אמנות במרחב: על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" בחיפה

"הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו". נעה מורדוך־סימונסון כותבת על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף"

"שתי נקודות דמיוניות, והנוף" הוא שמה של תערוכה שנפתחה בראשית אפריל ברובע המדרגות בחיפה, במרחב הציבורי המחבר בין חלקה העליון של העיר, המוכר גם בשם "מרכז הכרמל", לבין המושבה הגרמנית והעיר התחתית. הנוף – הים, הנמל, האניות והעגורנים – הנשקף במהלך ההליכה בציר המדרגות הוא יצירה נוספת המלווה את המבקר בתערוכה, שהעבודות בה מצויות בדיאלוג מתמיד עמו.

בתערוכה מוצגות יצירות ציור, פיסול וצילום, וכל אחת מהן מצביעה על המגוון שמציע כל מדיום אמנותי; הציור הוא גם ציור על קיר, הוא גם גרפיטי, קולאז' ואסמבלאז'. הפיסול הוא לא רק חומר המוצג על כן, הוא מתרחב אל סביבתו ולוקח בה חלק. הוא פיסול מסורתי, אבל גם פיסול עכשווי המורכב מחומרים פלסטיים, מתכות ורדי מייד המתנגדים לטבע שבו הם ממוקמים ומשתלבים, בו זמנית. הצילום מפתיע בהופעתו כמעין קולאז' באמצע הדרך או כהדפס על גבי מצע מתכת, המבשר ומזכיר ליורדים ולעולים לאן מכוונים גרמי המדרגות.

הדיון בתערוכה הנערכת מחוץ לחלל הממוסד, באוויר הפתוח, מזמן התייחסות לכמה היבטים מרכזיים לה: המרחב הציבורי, הנוף, הצמחייה, בתי המגורים, האוכלוסייה המתגוררת במתחם ויצירות האמנות המרכיבות אותה. ברשימה זו ארצה להתייחס לשניים מתוך ההיבטים המוזכרים. הראשון הוא מיקומה של התערוכה, העיר חיפה, וייחודה. העיר בנויה הן על שיפוליו הצפון־מערביים של הר הכרמל והן על פני שטחים מישוריים הנושקים לים התיכון. רובע המדרגות שבו מתקיימת התערוכה מאיר את היחס שבין אזורים טופוגרפיים שונים, את ההבדלים אבל גם את מה שמאחד ביניהם. הציר שלאורכו ממוקמות העבודות מציף את העיסוק בהיסטוריה של העיר, בדמוגרפיה שלה וכן את תפקידו של הנוף בתכנון האדריכלי שלה. ההיבט השני שאתמקד בו הוא יצירות האמנות, ובעיקר היחס שלהן למרחב שבו מוקמו.

תערוכה במרחב הציבורי: חיפה, טבע ועיר

לדבריה של אוצרת התערוכה ומובילת הפרויקט, צאלה קוטלר הדרי, הרעיון ליצירת תערוכה במרחב הציבורי נולד בראשית תקופת הסגרים (חורף 2020), כאשר בעקבות המגפה נסגרו מוזיאונים ומרחבי תצוגה לאמנות בכל הארץ. כדי לא להיקלע לייאוש שמזמנת תקופת מגפה, התאגדו בעיר חיפה מספר פעילים על מנת לחשוב על אפשרויות תצוגה חלופיות. קוטלר, אשר לצד היותה בוגרת תכנית האוצרות והמוזיאולוגיה בבית לאמנות ישראלית ובנוסף ללימודיה במסלול למובילי מדיניות ציבורית באוניברסיטת תל אביב היא גם פעילה סביבתית הפועלת לשימור הטבע במרחבים עירוניים, הוזמנה על ידי חבר המועצה ניר שובר ליצור תערוכה במרחב הציבורי, רעיון שהשתלב עם החזון של ראשת העיר חיפה, עינת קליש רותם, שעניינו הליכתיות.

העיר חיפה – למרות היותה בנויה על הר – מאפשרת ללכת בין שכונותיה, בין היתר באמצעות גרמי המדרגות הפזורים בה ומחברים בין חלקיה המגוונים. ציר המדרגות שנבחר למיקום התערוכה הוא הציר המחבר בין העיר התחתית למרכז הכרמל ורחוב יפה נוף, שכשמו משקיף אל נוף הנמל והמפרץ. העבודות בתערוכה מוצגות לאורכו אך אינן מגיעות לעיר התחתית, והתערוכה מסתיימת בשדרות אליהו גולומב שבשכונת הדר הכרמל. הירידה לעיר התחתית עורכת עוד מספר דקות מנקודה זו, והגנים הבהאים ממוקמים מרחק קצר מהציר.

