מכונת הדימויים העכשווית

"אצל ג׳אפרי הדימוי אינו מופיע אף פעם כבודד אלא תמיד כחלק מרשת מסועפת של הקשרים. צורת התבוננות ייחודית זו מתגבשת בתערוכה סביב שאלת השימוש בדימוי שיצא לגלות – דימוי שהתרחק מהמקור וכרגע משייט לו בעולם, מחליף ידיים ובעלות, צובר ומאבד ערך, עולה מהאוב או צולל לתהומות הנשייה של הארכיון הדומם". בן לבנה ויצמן על תערוכתה של מאריים ג'אפרי

לאורך העשורים האחרונים חיה ופועלת האמנית מאריים ג׳אפרי (Maryam Jafri, 1972, פקיסטן) בין קופנהגן וניו יורק. היא עובדת רבות עם צילומי ארכיון וחומרים ויזואליים קיימים, וטווה באמצעותם נרטיבים חתרניים המבקשים להאיר על הפוליטיקה והכלכלה של הדימוי. בתערוכה The Winter of Our Discontent בגלריית הצילום Fotogalleriet שבאוסלו, הגלריה הציבורית הוותיקה ביותר לצילום בסקנדינביה, מציגה ג׳אפרי סדרות חדשות של עבודות וידיאו וסטילס מהשנה האחרונה, הממשיכות במתודולוגיה זו של איסוף, חיבור והצמדה. אצל ג׳אפרי הדימוי אינו מופיע אף פעם כבודד אלא תמיד כחלק מרשת מסועפת של הקשרים. צורת התבוננות ייחודית זו מתגבשת בתערוכה סביב שאלת השימוש בדימוי שיצא לגלות – דימוי שהתרחק מהמקור וכרגע משייט לו בעולם, מחליף ידיים ובעלות, צובר ומאבד ערך, עולה מהאוב או צולל לתהומות הנשייה של הארכיון הדומם. בדרכה ההומוריסטית והחדה מצליחה ג׳אפרי להרכיב מערכות של הקשרים החושפות בפני הצופה טפח מהמבנה המורכב של מכונת הדימויים העכשווית.

מקבצי פרסומות ממוסגרות תלויים במפוזר על הקירות. פרסומות לתרופות, לביטוח חיים, לבושם החדש של ליידי גאגא. לאחר התבוננות ממושכת בסדרה The Everyday Model (2021) מתגלה הגורם המחבר בין המודעות – בכל מקבץ מופיעים אותם שחקנים, בכל פעם בתפקיד אחר: אמא דואגת, אצן ספורטיבי, איש מלאכה משייף כינור או רופא שממליץ על תרופה לשיכוך כאבים. כך הופכות הפנים עצמן למטבע עובר לשוכר במשחק קולשובי, מוצמדות בכל פעם לנושא אחר שאותו הן מאשררות באנושיותן.1 על ידי ההמחווה פשוטה של הצבת הפרסומות השונות זו לצד זו ממקדת ג׳אפרי את הפוקוס על האישה שמאחורי הפנים שנרכשו לטובת ייצוג המותג. במובן מסוים, סדרה זו מזכירה את הסדרה של מיכל היימן, "מה את חושבת?" (1985־2003), שבה היא הטביעה תחת תמונות ודימויים מוכרים של נשים את השאלה הישירה והפשוטה שמכוננת אותן ברגע כסובייקט ולא כאובייקט. פעולה זו, כמו פעולת ההצבה של The Everyday Model, מערערת על מערכת ההקשרים המיידית שעולה במפגש עם הדימוי. במקרה של ג׳אפרי, הצגת הפרסומות השונות יחד כמו מנקבת את החזית האחידה של התוכן הפרסומי ומאפשרת הצצה אל הצילום עצמו — צילום של שחקנית מתחילה המנסה להשלים הכנסה או שחקן בפנסיה שמתקשה לממן את ביטוח הבריאות שלו.

Installation view from "The Winter of Our Discontent", Maryam Jafri at Fotogalleriet, Oslo, 2021, Photo: Fotogalleriet/Julie Hrnčířová

