בשבילים לא מסומנים

"ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו". ידידיה גזבר על תערוכתה של אלה ליטביץ

אם נערוך חיפוש אקראי במאגר הטקסטים האוצרותיים נמצא אמנים רבים ש"מאתגרים את השיח", "מצביעים על היבטים של כוח" או "בוחנים כיצד מכוננים אתוס" וכן הלאה וכן הלאה. המשותף לניסוחים אלה הוא תפיסת האמנות כסכין מנתחים המוצבת בתפקיד חברתי: האמנות היא מעין מפקחת על תהליכים חברתיים וכך היא יכולה לגרום לנו למחשבה מחודשת עליהם. כתוצאה ממשימה זו הפך האמן למתבונן מהצד ש"מביט בבהירות" וחושף את הראוי להיחשף.

בתערוכתה ב-CCA אלה ליטביץ הציעה טוויסט על אמנות מסוג זה; מבלי לוותר על הסכין האנליטית היא הציגה עבודות שבוחרות לקחת חלק פעיל בכינון המיתוס, תוך שהיא משחררת את אחיזתה של "העמידה מהצד" באמנות שלה, אחיזה שלעיתים נדמית כאינהרנטית לעבודת האמן. כך, אצבע אחר אצבע שכנעה ליטביץ את ה"עמידה מהצד" להרפות, עד שהצליחה להציע חזרה של האמן לשדה החיים עצמם. מעיון באתר האינטרנט שלה נראה שהיבט זה קשור גם לעבודתו של האוצר, סרג'יו אדלשטיין, ואי לכך יש לראות אותו כשותף להישג זה וכמושא הדברים הבאים, לא פחות ממנה.

היבט ראשוני וקריטי של הפעולה של ליטביץ הוא הדיוק החומרי. כשהיא דנה בגבול ישראל-ירדן היא לא משתמשת בייצוג אפשרי שלו אלא לוקחת את המצופים האמיתיים שחילקו את ים המלח באזור קאסר אל-יהוד. ההתעקשות לא לברוח רובד אחד הלאה, אל עולמות הייצוג, היא ויתור על עולמות הרפלקסיה שדנים ברצף אינסופי של מסמנים. בבחירתה של ליטביץ להציב את הגבול עצמו, את שלטי סימון המוקשים ואת אבני סימון השבילים, בחלל הגלריה יש אמירה משמעותית על הכוח החומרי של חפצים, שהוא כוח קריטי לעולמות המיתוס.

מראה הצבה מתוך "ספק סביר", אלה ליטביץ במרכז לאמנות עכשווית, 2021, צילום: אייל תגר

בעולמות המושגיים והביקורתיים שפיתחו את אמנות העמידה מהצד החומר חייב לעבור חילון והזרה. בעולמות המיתוס לעומת זאת לחומר יש כוח שאי אפשר לחקות, והכוח הזה הופגן בחלל הגלריה. אי אפשר היה שלא לתהות מה מבדיל כעת בין ישראל לירדן או לאן מובילים השבילים שאיבדו את אבני הסימון שלהם. אפשר לומר שלו הייתה ליטביץ במקומו של דושאן, היינו תוהים גם מה עושים עכשיו בשירותים שנלקחה מהם המשתנה.

ליטביץ הקפידה לא ליפול לבור הפטישיסטי ולרומם את המקור לדרגת מוצג ותו לא, כשמסימון השבילים היא בנתה ערימה, על סימון המוקשים היא ציירה ואת הגבול היא תלתה על הקיר כמו וילון. החומר לא זכה לטיפול משמר הכולל הילה וקופסת זכוכית – ובהתאמה, פחלוץ – אלא לשיחה ערה שהעניקה לו חיים חדשים.

אבל ההיבט הבולט ביותר של הוויתור על העמידה מהצד הופיע בתיאורי העבודות. בקומה השנייה של הגלריה הציבה ליטביץ שתי חביות ברזל מחוררות מיריות כדורים – כאלו ששימשו לסימון גבולות גזרה במטווח – אבל בתווית של העבודה, בתיאור החומרים, לא נכתב "חביות ברזל" אלא "גבולות גזרה". במקום התיאור הפיזיקלי המנוכר והמקובל, זה המשווה לאמן פרסונה מדעית כמעט, ליטביץ התעקשה לדבר בשפת המיתוסים עצמם גם בטקסט הרפלקטיבי של התווית. כך, היא לא מתבוננת במושג האנושי "גבולות גזרה" ומבקשת לבצע לו הזרה, אלא בדיוק להיפך: היא מתעקשת לא לפרק את המונח ועל כך היא משלמת את מחיר השפה הפנימית והמקומית, שהרי יש לדעת מהו מטווח כדי לדעת מהן גבולות גזרה.

אלה ליטביץ, "אם לכל דבר יש מקום, גם למקום יש מקום", 2020. גבולות גזרה, 87 × 58 ⌀ ס"מ, צילום: אייל תגר

הרווח בבחירה זו הוא שכעת העבודה לא דנה בדרך בה "חביות ברזל" הופכות ל"גבולות גזרה" ובחומרי הבסיס של המיתוס, אלא מדובבת את המיתוס ישירות: גבולות הגזרה הגיעו אל הגלריה והעלילה שלהן נמשכת. בין מה למה הן מבדילות כרגע? איזה גזרה הן מגבילות כשהן צמודות? ליטביץ הציעה דיבור עם המיתוס בשפתו שלו, ובאופן (אולי לא) מפתיע בחירה זו הצליחה לחלץ מתוכו הרבה יותר. במקום לנתח סיפור בחדר המתים היא הניחה אותו בלוקיישן חדש כדי לברר מה קורה, במקום לדבר על המיתוס היא חיה אותו. על הדרך בחירה זו גם שיחררה את טכניקת הרדי-מייד לפעולה מרתקת בהרבה מהרגיל: לא מדובר רק ב"הקשר תצוגה" ועבודות שדנות ביחסי הגלריה עם העולם שבחוץ בלבד, אלא החייאת חפצים ממש. הגלריה כאן – ואמנות בכלל – אינה בתפקיד חדר הניתוחים הקר אלא בתפקיד התיאטרון.