רובע המדרגות, צילום: אורית סימן טוב

התייחסות למרחב האורבני, להתפתחותו הסגנונית ולמאפייניו הדמוגרפיים מזכירה פרויקט מרכזי שנערך בחיפה זמן קצר לפני התפרצות הקורונה, בנובמבר 2019: "באוהאוס חברתי", שהובילה האוצרת וחוקרת האמנות גליה בר אור בחסות ובשיתוף העירייה, בית הגפן, אוניברסיטת חיפה והטכניון. באירוע, שהתקיים לאורך מספר ימים, הוזמן הציבור לחוות את העיר דרך האדריכלות הייחודית לה, באמצעות סיורים ברחובות הוותיקים והחדשים וביקור בתערוכות והרצאות שעסקו בסגנון הבאוהאוס והסגנון הבינלאומי כפי שהוא נוכח ונכח במבני העיר, על מרחביה המשתנים ואוכלוסייתה המגוונת. קוטלר עבדה אז לצד בר אור ולדבריה בתערוכה הנוכחית "יש דיבור עם המהלך האוצרותי של גליה (בר אור) ב'באהאוס חברתי', והפרויקט הנוכחי הוא מעין דיאלוג מתמשך עם עבודתה של בר אור".1

המדרגות ההיסטוריות לצד העכשוויות, רובע המדרגות צילום: אורית סימן טוב

באופן מפתיע, עם תחילת העבודה על התערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" גילתה קוטלר שאזור "רובע המדרגות" שלאורכו מתקיימת התערוכה הוא מעין לקונה מחקרית. לדבריה, נכתב על ההתיישבות ברכס הכרמל ונכתב לא מעט על התפתחותה של שכונת הדר, אך על האזור המשמש כקו תפר בין שכונות, מעמדות סוציו־אקונומיים ולעתים גם דתות – לא נכתב. העבודה על התערוכה אם כך מתקיימת תוך דיאלוג עם אמנים אבל לא פחות מכך עם המקום, עם ההיסטוריה שלו ועם התושבים שגרים בו.

במהלך המחקר שהיא ערכה על האזור, נחשפה קוטלר לעבודתה של ד"ר אדריכלית זיוה קולודני, שהפכה עד מהרה לשותפה לפרויקט וליועצת האקדמית שלו. במאמר העוסק באופן "ייצור" ומסגור הנוף, מתארת קולודני כיצד נוף המפרץ הנשקף לעברינו מן הכרמל הוא נוף שמוסגר ותוכנן להיראות כזה מנקודת מבט מסוימת ועליונה.2 עבודתה של קולודני, שעוסקת בין השאר באופן משטור הנוף, מגלה שמה שנדמה לכל חיפאי כנוף טבעי ובוודאי מוכר של העיר הוא נוף שתוכנן, הוגדר ומוסגר עוד בימי המנדט הבריטי. הבנייה לאורך רובע המדרגות מותאמת לתכנית מתאר הנוף – של הנמל ומבני התעשייה הצמודים לו – וסרגל ומד זווית שמשו בשלב מסוים למדידת צירי הראייה המרחבית שהצופה מרחוב יפה נוף ייחשף אליהם. התערוכה ברובע המדרגות מבליטה אם כך את הרעיון של התבוננות ממעל על מה שנחשב בעבר כפאר היצירה: תעשייה, מסחר, ייבוא וייצוא שהתאפשרו באמצעות נמל חיפה. כפי שכותבת קולודני, החל משנות ה־70 של המאה ה־20 "היא (חיפה) מאבדת בהדרגה את מקומה כעיר מטרופולינית מרכזית וחיוניותה כ'עיר הפועלים' מתפוגגת: אזור התעשייה במפרץ נתפש כמפגע אקולוגי והנמל מאבד את מעמדו. העיניים בתקופה זו נשואות אל ההר – אל בתי המלון כמו 'דן כרמל' ומלון 'נוף' ואל פרויקטים נדל"ניים שנבנים על הרכס וישנו את קו הרקיע".3

