך; הוא מצטט מלה ומשאיר אותה תלויה בלי נמען. הצופה הוא שנתבע להשיב עליה, והשאלה למי הוא עונה – לאל, לילד, למדינה, לעצמו – נותרת פתוחה”. לכבוד ראש השנה מציע דוד שפרבר קריאה חדשה ביצירתו האיקונית של סגן-כהן, “הנני”

  • מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    מלחמת השיחים: בין שפת הבירור לשפת ההרשעה

    “זהר מבקרת את עצם השימוש במושג ‘פוליטיקת זהויות’ וטוענת כי מדובר בקטגוריה מערבית המוכלת באופן פוגעני על הקשרים לא-מערביים. אלא שבאופן שבו היא קוראת את רשימתה של גולדברג היא מפעילה פרקטיקה המזוהה עם חלקים מן השיח הפרוגרסיבי העכשווי: לא ניסיון להפריך את הטענה, אלא מהלך של דה-לגיטימציה מוסרית של עצם הדובר”. דוד שפרבר מגיב למאמר התגובה של אילת זהר

  • לאצור, לא לקשט!

    לאצור, לא לקשט!

    “טענה מנומקת נגד טיבה של אמנות מסוימת אינה שווה לביטוי גזענות, בדיוק כפי שדימוי של ‘דרקון עם אף ארוך’ באמנות מזרח-אסיאתית אינו בהכרח ביטוי לאנטישמיות. אי-אפשר להפריז בחשיבותה של הנקודה הזו. אם נשכח אותה, נמשוך את השטיח מתחת לכל המפעל של ביקורת אמנות”. קרן גולדברג עונה למאמר התגובה של אילת זהר, “נקודת העיוורון”

  • נקודת העיוורון

    נקודת העיוורון

    “נקודת העיוורון יכולה להגיע רק מאלו שבעצמם תויגו והוכחשו כאחרים במשך דורות (אנטישמיות), וכך לייצר ‘אנטישמיות’ (או גזענות) משוכפלת בצורה של שנאת האחר ותרבותו, מתוך רצון עקבי להיות לחלק בלתי נפרד מתרבות המערב, שהקיא את היהודי מתוכו במשך מאות שנים”. אילת זהר עונה לדוד שפרבר ולקרן גולדברג

  • עריצותה הסמויה של שכבת היישור

    עריצותה הסמויה של שכבת היישור

    “למרות האשליה שהאלגוריתם זמין לכולם על-ידי הקלדה של כמה שורות טקסט, הוא בעצם שייך רק למתי מעט. תאגידי הענק, שיכולים להרשות לעצמם לאמן מודל מידע גדול, הם מי שמזינים את המידע, מתכנתים את שכבות היישור, ובכך מקבעים מערכי כוח שאנחנו לא יכולים לראות”. אלעד ירון על השליטה הסמויה בסדר היום התרבותי שלנו

  • הפריבילגיה של ה”אין תקציב”

    הפריבילגיה של ה”אין תקציב”

    “לא כל מי שיש לה קול, רעיון, חזון, טעם או יכולת אוצרותית יכולה להרשות לעצמה להחליף בגופה ובזמנה את מה שהמדינה והרשות המקומית אינן מספקות. כדי לעשות את זה צריך שיצטלבו יותר מדי תנאים בבת אחת: רצון, כישרון, יכולת מקצועית, קשרים, זמן, סיבולת, ולפעמים גם בן-זוג עם משכורת. ולכן, כל עוד השדה התרבותי נשען על יוזמות שנולדות מתוך פרקריות עצמית, הוא יהיה לא רק סלקטיבי – הוא גם יהיה דליל”. ורה גייליס על המיתוס המסוכן של יוזמות “יש מאין”

  • הסטודיו ברחוב תושיה – על אמנות במרחב המקומי

    הסטודיו ברחוב תושיה – על אמנות במרחב המקומי

    “בתוך מציאות של פגיעות גופניות ומיניות קשות ובלתי ניתנות להכלה, מהדהדת גם פגיעות עמוקה במישור הסמלי: דימויי האון שנקשרו בזהות הישראלית נסדקו ונחוו כסירוס מטפורי”. פיטר יעקב מלץ, שהסטודיו שלו נפגע מטיל איראני, מהרהר על המציאות העכשווית

  • שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    שיילוק ובריכת המים השחורים של עזה

