מתי בפעם האחרונה פגשתם קדושים?

"אי אפשר להתעלם מהקולות בראשנו כשאנו מתבוננים בדיוקנאות של מירסקי; קולות שמעמתים אותנו עם מציאות שאנו כמעט ולא פוגשים בסביבתנו היומיומית ומשקפים לנו את מקומנו בסולם קבלת השונה". שוע בן ארי על התערוכה של רונית מירסקי במקרר

על הקיר בגלריה ״המקרר״, מביטות לעברי 21 דמויות אלמוניות כשלראשן הילה מוזהבת. ההילה מיד מעידה על קירבתן לאלוהות ומרמזת שיתכן ויש להן כוחות על טבעיים. אני עוברת מדיוקן לדיוקן ולא מזהה. הם לא מוכרים לי. אני תוהה מה קושר אותם יחד ומדוע דווקא הם זכו להיעטף בזהב על ידי האל. השאלה מתעצמת כשמתברר שגם האמנית רונית מירסקי, שיצרה את הדיוקנאות, לא מכירה אותם.

היא לא מכירה אותם, ובכל זאת ישבה מול תמונותיהם במשך ימים רבים, בוחנת את פניהם ומנסה לחרוט אותם בלוח המתכת באופן שילכוד את הבעתם הייחודית ככל האפשר. לאחר שסיימה את מלאכת יצירת התצריבים המפרכת היא הקיפה את הדמויות במסגרת עשויה דפי פויל זהב, המאזכרת תמונות-מזבח מהמאות ה-14-15 בהן נהגו לתאר קדושים נוצריים. בשונה מאותם קדושים שְׁקָדָם לתיאורם החזותי טקסט שסיפר אודות מפגשם עם האל, על הדמויות של מירסקי איש עוד לא כתב ואולי גם לא יכתוב. אלו אנשים אנונימיים שאין להם דבר במשותף מלבד עודף בכרומוזום 21; לכולם תסמונת דאון.

מתוך "T21", רונית מירסקי בגלרית המקרר, 2022, צילום: חגית גורן

הדיוקן מלווה את האמנות המערבית כמעט מראשיתה וניתן לראות בו נייר לקמוס לערכים המשתנים של החברה במאות השונות. מעבר לתפקידה הבסיסי של אמנות הדיוקן להנציח ולתעד את הדמות המתוארת, האנשים והנשים המוצגים כיום על קירות המוזיאונים מספרים לנו סיפור נוסף; לא כל אחד זכה להיות מתואר ולהנציח את עצמו על דפי ההיסטוריה. זכות זו הוענקה לרוב לבעלי ההון והשררה ומשפחותיהם. במאה ה-19 חל מפנה ואמנים ואמניות רבים החלו לבחור בעצמם את מי לתאר, וכך זכינו להכיר מנעד רחב של טיפוסים שמאפשר הבנה מורכבת יותר של החברה. עם זאת, עד היום כאשר אנו עומדים לפני דיוקן יש להסתכל עליו גם כעל מפגן של כוח; כעל הפגנת נוכחות ודרישה להכרה.

מירסקי פועלת בשדה האמנות כבר למעלה מעשור. ב-2016 ילדה בן עם תסמונת דאון ונחשפה למציאות חדשה שלא הייתה לה נגיעה אליה קודם לכן. ההתנהלות במרחב עם ילד שיש לו תסמונת דאון גוררת תגובות הן באופן ישיר והן באופן עקיף. לכאורה הלך הרוח העכשווי עוסק באופן תדיר בקבלת השונה ושילובו בחברה: יוזמות חינוכיות כמו ״האחר הוא אני״ ו״כולנו שווים, כולנו שונים״ צצות חדשות לבקרים ולכן היא פחות מקבלת תגובות פוגעניות. עם זאת התחוור לה שרבים מקשרים בין בעלי תסמונת הדאון למלאכיוּת: רואים בהם נשמות קדושות, בעלי תכונות מיוחדות של שמחה אינסופית ואהבה בלתי נגמרת. מיותר לציין שייחוסים אלו רחוקים מלהיות קרובים למציאות ויותר מכך – התגובות הללו, למרות הנימה החיובית מבדלות אותם מן הכלל ומדגישות את השונות שלהם. קדושים ומלאכים בסופו של יום אינם כיתר בני האדם. לא בכדי מרבית הקדושים זכו להעלאה בקודש רק לאחר מותם, ממש כמו רופא הילדים ז'רום לז'ן (Jerome Lejeune). לז׳ן הוא זה שגילה ב-1959 את המקור לתסמונת דאון בהיווצרות עודף כרומוזומים. הוא נפטר ב-1994, ולפני כשנה, בינואר 2021 פורסם בהתרגשות כי האפיפיור זיהה אותו כבעל סגולות הרואיות – השלב הראשון בדרך להכרזה על אדם כקדוש נוצרי.