צילום: אורית סימן טוב

רחוב יפה נוף, שבעבר נקרא רחוב פנורמה ובו מתחילה התערוכה, נחשב ל"רחוב האליטה". בעבר התגוררו בו קצינים בריטים ומאוחר יותר השתכנו בו הן האליטה הערבית והן האליטה היהודית בעיר. ככל שיורדים בגרם המדרגות מתרחשים שינויים במרקמים האנושיים של השכונות. מבחינה אדריכלית נחשפים גם לשיכונים של איגודי העובדים ובו־בזמן לבנייה בינלאומית שמאפיינת חלקים משכונת הדר הכרמל, הממוקמת בין שכונות הכרמל העליון לבין העיר התחתית. הירידה במדרגות מזכירה למי שאינו בקי בדמוגרפיה החיפאית שעד לא מזמן הייתה זו ירידה גם ברמה הסוציואקונומית המאפיינת את יושבי השכונות הסובבות אותן. היום אנחנו עדים לשינויים ולתחלופה רחבה יותר, אך בעבר הלא רחוק יושבי הכרמל נחשבו לנבדלים בדתם ובמעמדם מיושבי שכונת הדר הכרמל והעיר התחתית. לצד היכולת להבחין בהבדלים בין גבוה לנמוך, הן מבחינה טופוגרפית והן מבחינה דמוגרפית, ציר המדרגות משמש כמעין חוט מקשר בין החלקים השונים של העיר וההליכה בו מחברת באופן בולט בין מה שנדמה כמנותק, מרוחק ובעבר גם מדולל מבחינת מגורים לבין שכונות צפופות יותר ומעורבות.

יצירות אמנות במרחב הציבורי

כארבעים אמניות ואמנים משתתפים בתערוכה "שתי נקודות, והנוף". חלק מהעבודות בולטות לעין על פני הציר, חלקן חבויות ונטמעות בנוף או בקירות חצרות המבנים הממוקמים לאורכו, והן דורשות את תשומת ליבו של ההולך. קוטלר עמלה על מיפוי דיגיטלי של העבודות, המאפשר למעוניינות ולמעוניינים לעקוב אחריהן במהלך ההליכה בעזרת טלפון וחיבור לאתר התערוכה, וכך לא רק לא לפספס יצירות אלא גם לקבל מידע זמין ומעודכן עליהן ועל היוצרים אותן במהלך ההתבוננות.

תחילתו של מסלול התערוכה מסומן באמצעות קלידוסקופ ענק, ציבורי, הפונה אל הנוף. יצרו אותו האמנים עדן אוריון, כרמל שפע, צורי פלס ויותם קופרברג. הצורות הניצבות על גלגל הקלידוסקופ מכילות את סמלי העיר, בהן עץ אורן או עץ אשוח, דגים, מבנה הבהאים, ה"לבניות" (שבינתיים נותרה מהן רק אחת) ואפילו חזיר בר. למתבונן בקלידוסקופ אל מול נוף הנמל והמפרץ, הצורות כולן מתערבלות ובכך מאפשרות לחשוב מחדש את סמלי העיר, את היחסים ביניהם ואולי לראות מנקודת מבט שונה את הסדור והמוכר.

נרדין סרוג'י, "סלע, נוף וכרמל", טכניקה מעורבת, צילום: אורית סימן טוב

לא רחוק מהקלידוסקופ הצבעוני מוצבים שני פסלים, המסמנים גם הם את הכניסה לתערוכה ולרובע המדרגות: "סלע, נוף וכרמל" של האמנית נרדין סרוג'י ו"מרחב פנימי" של האמנית סנא פרח בשארה, שמתגוררת ברובע. שני הפסלים מתייחסים באופן בולט אל הנוף והטבע המקומיים, אך האחד עשוי ממנו והאחר ממסגר אותו. יצירתה של סרוג'י מורכבת מסלע מקומי, שהובא מפסגת הכרמל והטיפול בו – באמצעות צבע מתכתי, ניטים ושרשרת ברזל – מקנה לו מראה של תכשיט. הסלע – כותרתו, מיקומו והחומרים המרכיבים אותו – מצביע על היחס שבין הים לבין הכרמל. המסה המרמזת על הסלע כעל עצם דומם, עצם היסטורי שנוכח במהלך תקופות גיאולוגיות בשינויים המתרחשים סביבו, הופכת באמצעות הצבע ושרשרת הברזל לדימוי עכשווי המתערה באבני המדרכה שעליה הוא מוצב, בעמודי החשמל והתמרורים על הכביש, וקורץ לים ולנמל באמצעות השרשרת הכבדה המקיפה אותו. ב"מרחב פנימי", הניצב לא רחוק ממנו, יצרה בשארה מעין דמות יצוקה בטון שגופה החלול ממסגר את נוף הנמל. הדימוי האנושי הממסגר את הנוף מציע שנקודת המבט הכללית והציבורית על הים והנמל היא גם נקודת מבט פרטית, אישית. זהו לא רק נוף איקוני המוכר מגלויה או מערך אנציקלופדי, אלא גם נוף שהוא חלק מחיי היומיום של הגרים מולו.