    “האנטישמיות אינה רק דימוי מוכר ומובן, אינסופי ונצחי. האנטישמיות מתקיימת כשיח חברתי הנטוע בתוך מציאות פוליטית קונקרטית, ולכן הדרישה לעסוק בדימוי בלי לדון בשיח (תנאי קריאה, אופן התקבלות) ובלי להידרש למציאות (מלחמת עזה) לכל הפחות מוזרה”. שאול סתר בתגובה למאמרו של דוד שפרבר, “שובו של הדרקון היהודי”

  • שיח הגזע באמנות הישראלית

    שיח הגזע באמנות הישראלית

    “כדי לפרוץ את המעגל הסגור הזה, יש לחזור אל הרגע שבו הפך המושג “האמן הישראלי” לקטגוריה של בידול. מהלך זה, שהתעצב בימיה הסוערים של שנת 1929, הניח את התשתית להפרדה המלווה אותנו עד היום”. סבטלנה ריינגולד על התפתחות שיח הגזע בשדה האמנות הארצישראלי

  • אמן ברווח שבין שבר לשפה

    אמן ברווח שבין שבר לשפה

    “האמנים בעיניי הם מי שמוכנים להכיל את הסדק בלי למהר לסגור אותו. פעולת היצירה מבקשת להכיל את האלים וההרסני ולמצוא לו מרחב מוגן ומחייה. לעיתים זה קורה בסטודיו ופעמים אחרות בתוך עבודת האמנות עצמה”. פיטר יעקב מלץ מה שקורה לאמנות כשהעולם נבהל

  • לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

    לפניכם אוצר בפוסט טראומה, המתעקש להציג תערוכות

    “מלחמה, כמו גם הטראומה שהיא בהכרח מייצרת, היא טריגר שאחראי ללא מעט אמנות מגוייסת. כמו ב־1948, גם אחרי השבעה באוקטובר אמנים רבים עשו לדעתי טעות ויצרו, בשפתם האישית, תגובה או ביקורת אמנותית ל’אירוע’. האמנות הגיבה, גם במקרה הזה, באופן ממוצע ומטה, כי לא עמד לרשותה טווח הזמן הנחוץ כדי להבין את ה’אירוע’ ולהגיב עליו”. פריד אבו שקרה על תערוכתו של פואד אגבאריה

  • Still Around

    Still Around

    “מרכיב נוסף שמלווה את גוף היצירה הוא העץ, פעור עיניים, מרובה ורידים. מירי מספרת על המפגש שלה עם הדיקט במדרשה, ועל הפליאה מול החומר הזה שתמיד כבר נושא בחובו דימוי. אף מילה לא נאמרת על דלות החומר, אבל כל תולדות האמנות הישראלית נמצאות איתנו בחדר כשהיא מריעה לאיכויותיו של הדיקט”. דורי בן אלון על תערוכתה של מירי נשרי בבית החברה הפסיכואנליטית

  • מחוץ לרווח הצר

    מחוץ לרווח הצר

    “בישראל של אחרי הקורונה האזרחות מתלכדת עם שורת הרווח. כלל מערכות הקשרים, הרעיון של שותפות ואחריות בין אנשים לשכניהם, בין יחידים למשפחתם, כל אלה נבלעים אל הריק השחור והצר המפריד בין פנים לעוד פנים”. רוני צורף על עודפות ופרגמנטציה של דימויים במציאות של מלחמה

  • איך לא לראות את מה שאי אפשר שלא לראות

    איך לא לראות את מה שאי אפשר שלא לראות

    “במהלך פשוט ריב שומט תחת רגלינו את ההגנה היסודית הראשונה, שעליה נבנה כל מערך ההכחשות שבנתה החברה הישראלית: זיקתנו ההיסטורית למקום. זוהי זיקה שנקנתה בכוח הזרוע, באלימות רצחנית ללא הבחנה. למרבה הזוועה, האלימות התנ”כית הזאת אינה נותרת בבחינת מיתוס, אלא קורמת עור וגידים למול עינינו”. אפרת ביברמן על התערוכה “חרבות פח” של דוד ריב

