ביקורת

  • הבלדה לקו המתפתל

    "עבודתה האמנותית, הן הציורית־רישומית והן הפיסולית, מתאפיינת בחזרתיות של אלמנטים, המשתחזרים ומשתכפלים כמו לאינסוף. הצורה הזו, הקו הלא ישר, היא היא 'הצורה שלה'. בעזרתה היא מייצרת עבודות עזות מבע, דשנות, מזמינות". קציעה עלון על תערוכתה של טסי כהן פפר, "מגדלי הזמן", בגלריה מאיה

  • בחייהם ובמותם

    "הפרחים לא מציעים התבוננות ביופי נאיבי, אלא ביופי שמקורו בכאב, בדריסה אלימה ואכזרית שנעשתה בלחץ והפעלת כוח לא מידתי. בהיותם שריד של פעולה אכזרית הם מציעים לנו להתבונן בסבלם של אחרים". דורי בן אלון על "טינקטורה" של רונית מירסקי בגלריה P8

  • למלא את החור שנפער

    "הביאנלה מציעה הזדמנויות לפגוש יצירות אמנות במקומות בלתי צפויים ותורמת לחוויה עירונית עשירה, ולחיבור קהילתי. היא מעלה שאלות חשובות על האופן שבו בני אדם חווים טראומה, על התגובות הקולקטיביות למעשי האלימות ועל הריפוי שבא בעקבותיהם. התערוכה מתקיימת בצל האירועים, וככל הנראה ייקח זמן עד שנוכל לתפוס ולהבין את הגודל והמשמעויות של החור שנפער". רויטל סילברמן גרין על הביאנלה הים תיכונית החמישית

  • למה לִיצֹור עבודת אמנות כשזה כה יפה לחלום עליה?

    "רשת ההתייחסויות אינה מרוקנת את העבר 'התולדות אמנותי' מתוכנו אלא מתגברת את מהותו ומחלצת ממנו את הממד הלירי של הרגש. כמו האופן שבו הוא מטפל בקו ובצורה, גם כאן מרק פושט את המטען המיתולוגי והדתי מהציור המערבי, ומשאיר את הצופה עם החוויה האנושית, פרוזאיות יומיומית". אסף פינקוס על תערוכתו של יוסי מרק "דיאלוג חרישי" בגלריה שלוש

  • לנשום עם יצחק רבין

    "האזנה לעבודת הסאונד של קיצ'לס מעניקה חוויה רגשית ומוסיקלית מיוחדת במינה, שמחלחלת וצומחת אל הפוליטי והאתי. למרות השפה האנגלית, זר לא יבין זאת: העצב, הקינה והמלנכוליה שמוטמעים בדיבור הפוליפוני שטווה קיצ'לס קשורים לשבר העמוק של הישראליות כולה". טלי תמיר על עבודת הסאונד "רוחות" של דניאל קיצ'לס

  • מפולת תלת-לשונית

    "רוצים לייצר פסל כללי על אותיות ושפות? אוקיי, אהלן וסהלן, זו עבודה לגיטימית (אם כי סתמית נורא בהקשר ובמיקום). אבל אם רוצים לדבר על רעיונות קבליים שנותנים משמעות מיתית ומיסטית לאותיות ומילים – הרעיונות האלו מדברים על השפה העברית ואין צורך להכניס להם אותיות בשפות אחרות". דוד (דוכי) כהן על עבודת הקבע של מיכה אולמן בגן הספרייה הלאומית

  • שְׁתִיקַת הַלָּבָן, הַזְּמַן שֶׁלִּפְנֵי הַזְּמַן וְהַכְּתָב שֶׁלִּפְנֵי הַכְּתָב

    "דממת המוות של גדמי הגזעים והענפים המקובעים על קיר מנוגדת לכאורה לשמה של התערוכה, אבל רק לכאורה, שהרי התערוכה הזו נעה ומניעה את המבקר בה במנעד הקיומי הנצחי בין מעלה ומטה, בין עמידה בגובה לבין סכנת נפילה (ומוות) מתמדת; בין השבריריות הקיומית של בני אנוש לבין כוחות הטבע הקדומים". בת־שבע דורי על תערוכת היחיד של נדיה עדינה רוז "ברעש נפילת הענפים"

  • ברווח שבין המילים

    "רצף מסחרר של דימויים מכל מני סוגים ובכל מני מדיות, שמתחברים ולא מתחברים, שעוברים מאחד לשני לשלישי עד שאתה פוגש דימוי שמפעיל אותך. בדיוק כמו אייטם קורע לב בחדשות או סרטון מרגש של מפגש בין משפחות, לרגע אחד משהו בפנים נשבר". דידי כליפה על התערוכה "שמיני עצרת" במוזיאון תל אביב

  • השכבה הסמויה של המציאות

    "אלקלעי מציג את הגשר המסיבי בכתמים נוגים ואת הפיגומים הסובבים אותו בקווים עדינים אינסופיים. המפגש בין הקו המפורט והכתמים המרוחים ביד נדיבה הופך את ההדפסים לעבודות שבהן הרישום העמלני והתנופה מטעינים זה את זה בכל מבט מחדש, ונותן לדימויים איכות מלנכולית רגישה", ידידיה גזבר על תערוכתו של אסף אלקלעי