סנא פרח בשארה, "מרחב פנימי", יציקת בטון, צילום: צאלה קוטלר הדרי

עם הירידה במדרגות הרובע מופיעה על עמוד רמזור, שבמבט ראשוני נדמה כאילו הוצב במקום על מנת לשמור על סדר במעלה ובמורד המדרגות, "LOOK AT ME", עבודתו של האמן בלו סימון פיינרו. מעין רמזור שבו במקום הצבעים המוכרים מופיעות כל אחת בנפרד ולסירוגין המילים LOOK, AT, ME. באותו זמן שהרמזור מורה על התבוננות בטכנולוגיה, הוא גם מכוון את המבט אל המתבונן התוהה מיהו ה"ME" בעבודה. ואם לא די בהצבעה על המתח שבין הטכנולוגי והאנושי תוך עיסוק בשאלה מיהו אותו ME, הנוף הנשקף ממיקומה של היצירה תובע גם הוא את מרכזיותו. היצירה של פיינרו מבליטה בהומוריסטיות את היחסים הנוצרים בין המתבונן, הטכנולוגיה והנוף הניצב ברקע שלהם.

בלו סימון פיינרו, "LOOK AT ME", טכניקה מעורבת, צילום: אורית סימן טוב

במהלך הירידה במדרגות מתגלות לצופה עוד ועוד יצירות אמנות. אחת מהן מופיעה על רצפת השביל והיא מזכירה שנוף הנמל הוא תוצר מתוכנן ומוגדר היטב. האמן ינאי קלנר יצר את "מפת דרכי העיר" כשרטוט המבליט את השימוש בסרגל, מחוגה ומד־זווית שהיו גם כליו של הארכיטקט ריכרד קאופמן, שכבר בשנת 1927 פיתח "את חוויית תפישת העיר כמבט פרספקטיבי ממרומי הר הכרמל".4 במקביל, עבודתו של קלנר מזכירה גם את התכנית שהציע איגוד האינג'ינרים והארכיטקטים המקומי לעיריית חיפה ב־1950. הצעתם לעירייה כללה פתיחה והסדרה של "זוויות הנוף" והיא מבוססת על תכנית בניין עיר שתמנע את הסתרת המראה הניבט מרחוב פנורמה (יפה נוף כיום). כפי שמדגישה קולודני במאמרה, מדובר על "הסדרה" של הנוף ועל מסגורו בהתאם לאופן שבו הוא נצפה מלמעלה.5

ינאי קלנר, "מפת דרכי העיר", צילום: אורית סימן טוב

בהמשך המדרגות מתגלות עבודות נוספות: "על הדרך" מורכבת ממרצפות קרמיקה שיצר שמעון כהן והן משולבות לאורך התערוכה. דרכן ניתן לחשוב על ההבדל בין קרמיקה המותאמת למרחב פרטי – מעוטרת, מסוגננת בדגמים – לבין חיפוי השביל או המרחב הציבורי, שבדרך כלל לא מעוטרים ולעתים אף "זוכים" להזנחה בשימורם. מיקומן של מרצפות הקרמיקה לאורך התערוכה מעורר שאלות כגון "מה הופך את הקרמיקה הייחודית לפרטית?" או "מה מאפשר או מדיר את מקומה מהמרחב הציבורי?"

באופן דומה ושונה, יצירתה של האמנית איריס סינטרה, "המקום הזה הוא של הימים הטובים", משתלבת גם היא במסלול ההליכה והיא מורכבת פיסות חומר צבועות, נפרדות זו מזו, המוטמעות בין אבניו החשופות של קיר קיים. בפעולה זו ביקשה סינטרה להצביע על היחס של המקום – חיפה – להיסטוריה שלה: "המקום הזה הוא של הימים הטובים" היא כותרת המצטטת מתוך כתובת שנמצאה בחפירות בתל שקמונה הממוקם בחיפה, בסמוך לחוף הים. ביישוב הקדום הפיקו את צבע הארגמן שאליו ביקשה האמנית להתייחס בצבעוניות יצירתה. כך, הטמעת חתיכות החמר, הכותרת וצבע חתיכות החמר השרופות, יוצרות קשר עם הנוף המקומי ובאותו הזמן עם נופי עבר.

