אבא בוכה

"אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן". זהר אלמקייס על תערוכתה של אלהם רוקני "תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי" בגלריה דביר

אבא בוכה חמש עשרה פעמים. אבא בוכה באוטו ובחנות, במוזיאון ובגינה. ב״תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי״, התערוכה של אלהם רוקני המוצגת כעת בגלריה דביר, אבא בוכה לאורך תקופה של חמש עשרה שנים, שוב ושוב לצלילי אותו השיר. אני לא חוזרת על המילים האלו סתם: אבא בוכה. אני חוזרת עליהן, משום שיש הקלה שמקופלת לתוך החזרה עליהן, בקול רם או במילה הכתובה שחור על גבי לבן. אלו מילים שנהגות בדרך כלל בלחישה, עם יד המסתירה את השפתיים, כך (אבא בוכה). מחליפים מבטים מהירים, אבא בוכה. בעבודת הוידאו של רוקני, שהיא עבודה של משך במובן שמרחיב את המושג אל מעבר למשך של הוידאו עצמו – אל המשך שהוא עשורים של חיים משותפים, משפחתיים, חיה לצד חיה – איש אינו מסב מבט, או משפיל אותו, איש אינו מסתיר בכף היד. אבא בוכה. לכלוך, מספרת לנו האנתרופולוגית מרי דגלס, הוא חומר מחוץ למקומו. אין כאן תכונה אינהרנטית לדבר אלא שאלה של מיקום. אבא בוכה, נדמה, הוא חומר מחוץ למקומו.

כיצד מייצרים את אבא בוכה?

אצלנו היה נהוג לבקש ממנו שיקרא באוזנינו את ״העץ הנדיב״. עד תום הספר כל הקולות נסדקו: אבא בכה, ואנחנו בכינו, עוקבים בגוף אחרי חוקיו של ריטואל, שמתוקף הגדרתו הצלחתו קבועה ומנחמת. גם כאן יש ריטואל, והוא מתועד.

מראה הצבה מתוך "תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי", אלהם רוקני בגלריה דביר, 2022, צילום: אלעד שריג

איזה מין בכי זה?

קל לעגן אותו בשיר, בטון הסנטימנטלי, באיזו נוסטלגיה אפשרית. רוקני מספרת לעצמה סיפור במסגרתו ״אולי זה געגוע, אני חושבת על זה שהוא מתגעגע לאמא שלו, שזה באיזשהו מעגל ביני לבין אמא שלו. אבל זו סתם תחושה״. הסיפור עצמו חשוב פחות: הגוף כאן, הפנים, משמשים מעין צינור, או כלי לעצב שמתקיים תמיד באיזה מישור, באיזה אופק. אביה של רוקני יודע, היא מספרת, להיכנס לזון, לבכות את עצמו. אני מציעה בתמורה שכל אתר ואתר בעבודה הוא כמעין סביבה שמחזיקה את הבכי, תנאים בהם הוא יכול להיוולד. הבכי נטול סיבה או תוצאה, נעדר מושא ספציפי. הוא נשמע אלינו כתדר של מלנכוליה, מרוחק אך קרב.

המלנכוליה, ויותר מכך, היכולת להופכה לבכי, לנתבה בדרכי הדמעות בגוף האב, היא גם עניין של ייצוג, של תשתית תרבותית. ״הבכי הוא לא משוחרר, הוא כלוא. הבכי לא חופשי. זה באופן כללי״, אומרת רוקני. ״אבל בתרבויות מזרח תיכוניות יש ייצוגים של גברים בוכים וזה לגיטימי. במשפחה שלי יש גברים שבוכים. במערב זה הרבה יותר מוסתר. זה מסמן חולשה או משהו נשי או חוסר יכולת לשלוט ברגשות שלך, לארגן. ולא במערב זה סימן לרגישות, לרגשנות, לבן אדם שפתוח לעולם״. הבכי של האבא הבוכה כאן הוא פתוח וחסר בושה, כמעט גאה.

כיצד התגלתה הצורה האפשרית הזו של הבכי?

