ביקורת אמנות

  • שלושה צעדים ועוד קצת

    שלושה צעדים ועוד קצת

    "התעלומה שבן צבי תר אחרי פתרונה היא מיקומו של טבור הארץ: הוא מחפש את המנהרה שמעידה שהדבר שנמצא לפנינו נולד פעם, שיש לו התחלה וגם סוף. הטבור אינו רק מה שמעיד על ההתחלה, אלא גם המקום שמעיד שיש קשר בין פנים לחוץ, בין פני השטח לבין הגוף, בין העיר המשתנה תמידית ובין קווי העומק שלה: בין המבט מלמעלה ובין להיות בפנים". ידידיה גזבר ודוד כהן על "טבור הארץ" של עמר בן צבי בגלריה 97

  • כיבושו של תל ארכיאולוגי

    כיבושו של תל ארכיאולוגי

    האתגר הגדול של התערוכה ״דמיון חומרי״ הוא לשכנע שהרובד המיתולוגי רלבנטי. שהוא לא רק החייאה נוסטלגית של עבר מדומיין, אלא יצירת נקודת מבט חדשה, ולא רק על אמנות ישראל, אלא על הקוסמוס. לא פחות״. איתמר לוי מבקר בתערוכת האמנות הישראלית החדשה במוזיאון ת״א

  • שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    שוטים ומלאכים: מחשכה לאורה ובחזרה

    "לעגור משנה פילוסופית יומרנית ומרשימה ביותר; אלא שמרגע שמעבירים רעיון זה מאובייקטים וחללים מופשטים אל אובייקטים סמליים, מתקבלים יותר ויותר ניגודים שמקשים לתפוס את הדבר מפנימו, או את הנשימה האוטופית המובהקת שלו". אלברט סוויסה על תערוכתה של נורית עגור בבית האמנים בת״א

  • אבא בוכה

    אבא בוכה

    "אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן". זהר אלמקייס על תערוכתה של אלהם רוקני "תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי" בגלריה דביר

  • קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    קולאז׳ של ניו יורק בימי קורונה

    "העריכה, פעולה בסיסית ביצירה של וידיאו וקולנוע, הופכת בידיה של וייס לכלי ליצירת קולאז'ים צילומיים. החיבורים המשחקיים שהיא יוצרת מרמזים על השיבוש באורח החיים שאנו חווים בשל התפשטות הקורונה, ומדגישים את ההשטחה של הסדר החברתי הממשי לדו־ממד". רותי גינזבורג על תערוכתה של הינדה וייס "פני מזרח מאדימין"

  • מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

    "אי אפשר להתעלם מהקולות בראשנו כשאנו מתבוננים בדיוקנאות של מירסקי; קולות שמעמתים אותנו עם מציאות שאנו כמעט ולא פוגשים בסביבתנו היומיומית ומשקפים לנו את מקומנו בסולם קבלת השונה". שוע בן ארי על התערוכה של רונית מירסקי במקרר

  • בזכות המוזיאון הקנוני

    בזכות המוזיאון הקנוני

    "הווה מתמשך" במוזיאון ישראל היא תערוכה שדורשת השתהות בחלל וגם בעצם הקונספט: תערוכה שמאגדת מה"חדש באוסף" של המוזיאון בשנים האחרונות לכדי תמה, ומתיימרת לומר משהו הן על העבודות והן על המציאות האמנותית העכשווית

  • מכונת הדימויים העכשווית

    מכונת הדימויים העכשווית

    "אצל ג׳אפרי הדימוי אינו מופיע אף פעם כבודד אלא תמיד כחלק מרשת מסועפת של הקשרים. צורת התבוננות ייחודית זו מתגבשת בתערוכה סביב שאלת השימוש בדימוי שיצא לגלות – דימוי שהתרחק מהמקור וכרגע משייט לו בעולם, מחליף ידיים ובעלות, צובר ומאבד ערך, עולה מהאוב או צולל לתהומות הנשייה של הארכיון הדומם". בן לבנה ויצמן על תערוכתה של מאריים ג'אפרי

  • אמנות ההשתנות והתנועה

    אמנות ההשתנות והתנועה

    "הבחירה בחומר הפשוט, עץ הסנדוויץ׳, וצביעתו בגימור באיכות גבוהה מתריסים גם כנגד כובד הראש האידיאולוגי של אבות הפיסול הישראלי. יש ממד מרענן בשילוב חומרים קלים והקפדה חמורה על הפרטים, שאמנם מעניקים למיצב חזות רצינית, אך כזאת שלא לוקחת את עצמה ברצינות רבה מדי". יהונתן משעל על תערוכתו של ראובן ישראל במרכז לאמנות עכשוווית

  • אבן השתייה של האמנות הישראלית

    אבן השתייה של האמנות הישראלית

    "ההצעה של שץ נדחתה. בית המקדש לא נבנה על ידי התלמידים של בצלאל והאמנות הישראלית הלכה וחיפשה לה (ועדיין מחפשת) מקורות אחרים לשאוב מהם השראה. אבל חזון בית המקדש המודחק של שץ ממשיך לפעפע מתחת לפני השטח". דוד כהן על תערוכתו של פורת סלומון בבית שץ בירושלים