איריס סינטרה, "המקום הזה הוא של הימים הטובים", חמר צבוע, צילום: אורית סימן טוב

עוד לאורך השביל היורד, בין הצמחייה הפורחת ומתפרסת על קירות הבתים, עבודתה של רחל אניו "פרחי עיניים". בעבודתה של אניו – אמנית צעירה, בת לקהילה האתיופית – הדימויים מזכירים סוג של דגם מתפתח או שבשבות קטנות ובה בעת אלו הם גם פרחים עם עלי כותרת המתמזגים בצמחייה המקיפה אותם. התבוננות קרובה תגלה שה"שבשבות" עשויות עיניים – אלו הן עיניה של אניו – הנחשפות מבין הצמחים, מביטות סביבן, חוקרות ואולי תוהות על הצופים בהן ועל מיקומן במרחב. אניו, שעוסקת ביצירתה במאפיינים של זהות כצבע עור ודימוי גוף, מעלה תהיות דומות לשאלות שנשאלו ביחס לעבודת הרמזור, מיהו המתבונן? במה הוא מתמקד? ואל מי מופנה המבט?

רחל אניו, "פרחי עיניים", טכניקה מעורבת, צילום: אורית סימן טוב

האמנית אורית סימן טוב, שגם תיעדה את הקמת התערוכה ואת העבודות הכלולות בה, מציגה שתי יצירות צילום שהודפסו על אלומיניום. שתי העבודות ניצבות במיקום נסתר מהנוף אך הן מרמזות על מה שמתגלה, בכל פעם מנקודת מבט חדשה, במהלך ההליכה בתערוכה. במרכז היצירה "עגורני נמל, נמל המפרץ" מופיעים דימויים של שלושה עגורנים – מעין מנופי ענק – שצבעם האדום והבולט מסמן אותם כשחקנים מרכזיים הניצבים בזקיפות ובגאווה על רקע נוף ים אופקי ומתמשך. כמו ביצירותיה האחרות של סימן טוב, גם כאן המאפיין הצורני והגיאומטרי מודגש. במקביל, אם נפרש את הצורות הבולטות בצילום הרי שלצד צמצום המבט הנוסטלגי על המפרץ יש בעבודתה של סימן טוב מעין האדרה של הטכנולוגי והתעשייתי, שהם מסמלי הנמל והעיר. בד בבד, סימן טוב בוחרת בעמדה שאינה מייפה את הנוף, היא מתקרבת אליו ומאפשרת לצופה לבדוק את תכונותיו מקרוב וכך גם את עמדתו כלפיו. הצילום הוא איקוני במובן זה שהוא מעניק למכונה ולנמל את כוחם באמצעות נקודת המבט הממוקדת בהם, בצבעם הבולט והמבריק על רקע הים. במקביל, דגש על צורניות ועל צבעוניות עזה, שבים והופכים את האיקוני ליצירת אמנות מופשטת, שבה דגש על צורה, צבע וקו. ככזאת, מתרחקת היצירה מאיזשהו רפרנט ועומדת כמושא עצמאי.

אורית סימן טוב, "עגורני נמל, נמל המפרץ", צילום על אלומיניום

ב"עמדות תותחי חוף, נמל חיפה", נדמה כי האמנית מתייחסת לנוף ים פסטורלי שבמרכזו עובר שובר גלים. כותרת העבודה מרמזת לכך שהנוף – גם בנראותו השלווה – נושא עמו את סיפוריו, את דרך היווצרותו ואת ההיסטוריה של מי שמשקיף בו. במקרה זה, תותחי חוף הם תותחים נייחים שהציבו הבריטים בעמדות שמירה שנועדו להגן על הנמל, שהקמתו החלה בימי המנדט, בסוף שנות ה־20 של המאה ה־20. בצילום מופיעים משני צדי שובר הגלים מבנים מוגבהים, לבנים, זכר למיקומי התותחים. הים המוגש לצופה כמרחב רגוע ושקט מחזיק בצילום של סימן טוב היסטוריה שהיא לא פעם אלימה. נוף המפרץ, הנשקף ממרחק ומגבוה במהלך הירידה בציר המדרגות, מופיע בצילום בתקריב ומעניק לצופה נקודות מבט חדשות להתבוננות על הנצפה; אלו הן נקודות מבט השלובות זו בזו והן מחזיקות במתח שבין היפה, הפסטורלי והנעים לעין לבין העוצמה, לעתים האלימה, שמחזיק הנוף הנצפה.