עם כל זאת, ההצבה של החלל העליון ב-CCA שמרה על הכללים של גלריה: ליטביץ הסתובבה בארץ וליקטה חפצים בעלי משמעות אל הגלריה שלה, חפצים שמשמעותם נובעת ממקום הצבתם, ואילו בגלריה הם פוחלצים. חפצי תלויי-מקום מובהקים כמו גבול או דרך שהעמדתם בגלריה היא, בסופו של דבר, מוזיאולוגיה שלהם, שימור העבר עבור מבט סקרני. בהתאם לכך היא הציבה (וכאן שוב חשוב להזכיר את האוצר, סרג'יו אדלשטיין) תצוגה קלאסית יחסית של גלריה: עבודות בעלות צד אחד תלויות על קיר, עבודות הדורשות מבט תלת-ממדי במרכז החלל. מה שהנחה את ההצבות הוא שילוב בין קומפוזיציה לזווית צפיה נוחה והחפצים הם אובייקט נצפה, מה שמתאים לפחלוץ שלהם.

אבל בחלל התחתון כבר קרה משהו אחר לגמרי. ליטביץ עשתה בו צעד נוסף לכיוון הוויתור על העמידה מהצד כשהציבה אובייקטים שהיא עצמה העניקה להם משמעות סמלית: בד שהוטבל בקאסר אל-יהוד, שני מגדלים עשויים סבון משכם ובוץ מקאסר אל-יהוד ויציקת ברונזה של אדמה. ההצבה בחלל הזה לא הוגשה לצופה אלא בנתה קומפוזיציה עצמאית, כזו שקובעת קו מבט ספציפי לעבודות ואפילו כזה שאינו נוח במיוחד. אם בחלל העליון והמפוחלץ האמנות שימשה מצע אנליטי ומחלן, החלל התחתון הציע תפיסת אמנות כפעולה כמעט דתית: האמנית היא חלק מהשדה והשימוש שלה בחומר נועד להציע אפשרויות חדשות ופרקטיקות של שיתוף וריפוי. בעוד החלל העליון הציע גבולות וקווים דמיוניים, התחתון הציע חיבורים שמעולם לא התקיימו ואולי יש להם תקווה.

מראה הצבה מתוך "ספק סביר", אלה ליטביץ במרכז לאמנות עכשווית, 2021, צילום: אייל תגר

בחלל המגשר בין שני המבטים, המרפסת שצופה מהחלל העליון אל התחתון, ניצב מגדל ספרים מול אוסף עמודים ראשונים של ספרים עם הקדשות שנתלו על הקיר. ספר הוא חפץ מושלם לשמש כשגריר של שני העולמות: הוא מסמן הן את הקשר האישי הסנטימנטלי והן את הסתמיות של "ויותר מהמה בני היזהר עשות ספרים הרבה אין קץ". מה מקסים יותר מעותק יד שנייה של ספר שירה שחיפשת, עם הקדשה מאהרון לציפורה מראש השנה תש"ל, ומה משמים יותר משולחנות-שולחנות של ספרים שאין חפץ בם. באמצעות הספרים הצביעה ליטביץ על רגע הענקת המשמעות של המיתוס ושל סיפורים בכלל, משמעות שנובעת מנוכחות בתוך הסיפור ובניגוד לעמידה מחוצה לו. העמידה הדקה על נקודת יצירת המשמעות חשובה כאן מאד: בין המקום המיתי לבין היומיום נמצא קו תפר עדין שניתן לחצות לכאן ולכאן, והאמנות של ליטביץ מנסה ללמד אותנו כיצד.

בחלל העליון של הגלריה היא הציבה על הקיר יציקות ברונזה קטנות של צמחים מקומיים, כחלק מפרויקט הקטלוג שלה את צמחי הארץ: הטיפול העדין שלה בחומרי המיתוס היה יציקת משמעות והבאתה לחלל הגלריה, כששוב היא מטעינה באור פואטי את ה"יציקה", פעולה טכנית לכאורה. לצד מגדל הספרים הוטלה, כביכול באקראי, יציקת ברונזה של חצב, שהתכתבה עם יציקות הברונזה של הצמחים בצדו השני של החלל. החצב הזה מסמן גבול טבעי מצד אחד ומצד שני יציקה, כלומר חפץ שהאמנית העבירה לו כוחות בתקווה שימלא את תפקידה. גם כאן האירה ליטביץ את פעולת היציקה באור חדש: היא אינה "הקפאה" אלא יצירת חומר המכיל את המטען הרעיוני של האמנית, וככזה הוא כמעט חפץ מעבר.

אלה ליטביץ, "גבולות אלמנה", 2020, יציקות ברונזה של טיון דביק, מידות משתנות, צילום: אייל תגר

יציקת החצב, שהוצבה במרפסת השייכת הן לחלל העליון והן לתחתון, היא מטונימיה לתערוכה כולה: פעולה חומרית שמטרתה אינה להקפיא או לבחון אלא להכשיר חומרים חדשים לפעולת תיקון. התערוכה הזו, שהראתה את כוחם של החומר והפרקטיקה ומעוררת חשק לפעולת התקרבות בכל פעולה של סימון גבול, מזכירה לנו שלעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.