כתבות מאת דר' קציעה עלון

  • אונטולוגיה באוריינטציית אובייקט

    אונטולוגיה באוריינטציית אובייקט

    ״כהן לוי מצליחה להלך מעדנות על הקו הדק בין שיכרון מחייה לשכרות ממיתה, בין התמזגות טרנסנדנטית מופלאה להיעלמות רכה אל האין. עיסוקה במיסטיקה האסלאמית מצוי גם כאן בקרקעית העבודות, פועם באורו הזורח ומפיץ זוהר מפעים". קציעה אלון על ״טרילוגיית נדודי לילה״ של מאיה כהן לוי בגלריה גורדון

  • היער השרוף של מאיה כהן-לוי

    היער השרוף של מאיה כהן-לוי

    "דבר-מה אפל הולך ובוקע מתוך שדה הגפרורים המושחרים; 'היער השחור' הגרמני. עשן השריפה מזומן לפתע לחלל החדר הסטרילי, נושא בכנפיו את זוועות השואה". ד"ר קציעה עלון על "צל על צל וכופל", תערוכתה של מאיה כהן-לוי באטליה שמי, קיבוץ כברי

  • האסתטיקה של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל

    האסתטיקה של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל

    "בתערוכת היחיד הראשונה שלו, נפרשת במלואה השפה הפיסולית שלו, שפה פואטית מאוד ועם זאת חודרנית עד כאב. האסתטיקה של היומיום של מכונת המגורים של המעמד הנמוך בישראל נפרשת בניתוח רוחב, והמינימליזם המהודק שבו היא עשויה כומס בתוכו משמעויות דחוסות". על תערוכתו של דוד בן-הרא"ש, "דומם-מנוע"

  • פגיעה מכוונת

    פגיעה מכוונת

    "האובליסקים כולם נדמים כאנדרטאות שעברו התעללות, ועם זאת שר מצליח לא לחצות את הקו הדק אל עבר הוולגרי והדוחה. הריקון (החלקי) של הקדושה, המתלווה הן לפסוקי התנ"ך והן לסמל האובליסק, מותיר אותם בעירומם, כסמל חסר רפרנס, כקליפה ריקה, ועם זאת מרשימה". על "אבני דרך", תערוכתו של אבנר שר בבית האמנים, תל-אביב.

  • עכירות האור של אן בן-אור

    עכירות האור של אן בן-אור

    "בן-אור מצויה בנקודת שוויון ביוגרפית: זה 25 שנה שהיא חיה בישראל, אותו מספר שנים שבו חיה בבלגיה. היא מעולם לא עברה גיור, ובחירתה בישראל אינה נופלת לקטגוריית 'המובן מאליו', אלא, כשם התערוכה, אל ההתרסה". קציעה עלון על תערוכתה של אן בן-אור בגלריה רוטשילד אמנות.

  • האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    האלופה (או: דיוקן של כוח שהוא דיוקן של כאב)

    "נדמה כי ברגע שאנו חושבים על תמונה זו כעל 'דיוקן של אלוף בצה"ל', נחשפת התרמית. זהו אינו (רק) דיוקן של כוח, זהו דיוקן של כאב, בדיוק משום שזהו גוף נשי ממוגדר ולא גוף גברי". מבט בציורה של אנה פרומצ'נקו, "האלופה הנעלמת", בתערוכה "אשת חיל" במוזיאון פתח-תקווה.

  • הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום

    הגן, הכאפייה, הטיגריס והיהלום

    "העולמות התימטיים של ענבי נפרשים על מנעד רחב – מן הפוליטי ה'קשה', המצויר בנוסח כרזה כמעט, ועד לאלמנטים של הגן המעודן והיהלום הנוצץ, מחוזות היופי המלטף, החושני, הטרנסצנדנטי. אולם בעבודה אחת, שהיא בעיני עבודת מפתח ביצירתה, קורסים העולמות זה אל תוך זה ומתחברים". על יצירתה של קרן ענבי לרגל תערוכת היחיד "בית וגן" במוזיאון ינקו-דאדא.

  • הטרור של הסובלים

    הטרור של הסובלים

    "טיפולו של לחמן בברונזה דרך איכויות של שעווה ודרך ריתוך מעמת את הצופה עם מה שנדמה כחומר גולמי, כמו שרידים גיאולוגיים המוטחים בפניו. כל זה מצטבר לפיסול כהצרנה של טראומה. הפסל עצמו נחווה כאתר של אסון וכדבר המחולל אסון. אולם מהי הטראומה שהפסל מבקש למצק?". הערה על פסלו של צביקה לחמן במוזיאון הרצליה.