אורית סימן טוב, "עמדות תותחי חוף, נמל חיפה", צילום על אלומיניום

עידו מרקוס הציב את כן הציור שלו כרדי מייד מטופל שקיבל את הכותרת "כן ציור". אחרי שטשטש ומחק כל זֶכר לכתמי הצבע שהצטברו מעליו במהלך שנות עבודה בעיר חיפה ובמרחביה, הציב מרקוס את הכן החשוף מול נוף הים והמפרץ. ריקון הכן מהפעילות שאמורה הייתה להתרחש באמצעותו, קיבועו לאדמה וצביעתו בצבע מטאלי הופכים אותו למכשיר שעל הצופה לפענח את אופן תפקודו מול הנוף. לחלופין, יכול הצופה להאניש את הכן, לזהות בו "רגליים", "גוף" ו"ראש", ולראות בו דימוי המתבונן כמוהו על הרחוב ועל הנוף שממול.

עידו מרקוס, "כן ציור", רדי מייד מטופל, צילום: אורית סימן טוב

האמנית אנה לוקשבסקי – שתערוכת דיוקנאות שיצרה בעשור האחרון מוצגת בימים אלו במוזיאון חיפה – מציירת מעל חומת בית הארחה הניצב לאורך השביל את "חיפה 1922". ציור הקיר שיצרה מדמה עולים לרגל המלווים בבעלי חיים "מקומיים": עזים וחמור. בשונה מהדיוקנאות המוצגים במוזיאון חיפה, בציור הקיר לוקשסקי אינה מתייחסת לדמויות ספציפיות כי אם ל"טיפוסים" המוכרים לצופה מגלויות ורישומים היסטוריים. העלייה לרגל מודגשת באמצעות מיקום הציור מעל גרם מדרגות, כשהדימויים מתייחסים בתנועתם אליו ובאותו הזמן אל הנוף, המוצג במהופך למיקומו הממשי. שלט המצהיר על המבנה הקרוב כעל בית לאירוח, תורם לתפישת הדמויים בעבודה כעולי רגל במסעם בארץ הקודש.

אנה לוקשבסקי, "חיפה ,1922", צילום: אורית סימן טוב

ציור הקיר של בעז נוי "למעטה" הוא ציור גדול ממדים שבולטים בו צבעי הפסטל – נעימים לעין המתבונן – המאפיינים את עבודותיו. גם החומריות המאפיינת את ציוריו נשמרת בציור הקיר, ובהתבוננות מקרוב ניתן להבחין בגושי צבע המונחים זה לצד זה ועובדים עם מרקם הקיר המחוספס. ההסתכלות הקרובה מזמנת מפגש עם צורות, כתמי צבע וקווים הפועלים זה לצד זה או זה כנגד זה וגדולתו של נוי מתגלה בהפיכתם של הכתמים, הצורות והקווים המבודדים ליחידה אחת, לדימוי מוכר המתברר עם ההתרחקות מהציור. מנקודת מבטו של נוי, הציור מבטא את המבט ההפוך, זה שקורא להטמיע בהר ובנופיו את העיר. כמי שבחר להתגורר בשכונת בת־גלים הוא מפנה את מבטו יום יום אל ההר, והים הוא לא נוף הנשקף מגבוה אלא הוא חלק מהווית החיים. עבורו מדגיש הציור כי במציאות לא תמיד מדובר בנוף המפרץ החשוף ללא כל הפרעה מנקודת מבט עליונה: נוי מבליט את ה"חסימות" ואת המבנים שלעתים מסתירים את האידילי. במקביל, יפה לראות כיצד העשב והצמחייה שגדלו לצד קיר עבודתו מקיימים גם הם דיאלוג עם הדימוי המתואר: מסתירים אותו ובה בעת נטמעים בו והופכים לחלק בלתי נפרד מהעבודה.