  • האם איננו יכולים לעשות משהו טוב יותר מלשתוק?*

    האם איננו יכולים לעשות משהו טוב יותר מלשתוק?*

    “בתערוכה הקבוצתית שלנו, “אור פרא”, אנחנו מציגים מבחר מהעבודות שנוצרו במהלך התכנית. עבודות שדרשו להיווצר דווקא במקום הזה ולא בסטודיו מחוץ ליחידה הקטנה. לא עבדנו מתוך נושא אחד ברור, אך עם הזמן נוצר חוט מקשר מעצם השהות המשותפת. חלקים נכבדים בכל עבודה נרקמו מתוך שיחות – בינינו או עם האמנים והאוצרים שליוו את התכנית – ונראה שהשיח והשתיקה מהדהדים כנושאים במספר עבודות”, רגד סואעד ורותם שרף בתהיות, מחשבות ודאגות בעקבות השתתפות בתכנית שהות אמן במרכז המשותף לאמנות בגבעת חביבה

  • עולמות שלמים משלוש דלתות מפורקות

    עולמות שלמים משלוש דלתות מפורקות

    “רם אספה רהיט עזוב והעניקה לו חיים חדשים. הפרקטיקה הפיסולית שלה מאופיינת בשימוש ברהיטים ישנים וביכולת לקרוא אותם מחדש ולהטעין אותם במשמעות נוספת. במקרה של “Not Bad”, היא מנסחת במדויק את המהות הסגולית של רהיט ומעלה על נס את הדואליות הטבועה בו: הבית מול הנדודים, היציבות מול הטלטלה”. שוע בן ארי על עבודתה של תכלת רם מתוך התערוכה “זמן צהוב” בגלריה דביר

  • אני כחולה מרוב מילים וכל העולם מילה אחת

    אני כחולה מרוב מילים וכל העולם מילה אחת

    “והרי כלום בעברית זה משהו. והיא עושה בתוך המשהו הזה ציור. הכלום תמיד יישאר אפשרות לנקות באמצעותה את היותר מדי. היא מתחמקת מהילדותי באמצעותו ומהתמים ומהפשוט בעזרתו. היא מאפשרת לפיתויים לפתות אותה ומחניקה אותם לרקעים. ואף פעם לא יהיה ברור מי רקע למי. אי אפשר כל כך הרבה שמיים בלי הרף עין של עולמות עליונים”. יאיר גרבוז על תערוכתה של אתי יעקובי ליליאור

  • לקפל את נמרוד

    לקפל את נמרוד

    ״אלא שסוקניק לא יכול היה כנראה לדמיין שדנציגר ייצור אותו כדמות ענוגה וארוטית ולא כלוחם נועז המבטא את הגברי, דבר שאכן יכול היה להסעיר את רגשותיהם של דתיים ואחרים בקמפוס האוניברסיטאי״. יהודית קול ענבר, ממפוני צבעון, חושפת את סיפורו המרתק של “נמרוד”, פסלו יצחק דנציגר מנוקדת מבט של מי שהייתה שם

  • אין צורך בשאלות

    אין צורך בשאלות

    “הפרקטיקה הלא אלימה של התנועה החלה כמרחב המאפשר שאילת שאלות ודיאלוג, אך כיום קשה שלא להכיר באופן שבו PACBI, תת־קבוצה של תנועת החרם, גודעת כל אפשרות לשיח משני צדי המתרס. כך, הלכה למעשה, מונעים דיאלוג ומייצרים שדה שטוח הרואה את המציאות מנקודת מבט יחידה”. רותם רוזנטל על פרינטד מאטר ועולם האמנות בארה”ב אחרי השבעה באוקטובר

  • הכנפיים של האריה המעופף בוונציה: תרבות הביטול ומכתבי המחאה בעידן הפוסט אמת

    הכנפיים של האריה המעופף בוונציה: תרבות הביטול ומכתבי המחאה בעידן הפוסט אמת

    “העיצוב החקייני של הלוגו, הניסוחים הבוטים, סגנון הכתיבה הייחודי, השימוש במקורות מידע חיצוניים רבים, העדרם של נותני חסות או במה מוכרת, תרגום מיידי לעברית ולערבית (בניגוד למכתבים אחרים, שהתפרסמו באנגלית בלבד), ההתייחסות המפורטת להיסטוריה של הכיבוש ולנַכְּבָּה, לצד הדרישה לביטול ההשתתפות, כל אלו מעידים על זהותו החריגה של המחבר הקולקטיבי, ומעוררים שאלות הנוגעות הן להתייחסות הולמת והן לגבולות הכוח וההשפעה שלו.” חנה אנושיק מנהיימר על מכתב המחאה של ANGA