  • מלך שחור בלובי של בניין

    מלך שחור בלובי של בניין

    "אף עבודה אינה עונה לתו התקן של הסלון הבורגני האשכנזי, המקום שבו מצויות רוב עבודות האמנות הישראליות, והתערוכה עצמה הלא היא במרחב סִפי, לובי נעול. קרי, עוד לא בבית". כמה הערות על התערוכה "מלך שחור" של ליאור גריידי.

  • הביתן שלא יהיה

    הביתן שלא יהיה

    האם האמניות שבהן עוסק ספרה של טל דקל, "נשים והגירה", "ייצוגיות מספיק" כדי לחשוב על שליחתן כנציגות ישראל לבינאלה? מובן שלא. בין דפי הספר הזה מסתתר הביתן שלא יהיה.

  • טבעת מביוס השבורה

    טבעת מביוס השבורה

    "נקודת הפער בין 'לחשוב אינסוף' ל'לעשות אינסוף' היא נקודת הפער הגיטלינית". קריאה בתערוכה "16 עבודות" של מיכאל גיטלין, על הציר המחשבתי המערב רליגיוזיות, טרנסצנדנטיות ומיסטיות, ולבסוף גם מגדר.

  • סמוראי במרחבי קדושה

    סמוראי במרחבי קדושה

    "את החמור אמא לא מרשה להכניס אל תוך הבית. האם היא מרשה להכניס את הקדושה? האם פינטו מרשה להכניס את הקדושה?". הערות על "תפילת המדבר", תערוכתו של שמעון פינטו בגלריה באוניברסיטת באר-שבע.

  • "פרח שתן" או: פריצתו (האמביוולנטית) של היפה

    "פרח שתן" או: פריצתו (האמביוולנטית) של היפה

    "רק שמה המפתיע של העבודה מרמז על אחורי הקלעים של המורשת האסתטית, המערבלת תמיד בין קומפוזיציה מדויקת ומוקפדת לחומר תימטי רוחש, לא פתור". הרהור על תערוכתו של גלעד אופיר במוזיאון תל-אביב.

  • צידה מיוחדת במינה לדרך שאין ממנה חזרה

    צידה מיוחדת במינה לדרך שאין ממנה חזרה

    האשה-ילדה והמכשפה – מופעים של ראווה ביצירתה של ביאנקה אשל-גרשוני, במלאות לה 80 (ואחת) שנה.

  • אסתטיקה של שאריות

    אסתטיקה של שאריות

    בתערוכה "עומקם של פני השטח" אברהם אילת מציג בפנינו אסתטיקה של פוסט טראומה ומציע לה פרשנות אלסטית, הנמתחת לאינסוף.

  • אגלמה פרושה

    אגלמה פרושה

    את עבודותיה של גילית פישר ראיתי רק בהבהובים עד לשלוש תערוכות: תערוכת היחיד המרשימה בסדנאות האמנים "לפני 1 מה את סופרת?" (אוצרות: ורד זפרן גני), התערוכה הקבוצתית "שפת סבכים" ב"מרחב לאמנות", שם הציגה יחד עם רוני אלוני ותמר מסג (אוצרות: דלית מרחב), והתערוכה הקבוצתית העכשוית שהיא מציגה יחד עם הילה עמרם ונעמה הרפז "אבן בלב" […]

  • מציאות מופקרת

    מציאות מופקרת

    פרויקט "אופקים", המוצג במסגרת מקבץ תערוכות הבוחנות דגמים שונים של יחסי אמן וקהילה במוזיאון פ"ת, הוא מכלול אוצרותי המורכב משלושה פרקים, אשר בכולם מהוות יצירותיו של האמן ז'וזף דדון ציר מפתח. דיוקנה של העיר נפרש לנגד עינינו בסדרת סרטים קצרצרים ביצירה של דדון "פרגמטים של אופקים 1 ו-2" (2009) , סרטים המציגים דימויים עירוניים וראיונות […]

  • חריגה אל אופק של פעולה

    חריגה אל אופק של פעולה

    בציוריה של מאיה כהן-לוי ניכרת טוייה המתפתלת סביב האין, האבדן, גרעין הטראומה המובלעת ומחוללת את קיומו של הציור.

  • אסתטיקה צבאית כקריאה לאי אלימות

    אסתטיקה צבאית כקריאה לאי אלימות

    הדמויות הצמריות בעבודת הוידיאו של דפנה שלום "ימים נוראים" נעות במעין טקס המשלב בין אמנות לחימה לריקוד מקודש.

  • "והשמיים האדימו וכהו"

    "והשמיים האדימו וכהו"

    "כולך אדומה, וכל-כך לבנה" – מיצב של אתי אסתר נאור המוצג בגלריה פלורנטין 45 – יוצר תחושה עזה של הפקעת פרטיות בסצנה בה מעורב דמו של אדם שאנו נחשפים לפתע אל "פנימיותו" באמצעות נוזלי הגוף הסמויים שלו.

תגובות אחרונות

ביקורת

נבחרים מהארכיון