בעז נוי, "למעטה". צילום: נעה מורדוך-סימונסון

בהמשך ההליכה בשביל המדרגות נחשפות עוד ועוד יצירות. חלקן מוסיפות למרחב ממד חדש, כמו הנחל הזורם – משקיות פלסטיק – שיצר האמן איל פרידלנדר, חלקן מצביעות על ההיסטוריה של ציר המדרגות, כמו תבליט הבטון הנהדר שיצרה האמנית שירן יצהרי, שהוצב לצד ציר המדרגות הקדום. ישנן יצירות המעידות על הפרטי, על העיסוק בבית ובמרחב הסגור בתוך הנוף הפתוח; כאלו הן העבודות של אפרת איל שיצרה מעין שטיח כניסה לבית, העשוי קרמיקה, או עבודת הקיר הגדולה שיצרה האמנית תמר שפר, ש"פרסה" לפני המתבונן את מרכיבי הבית הפרטי – שנהרס זה מכבר – על פני קיר וכך הבליטה יחסי פנים וחוץ במרחב התערוכה.

אפרת איל, "מפתן", קרמיקה, צילום: אורית סימן טוב

וישנן עבודות שעוסקות באופן ישיר בחיבורים, בקווי תפר, במסגור ובגדרות. כזה הוא המיצב "ארבעה עשר: מוסיקה לרוח, גדר ואלמנטים" של טליה אליאב ושי לווינשטיין, שבו תלויים פעמוני רוח בתוך גדרות הברזל של הרחוב. תנועת הפעמונים והמוזיקה שהם מפיקים מערערים על תפקיד הגדרות המקבעות, הסוגרות והמפרידות. עבודתה של חן צרפתי, ש"הנפיקה" את הנוף מחדש באמצעות העתקה דיגיטלית שלו אך באותה עת גרעה ממנו חלקים, מייצרת את היחס שבין העתק למקור, בין מה שבולט לבין מה שנגרע ונפער ובין מרחבים מרוחקים: הים והכרמל. באופן כזה מצליחה צרפתי להגביר את המתח בין הטבעי לבין המלאכותי, בין יצירה קדומה (קיר אבן של בית) לבין יצירה עכשווית (יצירת האמנות). יצירות נוספות, שעליהן לא הרחבתי, מעשירות ומוסיפות להליכה בציר המדרגות; חלקן יחשפו במהלך הירידה בשביל, חלקן רק בעלייה ממנו, את חלקן לא יראה הצופה אם יפנה לרגע את מבטו אל הנוף הפתוח, ועל חלקן יתהה אם "היו שם מאז ומעולם", כמו ציורי הגרפיטי הנראים במהלך הירידה, או שהוכנו במיוחד? המצבור, כמו הפרטים בתערוכה, יוצרים אותה כמרחב שלם, בדומה למדרגות המחברות בין שכונות שונות בעיר.

תמר שפר, "כאן גרה אישה שחיפשה את עצמה ומצאה אהבה", מיצב, צילום: אורית סימן טוב

 

מחשבות לסיכום אבל גם להמשך

ראשיתה של הרשימה בהצהרה שאתייחס לשתי נקודות מבט עיקריות בתערוכה: זו העוסקת במרחב שבו היא מתקיימת וזו העוסקת בעבודות המוצגות בה. התבוננות חוזרת בדברים מבהירה שהתערוכה "שתי נקודות דמיוניות, והנוף" בעיקר מאפשרת להציץ אל מורכבות הקשרים המתקיימים בין שתי נקודות המבט האלו: בין הטבע והנוף האורבני לבין האמנות.

מיקום היצירות לאורך רובע המדרגות הופך את ההתבוננות בהן לחוויה שאינה ממוקדת רק בחוש הראייה. ההליכה במרחב – הירידה והעלייה, המעבר בין השכונות, ההיחשפות למזג אויר המשתנה בעונה זו של השנה – מאמתת את הצופה גם עם גופניותו, לעתים עד כדי התנשמות בעלייה, והיא מבליטה את ההיבט הפיזי הכרוך בצפייה בתערוכה מסוג זה. כפי שכותבת אוצרת התערוכה צאלה קוטלר: "הצבת האמנות במרחב משפיעה על קצב הצעדים של הולך הרגל, נודדת אל מחשבותיו ואל החלומות בהקיץ, משקיטה טרדות, מגניבה חיוך".