רוקני מספרת: ״זה שיר משנות השבעים שלא הכרנו, וכשהייתי בבצלאל אחי שמע אותו בצבא דרך כל מיני חברים שלו. באיזו שבת המשפחה באה לבקר אותי בדירה שלי ושמנו מוזיקה ורקדנו, אמא שלי ואני ואחי, ואבא שלי סתם ישב והסתכל עלינו. ופתאום היה את השיר הזה והוא התחיל לבכות ואנחנו נקרענו מצחוק, תראו איך אבא בוכה, לוחצים על כפתור והוא מתחיל לבכות. אחרי איזה תקופה רציתי לצלם אנשים בוכים לפרויקט הגמר שלי והשתמשתי בהורים שלי כטסט. אצלו היה ברור שאשים את השיר הזה והוא יבכה. השתמשתי בשיר רק כדי לייצר את הבכי. בסופו של דבר השתמשתי בוידאו שלו ושל אמי בוכים ללא סאונד בתערוכת הגמר של התואר הראשון״.

הכפילות של הצחוק והבכי (מתאפקת לא לכתוב, השחוק והדמע) אינה רק בסיפור הבראשיתי של הולדת עבודת הוידאו הזו, אלא גם מוצאת את עצמה כשריד מתמשך בעבודה בגלגוליה הנוכחיים. יש פרקים בעבודה בהם האבא הבוכה שובר את הדמות, מתגלגל מצחוק, צוחק על עצמו. הצחוק הוא שחרור מהבכי. הבכי משחרר מן הצחוק.

מראה הצבה מתוך "תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי", אלהם רוקני בגלריה דביר, 2022, צילום: אלעד שריג

צפיתי בעבודה כאשר הוצגה כלופ וידאו מתמשך במוזיאון תל אביב, במסגרת התערוכה ״פקעת״ באוצרותה של דלית מתתיהו. ישבנו בה ומיררנו בבכי מול אביה הבוכה של רוקני והשיר המסתיים והמתחיל מחדש, כמו טייפ מקולקל. אחרי זמן מה נכנסה לחדר קבוצת ילדים בני ארבע או חמש, והתיישבו מול המסך. הם הצביעו, נבהלו, צחקו: ״הוא בוכה! הוא עוד פעם בוכה!״. החזרתיות של הוידאו עשתה את עבודתה, יצרה מהלך שבו, כפי שרוקני ייחלה ״הצופה מחייך וזולגות לו דמעות בו זמנית, העבודה היא גם מרגשת וגם מגוחכת״. הריבוי לא הופך את בכיו של האב למניירה (אם כי בתוך המסגרת המשפחתית כך רגשות מתקבעים לרוב: כמחוות מוכרות עד ריקנות, כבדיחה, כג׳סטה אל עבר רגש). לו היינו יושבים מול אבא בוכה כמונולית, באופן יחידי, מההתחלה ועד הסוף, היינו אולי תוהים מהו סיפור החיים, מהו המשא. גם זה לא מתרחש כאן. במקום זאת, האבא הבוכה מכונן כפועל בכי. השנים מצטברות, הזמן. אבא בא, נותן את המשמרת של הבכי והולך. זו כמעט עבודה, הוא מספק את הסחורה, מגיע ומעניק מעצמו, מן הכשרון הספציפי, המתקיים רק אצלו. אין לאבא בוכה תחליף, זה מוכרח להיות הוא. ומה יהיה בתום הזמן, המצטבר כעת? רוקני מציעה גלגול עתידי של העבודה המתמשכת הזו כמעין עבודת שורשים של בכי, ארכיון משפחתי של בכי: ״כשאבא שלי ימות אני אמשיך לצלם את עצמי בוכה, במקומו, עליו. ואני אעשה את זה. והבן שלי יעשה את זה אחרי. שושלת של אנשים בוכים. זו המורשת שלנו בעולם. יש אנשים שמותירים דירות. אנחנו נותיר בכי״.

"תחילת דברים אחרונים – חלק שלישי"/ אלהם רוקני
גלריה דביר, חזקיהו המלך 3, תל אביב
נעילה: 22.02.22

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.