בגיליון 3 של ערב רב בדפוס, חנה פרוינד־שרתוק שמה על השולחן את המושג “דודות”, מושג מרכזי בקהילת האמנות הישראלית. כפי שפרוינד־שרתוק מתארת יפה, “דודות” הוא מין מושג מפתח שנועד לסמן את גבולות האמנות: עד כאן אמנות, מכאן והלאה דודות. הדודות יכולות להיות הרבה דברים: הצד השווה שבהן הוא שהן לא חוות את האמנות באופן קיומי כל כך ומלא טעם אישי אך רחב כמו מביני הדבר.
מה שמעניין במונח הוא שיש בו צורך. כלומר, יש חשיבות להגדרה “מי עושה זאת נכון” ומי לא, כיוון שאם אין מקום שאליו השדה חותר אז אין בו צורך כלל. אם אין לו יכולת לבדל את עצמו ממי שמחוץ לו הוא מאבד כל קריטריון לכיד. הבעיה במונח היא שכמו שאנו למדים מהלכות לשון הרע, הוא מחליף ענייניות בכינוי גנאי. אם פעם היה צריך לפרוט את הביקורת, לנסח את הפרקטיקה או הקונספט השגויים, כעת אפשר להכתיר את נשא הפרקטיקה או הקונספט בכותרת “דודה”, ולהיפטר מכל אלה. להחליף פועל בתואר. מובן שאגב כך השיפוט שלך לקוי יותר, צבוע יותר, עלוב יותר וכן הלאה. כמובן, מתלווה לבעייתיות זו הבעייתיות שבכינוי עצמו: דודה כלומר אישה, דודה כלומר מבוגרת, דודה כלומר נטולת תשוקה וכולי וכולי. גם על כך עמדה כבר פרוינד־שרתוק.
אצל פרוינד־שרתוק הדודות גם יוצרות אמנות: אמנות חסרת זיקה לשיח התיאורטי, כזו שעסוקה פחות בחוד החנית של מה העולם צריך ויותר בעולם של היוצרת ומה שישמח אותן באותו רגע. אבל בעומק הדברים, בשדה האמנות העכשווי הדודה היא בעיקר צרכנית אמנות. הווי אומר: יש בשדה יצרנים: כותבים, אמנים, אוצרים, ויש צרכנים: דודות. צריכת תרבות בלי לייצר משהו שרלוונטי לתיאוריה העכשווית, אם כן, היא מעשה המתקבל בשדה בגיחוך קל עד בוז.
מעמדה של הדודה כצרכנית מופיע לא רק בסיורי הגלריות אלא בשיפוט האמנותי. הדודה אוהבת את השדה כולו, וכשיש מישהו שלא מוצא חן בעיניה היא ממשיכה הלאה, לא עסוקה בלבדוק מדוע הוא טועה ומטעה. חוסר המוכנות שלה לקחת חלק בעיצוב גבולות השדה ובקביעת גבולות הטעם הופכת אותה לכבשה תמימה ונינוחה.
אם כן, השדה מתחלק לשניים: יצרני אמנות ואלה שהם בזים להם. מלבד העמדה הבעייתית, יש כאן פספוס המשותף לשדות נוספים: חוסר היכולת להכשיר קוראים/תלמידים/צרכנים. לא יהיה מוגזם לומר שבתרבות העכשווית “הקורא” עובד על ספר ראשון, “התלמיד” משתתף בתכנית מנהיגות ו”הצרכן” נמצא בעמדת נחיתות או מקסימום מנהל חרם. אין יכולת אמיתית להחזיק בעמדות האלה מתוך השלמה.
על מנת לנסח אסטרטגיית יציאה יש למצוא את מקומו האמיתי של הקורא, התלמיד או הצרכן, ולמצוא אותו מבפנים, ולא מבחוץ. רוצה לומר, לא מתוך השאלה איך להגיע אל הקהלים הללו, אלא מתוך חשיבה של תלמיד. תלמיד חכם אמנם, אבל תלמיד. מקומו של התלמיד נעוץ ביכולת להקשיב, ביכולת לראות, ביכולת לתת מקום. כל אלה פרקטיקות שאין להן שום דבר עם היצרנות: עוד הרבה לפני השאלה מה יכול הקורא, או הצופה, לעשות עם מה שראה, יש לשאול מה בכלל ראה.