התערוכה מזמנת התייחסות גם אל ממד הזמן, היבט נוסף ומרכזי בתערוכה מסוג זה. לא רק הזמן הסמלי, אליו מתייחסות חלק מן היצירות שעניינן ההיסטוריה של המקום ויחסה אל ההווה, גם הזמן הממשי המתבטא הן במשך ההליכה מנקודה אחת לאחרת, הן במשך הזמן המוקדש לכל יצירה, שהיא חלק ממסלול הליכה והן הציפייה לגילוי היצירה הבאה, הקוראת להמשיך הלאה אל העתיד. במקביל, הזמן והמרחב מזמנים גם את החשש והדאגה ליצירות המוצגות חשופות בתערוכה: כמה זמן יחזיקו מעמד? כמה זמן עד שמעשה ונדליזם יפגע בהן?

העיסוק בזמן מצביע גם על ההיסטוריה המקומית ועל אמנות במרחב הציבורי בישראל. במחשבה על אלו, עולים לא פעם דימויי העבודות של יחיאל שמי, עזרא אוריון, יעקב דורצ'ין, יגאל תומרקין או מנשה קדישמן. אמנים אלו יצרו על פי רוב פסלים מאבן או ברזל ואלו הוצבו מאז שנות ה־70 בנוף הארצישראלי, חלקם באזורים פתוחים, חלקם במרחבים אורבניים. המשותף לפסלים אלו הוא שלכולם נוכחות מאסיבית, הם בעלי מסה גלויה ובולטת התורמת לתחושה כי בהצבתם יש מן ההצהרתיות. אפשר לומר שכל יצירת אמנות מבקשת להצהיר, לייצג או לסמל, אך בשונה מהעבודות של האמנים המוזכרים, העבודות בתערוכה "שתי נקודות, והנוף" מותירות רושם צנוע יותר ונוכחותן מורגשת כארעית ולעתים אף מעוררת תהייה באשר ליכולתן לשרוד את פגעי מזג האוויר והזמן. ההתערבות של האמנים בנוף בתערוכה הנוכחית – שלא נקבע לה תאריך סיום – היא מינורית הרבה יותר, זהירה וחלקית. מחשבה על פיסול במרחב הציבורי בישראל וכמובן שבתוכו גם האנדרטאות הרבות המוצבות לאורכה ורוחבה של הארץ, מעלה תהיות באשר לסוג ההתערבות שיש לבצע בנוף וכיצד צריכה להיראות האמנות המוצגת בו. מחשבה על סוג הפיסול המוזכר מבליטה שבתערוכה הנוכחית בחיפה יש אווירה זהירה יותר, צנועה ואולי גם מודעת לתקופה שבה הארעיות, הזמניות וחוסר הוודאות שולטים.

במהלך שיצרה קוטלר, באמצעות עשרות העבודות, האמנים והאמניות המשתתפים והמשתתפות בתערוכה, היא הצליחה ליצור חיבור מרתק בין אמנות לבין הסביבה לבין המתבונן. כל פרט וכל עבודה נבדלים וזהו הטבע והנוף – האורבני, הטבעי – שמייצרים את התמה המארגנת לתערוכה כולה. וכך מתחזק הרושם שבמרחב הפתוח, שפת הייצוג משתנה: אם בתערוכה בחלל הסגור המרחק בין היצירה לבין מה שהיא מסמלת מבטא את היחס בין המרחב המוזיאלי הסגור לבין המציאות המתקיימת מחוץ לו, הרי שהמרחב הציבורי יוצר יחס אחר. היחס בין סמליותן של העבודות בתערוכה לבין מה שהן מייצגות מתקצר, הוא נוכח סביבן ואף מוטמע בן. מיקום עבודות היוצרות והיוצרים בתערוכה בהובלתה של קוטלר מאיר באור חדש הן את היצירות המוצגות בתערוכה והן את הסביבה שבה היא מתקיימת.

הצג 5 הערות

  1. מתוך שיחה עם צאלה קוטלר הדרי, אוצרת התערוכה, שנערכה ב־1.4.2022. כלל הציטוטים ודבריה של קוטלר שיובאו בהמשך לקוחים משיחה זו.
  2. זיוה קולודני, "באמצעות מחוגה וסרגל ימוסגר המבט אל הנוף", מתוך אתר התערוכה. מבוסס על המאמר:

    Ziva Kolodney, "Between Knowledge of landscape production and Representation", The Journal of Architecture 17, 2012: 97-118.

  3. שם
  4. זיוה קולודני, "באמצעות מחוגה וסרגל ימוסגר המבט אל הנוף", מתוך אתר התערוכה.
  5. שם

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.