מפלצות מצויות

"המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם?". דניאל מילמן על "אוסף רטוב" של קרן גלר בגלריה RAW ART

מפלצות מושכות אותנו – בספרות, באמנות הפלסטית, בקולנוע. אנו בוהים בהן, מוקסמים מהן ובאותו הזמן נגעלים מהן. אבל מה אנחנו רואים? במה אנו מביטים? מי הן המפלצות האלו?

בתערוכת הצילומים המצוינת והמערערת "אוסף רטוב" קרן גלר מציגה 30 הדפסים גדולים ממוסגרים בקור רפואי, ומציעה לנו להתבונן בדגים משומרים באלכוהול מתוך ארכיון של המוזיאון לטבע באוניברסיטת תל אביב. צבעם המקורי של הדגים נמחק ונשטף מהם, וכל מה שנותר הוא התיאור המילולי – ורוד עם נקודות ירוקות. ארבעה פסים שחורים על צהוב זוהר. הם מביטים בנו ואינם מרפים. המפלצתיות שבהם מחלחלת לתוכנו אבל אנחנו לא יכולים להפסיק ולהתבונן.

נדמה שמפלצות חולקות תשוקה ליופי. "מלתעות", הכריש הענק, פותח את מסע הציד המצמרר שלו בטריפת אישה צעירה ויפה השוחה לה בים שטוף אור ירח. פרנקנשטיין, המת-החי, מפתה בת איכרים יפיפייה מהכפר הסמוך. מה מפעיל את קוואזימודו הנרדף על ידי תשוקתו הנכזבת לאסמרלדה היפה, או את הנערה אחוזת הדיבוק הזקוקה למגרש השדים? מה גורם לנו להמשיך ולרצות להתבונן בדגים שמצלמת קרן גלר? האם המפלצתיות שלהן מושכת אותנו, או אולי דוקא היופי שהיה ודהה, הגוף שכמל ואיבד את חיוניותו ואת צבעו.

קרן גלר, "טורקיז כהה על ירוק בהיר ונקודות שחורות", 2022, הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיוני, 74.5X110 ס"מ, 1/5

המפלצות מפחידות אותנו ומקסימות אותנו, מפתות אותנו ודוחות אותנו. אם לפי פרויד האגו אינו השליט היחיד בביתו, האם ייתכן שהמפלצות שמושכות אותנו הן יצורים שהאגו שלהם נכנע מתוך פחד או עונג בפני התשוקה הסוערת שמשתלטת עליהם? האם הן מהלכות חופשיות, כאשר רק החיוך הקפוא המעוות את פניהן מסגיר אותן?

עיוות הצורה המאפיין מפלצות, מהדמויות הגרוטסקיות מימי הביניים ועד החיוך פעור-הפה של ה"ג'וקר" או המלתעות הטורפניות של הכריש הלבן הענק, מסמן את הדחף האוראלי, מה שהפסיכואנליזה הציגה ככוח המניע החזק ביותר של הנפש. הדחף הבלתי נשלט שמביא את התינוק לכלות את השד, ומערער את האם שמוצאת עצמה לרגע נחרדת מהתינוק שהופך ליצור טורף. בהתמודדות עם המפלצתיות של התינוק, האם מגלה את פוטנציאל הרוצחת הטמון בה, את גבול היכולת האימהית שלה. הפסיכואנליזה לימדה אותנו שבסיס האנושיות מתערער בקלות, ומפלצת עלולה להוליד במהירות מפלצת אחרת. התינוק הטורף יכול להפוך את אימו לרוצחת.

אבל לא זו בלבד. הדייר הנוסף והבלתי נשלט מכולם בביתו של האגו הוא הדחף המיני. בהקצנה של הדחף, הנמצא אצל כל אחד ואחת מאיתנו, אנו הופכים למפלצות כאשר עומד מכשול בדרכנו, עיכוב, דחייה. אנו נעשים גיבנים וכרישים, יצורים מתים-חיים, משותקים מכאב התסכול.

קרן גלר, "זהב על חום", 2022, הדפסה בהזרקת דיו פיגמנטי על נייר ארכיוני, 74.5X110 ס"מ

המפלצות הן הכפילות שלנו. כשאנו מביטים בהן, אנו מזהים את עצמנו. כמו הכריש הגדול, היינו רוצים לחבק בשקיקה את השחיינית היפה, אך ברגע שבו אנו מכירים בדחף הפנימי הזה אנו מנסים להתרחק ממנו. כשאנו מזהים בעצמנו את המפלצת אנו נסוגים לאחור ומנסים להגן על עצמנו מההכרה דרך התרחקות ממקור הפחד. זהו האלביתי: הדואליות של הידוע והלא ידוע, האגו והפחד. המקום בו המוכר והלא מוכר דרים יחדיו.