  • הפצע המדמם של הפער

    הפצע המדמם של הפער

    "הפער בין נראות של גוף לנראות של רוח בשפה החומרית והקוטבית שהשניים האלו מייצגים, לצד קשר, חיבור, דו־שיח וסמנטיקה המשותפת להם, יוצרים אימפקט חזק בחלל. דחף שהוא חזק יותר מהדימוי עצמו, הוא מה שעולה ממנו, הוא השלם העולה על סך חלקיו. הדבר הזה שחודר ונכנס בקרום הדק שבין גוף לרוח, בין הבשר לנפש. זו התחושה שמפעפעת ברחבי הגוף כשפוגשים אמנות שמצליחה לגעת. במקרה הזה, גם כזו שמצליחה לפרק את הצופים שלה למרכיבי היסוד שלהם". דידי כליפה על תערוכתם של כרמית חסין ובצלאל בן חיים

  • בין אפר לזוהר

    בין אפר לזוהר

    "ואכן המרחב המעוגל והמדורג של המיצב מהדהד אזור טקסי מקודש בפולחן פגאני עתיק. עלי הבצק הזוהרים באור הארגמני המוזהב נדמים לקערות המכילות שמנים קדושים או שיקויים מרפאים ומזככים, ואילו שרידי הבצק הנראים כאילו נשרפו הם כשרידי קורבנות שהועלו לעולה". נאוה סביליה שדה כותבת על תערוכתה של אביבית סגל, במוזיאון ארץ־ישראל במסגרת הביאנלה לאמנויות ועיצוב 2021

  • אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    אבנר כץ – דיוקן עצמי ברבים

    "מלאכת הזיכרון וההיזכרות, כמו רגעי התשוקה, ארוגים בדיוקנו העצמי של כץ. עם זאת, בדיוקן עצמי אבנר כץ מציג לפנינו, זה לצד זה, 366 דיוקנאות שנרשמו יום אחרי יום. הבחירה בריבוי קוראת תיגר על הדיוקן היחיד כמקבע וכמנכיח ייצוג מיטבי של דמות המתוארת בציור דיוקן. באמצעות ההישנות כץ מציע לנו דרך נוספת לחשוב על הדיוקן". נעה מורדוך-סימונסון על התערוכה "אני כבר הייתי" של אבנר כץ

  • בשבילים לא מסומנים

    בשבילים לא מסומנים

    "ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו". ידידיה גזבר על תערוכתה של אלה ליטביץ

  • הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    הפואטיקה של המרתף האלכסנדרוני*

    "העבודות בתערוכה-מיצב של אלכסנדרוני מרפררות ומלחימות יחד קטעים מרומן המסתורין ההיסטורי-תיעודי למחצה של וסרמן וסצנות ומראות ספקטקולריים מ'החידה של קספר האוזר' בבימויו של הרצוג עם עולמו הפנימי של האמן", ליאת ארלט סידס על התערוכה "החלום של קספר האוזר" בבית האמנים תל אביב

  • כיצד נאמר משהו על משהו

    כיצד נאמר משהו על משהו

    "כהמשך למהלך זה הוצבה התערוכה באופן בלתי קונבנציונלי, כשעבודות מסוימות מוצמדות זו לזו, תלויות לגובה ויוצרות התכתבות פואטית צורנית עם עבודת החלונות. זוהי מעין קתדרלה חילונית ארעית שכמו הציורים עצמם נבנתה באמצעות הטלאות, השתלות, צירופים מפתיעים ובניה מאולתרת, מרובדת ורב שכבתית". מזל קאופמן על תערוכתו של ציבי גבע, 21-20, בגלריה הראל

  • יחי הבורגנות!

    יחי הבורגנות!

    "הקול שעולה מתערוכתה של זרחיה אינו מבקש לחתור תחת סגנון שלם שהשתרש בארץ במשך מאה שלמה, אלא לבטא את יחסה האישי כלפי ההשתקה וההדרה שהביא עמו סגנון כזה בשם המודרניזציה והישראליות החדשה. הייחוד בעבודתה הוא הזיהוי של מושא המחיקה התרבותית והחיפוש האמנותי לביטוי עקבות הרפאים שלו". הדרה שפלן קצב על התערוכה "ידיים טובות" של דליה זרחיה

  • אחד צופה ואחד נצפה

    אחד צופה ואחד נצפה

    "עבודות הוידאו של שי איגנץ מאפשרות הרבה יותר מהצצה למתרחש בין אמן ומודל, בעיקר משום שהן מציעות להתבונן במודל כשותף אקטיבי, לא כאובייקט אלא כסובייקט". דליה מנור על התערוכה של שי איגנץ במשכן לאמנים בהרצליה

  • נפש חיה בכולנו

    נפש חיה בכולנו

    "זו לא הייתה כוונתה המקורית כשנסעה לדרום, אבל המפגש עם זרחי, ובעקבותיו עם הכלבים, הוביל את האמנית לאזורים בעיר שגם תושבי ערד, שגדשו את שיח הגלריה בנוכחותם, לא הכירו". גלעד רייך על התערוכה "נפש חיה בי" של דנה דרויש

  • לגדל דומם במוזיאון

    לגדל דומם במוזיאון

    "הרטוריקה שהתערוכה משתמשת בה, וגם מציעה כתצורת קריאה, קשורה לטיפול בבית ומתייחסת לחומרי העבודה של עקרת הבית שמשמשים כחומרי התערוכה. את האוצרות זה לוקח ל'אמנות התחזוקה' ולמתח בין ה'אמנות' לבין הצורך להכניס כלים למדיח, אם בפירוש ואם ברמז". ידידה גזבר על תערוכתה של ענבל הופמן בבית אנה טיכו