בכניסה לחלל התערוכה מוצב מסך אנכי שעליו משודרים קטעים מסרטי קאלט הוליוודיים. הסצנה הקאנונית מתוך "מגרש השדים" (1971) שבה רייגן מק׳נאייל מתהפכת רדופת שדים במיטה, מלווה בצילום עצמי של השחקנית לינדה בלייר (Linda Blair) במצלמה של טלפון חכם שבו היא מברכת את ג׳אפרי לכבוד התערוכה שלה. בעבודה Hi Maryam (2021) פנתה ג׳אפרי לחברה שמקשרת בין לקוחות לשחקנים ושאר פרסונות מוכרות לצרכי הקלטת ברכה אישית לפי הזמנה. כלכלת התשוקה מעצימה את האינדיבידואל ומקדמת אשליה של ישירות לא מתווכת. סוג כזה של תשדורת ישירה (Pointcasting), לעומת הפצה (Broascasting), מדגיש את הצורך באינטימיות, התשוקה להיות מזוהה על ידי אותה אישיות מוכרת, להתחכך בזוהר, לראות ולהיראות. בפירוט הבקשה שג׳אפרי שלחה לשחקנים היא תיארה את עצמה כאמנית שעומדת בפני פתיחת תערוכה שממנה היא מתרגשת וחוששת. האופן שבו הם פונים אליה בסרטוני הווידיאו הביתיים, מבקשים לנחמה ולהזכיר לה שהיא טובה, מוכשרת ובעלת יכולת, וש"הכל יהיה בסדר" ללא שיש להם כל היכרות איתה או עם עבודותיה, מבצע למעשה חשיפה הפוכה של השחקנים, שמתגלים לפתע בערוותם. כמו בThe Everyday Model  גם בעבודה זו מחוות ההפרדה של הצורה מהתוכן מציבה את השחקנים עצמם במוקד תשומת הלב. ג׳אפרי רוכשת את הדימוי שלהם, משתמשת בו לצרכיה האמנותיים ומייצרת רגע קרינג׳י שבו הצופה נלכד במבוכתו אל מול אינטימיות ריקה וממוסחרת.

מספר לוחיות מתכת המזכירות דסקיות צבאיות תלויות זו מעל זו, עליהן מוטבע שרשור אימיילים שאותם קיבלה ג׳אפרי מגלריסטית קנדית אצלה הציגה בעבר. הסיפור שמגולל בעבודה Email Chain In My Brain, Public Domain Is My Name (2021) מתייחס לחייל בצבא ארה״ב שפנה לגלריה בדרישה להסיר וידיאו שבו הוא מוצג מהתערוכה. הווידאו הוצג במלואו, ללא עריכה או התערבות, ישירות מהאתר הרשמי של הצבא, שבו הוא הוגדר כפתוח לצפייה חופשית והורדה. בקטע המדובר ניתן לראות את החייל וחבריו עוסקים במדיטציה בעת שהותם בבסיס. כל לוחית מתכת מציגה חלק ממייל אחר והן מאפשרות לשמוע בבירור את הטון של בעלת הגלריה המנסה לשמור על נימוס מרוחק ולנווט את המשבר אל עבר פשרה. כך חושפת ג׳אפרי את אופני הפעולה של מנגנוני הכוח ואת הגבולות של המושג נחלת הכלל (public domain). על הרצפה מונחת דסקית נוספת, מנותקת מהשרשור, שבה ג׳אפרי עונה לבעלת הגלריה ומציעה לה לקרוא את הספר The Age of Surveillance Capitalism של שושנה זובוף (Zuboff), העוסק בקומודפיקציה של העצמי בעידן הדיגיטלי והפיכה של פעולות אנושיות למידע סחיר בר־איסוף ושליטה. כמו בחלק ניכר מהעבודות בתערוכה, גם עבודות אלו מכילות אלמנט נרטיבי חזק שמלווה לא פעם בנימה הומוריסטית חתרנית המוביל לפאנץ׳־ליין.

על הקיר הנגדי מקובצים יחדיו מספר צילומי ארכיון בשחור לבן לצד קטעי טקסט ממוסגרים. Dis)appearance Online) היא סדרה משנת 2021 העוסקת בנוכחות ובהעדרות של צילומים מהארכיונים הלאומיים של עיראק, סוריה וירדן, שנדלו ממאגרים ציבוריים אינטרנטיים. דרך התמונות המוצגות מספרת ג׳אפרי את סיפור ההתערבות הבלתי פוסקת של מעצמות המערב במדינות המזרח התיכון. למשל, תמונה אחת של פייסל הראשון בהיותו מלך סוריה הגדולה, שצולמה בארמון ורסאי ב־1919, בוועידת השלום בפריז שבה עוצבו וחולקו מחדש הגבולות באירופה, אפריקה, אסיה ומדינות הפסיפיק. התמונה לצדה מציגה את אותו פייסל ב־1921, בעת הכתרתו כמלך עיראק על ידי הבריטים, לאחר שנושל ממעמדו הקודם כשליט סוריה בעקבות הכיבוש הצרפתי. הצילום הראשון נמצא בארכיון של המוזיאון הלאומי בדמשק, שאותו הקים פייסל מעט אחרי מעמד הצילום עצמו. העותק המקורי של הצילום השני נעלם בשריפה של הספרייה והארכיון הלאומי העיראקי במהלך פלישת ארה״ב למדינה. העתקים באיכות נמוכה של צילומים ממעמד ההכתרה עדיין מסתובבים חופשי באינטרנט.