מדוע אנו מוקסמים כל כך ממפלצות? אולי משום שכולנו מפלצות. כולנו נלחמים בקרב מתיש, משתק, אין-סופי ונידון לכשלון בתוך עצמנו. פנינו מתעוותים מתשוקה, גבינו נשברים מתסכול, פיותינו פעורים בתחינה לחיבוק, נושאים צורך מפלצתי באהבה. המפלצת מקסימה אותנו כי היא חיה בתוכנו, ומפחידה אותנו כי נוכחותה הזרה והאינטימית מאיימת עלינו. אנחנו ולא אנחנו. אנחנו והאחר.

מרסל פרוסט (Proust) כתב שעבודות אמנות מישירות מבט אל צופיהן. אנו נצפים ונבחנים בעיני יצירות של אמנים. האם גם המפלצות מישירות מבט אלינו? בצילומי המופת המטרידים של קרן גלר אין ספק שהדגים בצנצנות נראים מופתעים, מזועזעים וכועסים על פלישתנו לעולמם. הזעם שלהם לנוכח דמותנו נעשה עוד יותר בלתי מציאותי כאשר אנו מבינים שהם מתבוננים בנו מהעבר השני של הקיום: הם חסרי חיים. הם מתבוננים בנו בעיניים כדוריות, ואנחנו, הצופים, מביטים בהם חזרה. הדגים בצנצנות, עם עיניהם הבולטות והבוהות, נדמים כמפלצות, אבל האם המפלצתיות האמיתית אינה נמצאת באופן שבו אנו, הצופים, מתבוננים ללא כל בושה או רגישות בפגיעות העירומה והמתה שלהם? איך אפשר למצוא היגיון במבטנו החצוף?

מראה הצבה מתוך "אוסף רטוב", קרן גלר בגלריה RAW ART, 2022, צילום: דניאל חנוך

הדגים המשומרים בוהים בנו מהעבר השני, וגורמים לנו להיראות כפי שאנו באמת: מפוחדים ומוקסמים מהמוות. אנו מתבוננים בדגים המתים כאילו יש ביכולתם לפתור את החידה המכבידה עלינו לאורך כל קיומנו: מה קורה בגדה השנייה של נהר הסטיקס? אנו בוהים במפלצתיות בדגים המתים, שואלים אותם אודות העבר השני של הקיום. והם, היצורים המתים, מחזירים אלינו מבט מזועזע: איך אנחנו מעיזים להתעלם ממצבם, רק כדי לתהות על זה שלנו? ההתבוננות שלנו בהם ושלהם בנו דומה לדרך בה אימהות מתייחסות לתינוקותיהן, כאשר כל פרט חושף את צידו האפל של האחר ומכיל אותו. האם אין זה החומר שממנו עשויה ציביליזציה – היכולת להכיל את המפלצתיות העצמית? הצילומים הנפלאים של קרן גלר מאפשרים לנו לבהות אך גם להכיל. נדרש מאיתנו שלא ניפול קורבן לפולשנות שלנו. אנו נדרשים להתבונן בזהירות, באהבה אפילו, ועם הזמן אנו מוצאים את עצמנו נוהגים בכבוד. הבהייה מתרככת, אנו חשים אכפתיות, ומופתעים למצוא את עצמנו מגיבים באמפתיה ליצורים הימיים המתים.

זהו אחד מההישגים הגדולים של קרן גלר: לגרום לנו לנהוג בזהירות בסביבת הדגים המתים. קרל מרקס הזהיר אותנו – אנו חיים תחת מבטם של המתים. כאשר אנו מהלכים בין תצלומי הדגים אנו מכבדים את היצורים המתים הללו, שנדמה כי עיניהם הפקוחות לרווחה צופות בנו ומתחשבות בנו, ולרגע חיינו החידתיים מקבלים משמעות, לרגע קט תעלומת חיינו נסוגה לאחור. וכך, באורח קסם, אצילות ואכפתיות עולים מתוך מפגש עם מפלצות. הקבלה המשותפת שלנו את המפלצתיות של עצמנו היא מה שמאפשרת את התפתחות הציביליזציה. בסוף כל מפלצת נמצא בן אדם. בתוך כל בן אדם נמצאת מפלצת. דיוקנאות הדגים של קרן גלר הן גשר בדרך אליהן.

 

תרגום לעברית: צפרה נמרוד

אוסף רטוב/ קרן גלר
אוצרת: מאיה במברגר
גלריה RAW ART
נעילה: 09.07.22

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.