בשונה ממה שאפשר היה לחשוב, לא כולם רואים יצירות אמנות אותו הדבר. ועוד יותר בשונה ממה שאפשר היה לחשוב, אלה שרואים טוב יותר אינם בהכרח בעלי הידע הרחב יותר; לפעמים זה בדיוק מה שמונע את היכולת לראות. כשרון המבט באמנות נעוץ ברגישות, בהשוואה, ביכולת למצוא מקום רגשי לתחושות המתוארות, ביכולת למצוא מקום גופני לחומרים שהאמנות משתמשת בהן. כל אלה פרקטיקות שאפשר ללמוד וללמד, אבל כשאתה האחיין הצעיר והמגניב אין לך צורך בזה.
התפוצה הרבה של המונח “דודות” והצורך הדחוף בו כשומר חומות מלמדים על צפיפותה של הקהילה הישראלית, ובעיקר מלמדים על חוסר יכולתה להכיל אנשים שאינם מבינים. אבל אנשים שאינם מבינים הם אלה שבסופו של דבר מסוגלים לרענן את השיחה, הם אלה שמחזיקים בגרעין החי שלה. אם השדה ירחיב את גבולות המשפחה כדי לכלול כמה דודות, ייתכן שיגלה עוד כמה קרובי משפחה.


צרפת חוקרת את התקיפה הישראלית בביירות שהרגה את הוריו של האמן עלי שרי * מועצה באוסטרליה ביטלה מיצב לזכר ילדים שנהרגו בעזה * בוונציה נסגרו ביתנים בסולידריות עם שביתת עובדי הנמלים * מתרחבים הקיצוצים בתרבות ברחבי אירופה * גלריות דורשות פיצוי מארט באזל פריז * בקולומביה הוחזרו למוזיאון פריטים בעקבות צו שיפוטי * עובדי הלובר שבפריז השיגו הסכם * במיינץ מפגינים להצלת הקונסטהאלה
בתי-משפט באירופה ובארה"ב מתחילים לשרטט את הגבול בין פיתוח בינה מלאכותית להפרת זכויות יוצרים * אמנים ויורשים דורשים שליטה על השימוש ביצירות ובקולות * מוזיאונים מאמצים כלים של בינה מלאכותית עוד לפני שניסחו כללים להפעלתם * המחאה נגד חוות השרתים מתרחבת מבתי-ספר לאמנות בניו-מקסיקו לעשרות מוקדים באירופה
חיימי פניכל, אמן רב-תחומי היוצר בעיקר בפיסול ובמיצב, הוא הזוכה בפרס לזר מטעם מוזיאון פתח-תקווה לאמנות. הפרס, בסכום כולל של 100 אלף שקל, מוענק אחת לשנתיים לאמנית/אמן ישראלים שהציגו הישגים בולטים בשדה האמנות העכשווית. פניכל יציג במוזיאון תערוכת-פרס רחבת היקף ב-2028. "יצירתו של פניכל נוגעת בנימים העמוקים של הישראליוּת, בהיסטוריה שלה ובנרטיבים שניסחה לעצמה, בתווך שבין זיכרון אישי לבין זכרונות קולקטיביים טעונים המייחדים את המקום הזה", כתבה ועדת הפרס. "בד בבד הוא בוחן את אזורי המגע בין הטבע והאדם במושגים של עירוניות, מלאכה וחקלאות. הנוף המקומי והאדריכלות הישראלית, לצד מלאכות הבניין הנהוגות בה, הם עבורו מקור לדימויים, רעיונות, טכניקות עבודה וחומרים זמינים (בטון, בלוקים, חול, שפריץ, טראצו, גרנוליט, חימר, פורצלן, אדמה ועוד). החומר בעבודתו הוא בעת ובעונה אחת רעיון, מושג, מרחב ורגש, שבאים לידי ביטוי במערכים היפר-ריאליסטיים המטשטשים את הגבולות בין מציאות לדמיון". חברים בוועדת הפרס: רעות פרסטר, מנהלת מוזיאון פתח-תקווה לאמנות ומנהלת קריית המוזיאונים; ד"ר אירנה גורדון, אוצרת ראשית; דניאל צדקה-כהן, משנה לאוצרת הראשית; דודי לזר, פרס לזר לאמנות ישראלית עכשווית; ענת גטניו, אוצרת אמנות ועיצוב; כרמית גלילי, מנהלת ואוצרת מגזין-III, יפו; רן קסמי-אילן, מנהל ואוצר משכן האמנים הרצליה.

יריד