Installation view from "The Winter of Our Discontent", Maryam Jafri at Fotogalleriet, Oslo, 2021, Photo: Fotogalleriet/Julie Hrnčířová

סדרה זו מתקשרת לגוף העבודות המוכר ביותר של ג׳אפרי,  Independance Days, שהוצג תחילה כמיצב ולאחרונה אוגד כספר תחת אותו שם. לאורך למעלה מעשור אספה ג׳אפרי צילומים המתעדים את חגיגות העצמאות בקולוניות לשעבר באסיה, אפריקה והמזרח התיכון. את הצילומים ג׳אפרי חיפשה ומצאה בעשרות ארכיונים של המדינות עצמן, תוך הימנעות מודעת מהארכיונים המאסיביים של המעצמות הקולוניאליות. ההצבה של הצילומים זה לצד זה חושפת את המנגנון שנפרש מאחורי רגעים אלו של ״עצמאות״ נחגגת — הדמיון בין האירועים עצמם, שבהם בולטת הנוכחות של אנשי הממשל האירופאים, והחפיפה החזותית באופן ההנדוס והארגון של מעמדי ״חירות״ אלו, שברובם לא הובילו לחירות של ממש, לא של היחידים בחברה ולא של הממשל עצמו. אריאלה עיישה אזולאי כותבת על הארכיון של ג׳אפרי:

מאות התמונות האלו מייצרות יחד טיעון מרתק ומרחיק לכת: שהעצמאות שהושגה בעקבות מאבק אנטי־קולוניאלי ממושך למעשה ניתנה בתמורה למעט מאוד. במושגים תנכיים אפשר לומר שהמנהיגים מכרו את זכות  היסוד של האנשים ״בנזיד עדשים״. לא ירושה של מגוון רחב של עדשים או ארוחה ביתית חמה, אלא מנה בייצור המוני העשויה קטניות מהונדסות.2

Installation view from "The Winter of Our Discontent", Maryam Jafri at Fotogalleriet, Oslo, 2021, Photo: Fotogalleriet/Julie Hrnčířová

השאלה המרכזית שמעלה ג׳אפרי בתערוכה The Winter of Our Discontent היא שאלת הבעלות על הדימוי והקומודפיקציה שלו כחלק ממערכות הכוח והכלכלה העכשוויות. בעידן המרושת והמרוטש שבו אנו חיים, כאשר מרבית הדימויים הנלכדים אף מועלים באופן כמעט אוטומטי לענן – אותו מיתוג אוורירי שלו נוכחות קונקרטית ומשפטית ממשית בדמות שרתים פיזיים שמוחזקים בבעלות חברות פרטיות – סוגיות אלו רלוונטיות יותר מאי־פעם. עצם קיום התערוכה בגלריה המוקדשת לצילום מחזקת את היות שאלה זו בלתי נפרדת מהמדיום עצמו. בכל צילום, עם רגע ירידת התריס, הסובייקט או האירוע הנלכדים בעדשת המצלמה למעשה מתנתקים ונשאבים לטריטוריה אחרת, לבעלות אחרת. הופכים לצֶלֶם נייד וסחיר. כך במקרה של השחקן המשכיר את פניו למרבה במחיר וגם במקרה של הפוטו־אופ ההיסטורי פוליטי. הפעולה האמנותית של ג׳אפרי שואבת את כוחה בין היתר מכך שהיא למעשה כלל לא מתערבת בדימויים עצמם – זהו ההקשר שהיא טווה סביבם שחושף ומגלה בפני הצופה משהו על טיבם.

The Winter of Our Discontent

מאריים ג׳אפרי (Jafri)

Fotogalleriet, אוסלו

4.11-19.12.2021

הצג 2 הערות

  1. אפקט קולשוב הוא כינוי לניסוי שנערך בשנות ה־20 של המאה שעברה על ידי הקולנוען הסובייטי לב קולשוב. במהלך הניסוי הצמיד קולשוב לאותו שוט של שחקן מביט למצלמה מספר שוטים בעלי תוכן שונה – למשל צילום של מנת אוכל או של אישה ערומה. הניסוי הראה שעל אף שהבעת פניו של השחקן זהה, המשמעות נוצרה מחדש בכל פעם בראשו של הצופה לפי השוט הבא, הקהל קרא בפניו של השחקן בכל פעם תחושה אחרת – של רעב, של תשוקה, וכן הלאה.
  2. אזולאי, אריאלה עיישה. ״Unlearning Independence – Unlearning Imperial Citizenship״. בתוך Maryam Jafri / Independence Days, בהוצאת Walter König, קלן, 2021. תרגום שלי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.