בדיוקנאות המוצגים בתערוכה עושה מירסקי בדיוק את הפעולה ההפוכה: היא בחרה דמויות שאינה מכירה מלבד היותן בעלות תסמונת דאון, ודווקא מתוך ההכללה ניסתה לייצר את האינדיבידואליזציה, להתבונן בהן ממושכות ולדמיין מי הן, מה הן אוהבות לעשות, מה מניע אותן וכן הלאה. הדמויות שמביטות בנו מגוונות; יש שמעוררות חיבה ויש שמרתיעות, חלקן מישירות מבט בנדיבות לצופים וחלקן מאוימות ומבטן חושש.

מתוך "T21", רונית מירסקי בגלרית המקרר, 2022, צילום: חגית גורן

מלאכת התצריב אליה משתייכות היצירות היא טכניקה מתחום ההדפס שטומן בתוכו פרדוקס: האמן חורט את הרישום על לוח המתכת שמשמש כתבנית המאפשרת לשכפל שוב ושוב את הדימוי. אך מצד שני הדימוי המתקבל על הנייר הוא תוצאה של גורמים רבים כמו כמות הצבע בחריצי הלוח, סוג הנייר עליו פועל המכבש, עוצמת המכבש ועוד, כך שלעולם לא יתקבלו תוצרים זהים. על כן בהביטנו בתצריב לצד השכפול והסדרתיות שטבועים באופיו, ישנה גם תחושת המקור היחידאי. הדיוקנאות בתערוכה עומדים בפני עצמם ובאותה נשימה הם חלק מסדרה.

המילה ״דיוקן״ מגיעה מיוונית ויש בלשנים שסוברים כי היא צירוף של שתי מילים שמשמעותו המילולית היא ״שתי דמויות״. ואכן בדיוקן תמיד קיימת הכפילות הזו: לצד הדמות המתוארת נחשפת תפיסת עולמו של האמן המתאר אותה. אפשר גם לראות מעבר לכפילות הזו ולראות כיצד בדיוקן מתגלמות בעצם שלוש פרסונות: של הדמות המתוארת, של האמן, ושלנו הצופים. אי אפשר להתעלם מהקולות בראשנו כשאנו מתבוננים בדיוקנאות של מירסקי; קולות שמעמתים אותנו עם מציאות שאנו כמעט ולא פוגשים בסביבתנו היומיומית ומשקפים לנו את מקומנו בסולם קבלת השונה.

את התערוכה חותם תצריב בפורמט גדול יותר של האמנית עצמה יחד עם בנה בתיאור שמעורר אסוציאציה ישירה לתיאורי מריה וישוע במסורת האמנות הנוצרית. לא פעם היא זוכה בעצמה לתגובות המעלות אותה בקודש רק בשל היותה אמא מסורה לבנה: ״את עושה עבודת קודש״, ״מן השמיים כוון שתטפלו בנשמה קדושה זו״ וכדומה. הפעם היא זו שמפנה את מבטה אלינו בעוד בנה ג׳וני מפנה את מבטו לעברה. הוא מבקש ממנה את מה שהיא תובעת מאיתנו: הכרה.

 

T21/ רונית מירסקי
גלריית המקרר
אוצרת: איריס פשדצקי
נעילה: 26.02.22

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.