  • תמיד פציעה בהשהיה

    "החיתוכים של פרומקין אינם אקספרסיביים בהכרח, אלא יוצרים צורות מוגדרות ומתוכננות, שמשורטטות מבעוד מועד, ולאחר ניסיונות על חצאי גיליונות הם מועתקים אל הנייר העצום העוטף את החדרון בסדנאות האמנים. בדומה לציור, גם כשהחיתוך מתוכנן הוא תמיד חד פעמי, ולכן גם גורלי". דורי בן אלון על "נופל הלילה" תערוכת יחיד של רחל פרומקין בסדנאות האמנים

  • הצייר הוא שחיין

    "מה קורה למתבונן כזה כאשר הוא נכנס אל הסטודיו, המרחב שבו מתרחשת הפעולה הפרשנית? אפשר היה לדמיין תהליך לימוד ארוך ומתיש, לימוד שהוא מטרה בפני עצמה, לימוד שפה חדשה, כשלבסוף הפעולה היוצרת מכילה את כל הידע שנצבר ומגישה אותו באמצעות הקנבס, פעולה שתאצור בתוכה את כל משקעי הלימוד. לא כך אצל הירשפלד. כאן הלימוד הוא פעולת השחייה עצמה". יעקב צ. מאיר על תערוכתו של יונתן הירשפלד "חיי יוסף"

  • הציור יצא לחופשי

    "אך מהותי יותר הוא שהידיים של גטר אינן מעבירות תוכן כזה או אחר, ואינן מביעות דבר. אלו ידיים שנמצאות בתואם מושלם עם הליך הייצור שלהן, עם הצבע הנגרר על הבד, עם החומריות של הציור שממנה הן עולות אל פני השטח. אלו ידיים שהאיבר המהותי להן הוא היד המציירת, ולא העין הרואה". אפרת ביברמן על תערוכתה של תמר גטר "פיעל"

  • מלכת השושלות

    "אולם, אין מדובר בהשתקפות במראה רגילה אלא במראה של שושלת. דה פריס משתמשת בתחבולות של שילוב והרכבה כדי לנוע בחופשיות יצירתית ולייצר סביבה מטריארכלית שהדמויות־האובייקטים המאכלסות אותה שונות אחת מהשנייה אך מכילות את אותו די־אן־איי". דניאל אוקסנברג על התערוכה ״חור תולעת״ של רותי דה פריס במוזיאון נחום גוטמן

  • הנתיב שבו אנו משתוקקים

    "על פי שם התערוכה, נתיבי התשוקה של יקותיאלי סוללים דרך בשדה מוקשים: שדה המוקשים שהוא הארץ הזו. יש כמה סדרות בתערוכה הזו וכמה עבודות בודדות, והמוטיב המרכזי קושר בין קווי גבול לסימני צלקת: יקותיאלי מציג במרכז החלל סדרת צילומי צלקות שנראות כמו קוים, ומהם מפתח את הרעיון". ידידיה גזבר על תערוכתו של אדם יקותיאלי, "Desire Path Pushing Through a Minefield"

  • הדרמה של הכח

    "הגודל והרצינות של ההדפסה כמו מבקשים להיות אנדרטה לגבריות סטריאוטיפית, גבריות שמקדשת את הגוף השרירי, החזק והמיליטנטי. לא מתוך זלזול ישיר במודל הזה אלא מתוך הבנה אמתית שהוא אינהרנטי לתהליך הולדת של גבריות רכה יותר". דידי כליפה על תערוכתו של אריאל הכהן "הכח"

  • קול מיכאל על המים

    "כי מה פירושו שאדם בא בטענות כלפי האלוהים? שסופי טוען כלפי האינסופי? לשם מה? למי זה בכלל מועיל או את מי זה מחכים?". אלברט סוויסה על תערוכתו של מיכאל בן אבו בגלריה אשכילה

  • מה יוצרים רוצים?

    "כל אחת מיצירותיו של בן־נר היא בגדר רעיון הדוק ומנוסח היטב המבוצע באמצעים של אילתור. הן כל מה שלא עושים בתעשיית הקולנוע. הן בגדר גרסה ממשית ורעיונית של "עשה זאת בעצמך", לא במובן הצרכני־גלובלי־איקאי, אלא מתוך קרבה לכל תהליכי הכנת הסרט, חשיפה ביקורתית ומלאת הומור של האמצעים המבנים תהליכים אלה, ובעיקר מתוך עקרון השמירה על גמישות ועל עצמאות יצירתית וכלכלית". איה מירון על הרטרוספקטיבה "גיא בן־נר: לחזור בחיים"

  •  תיאטרון הציור הגדול של מיכל נאמן

    "כך, בעוד קריאות איקונוגרפיות עשויות להטיל את הפרשן לתוך סחרחורת חסרת תוחלת, המחשבה על מושג הסנטום מאפשרת לבחון את העשייה של נאמן מכיוון אחר, שאינו תר אחרי מתן משמעויות לפרטים הציוריים השונים, אלא בוחן את ההמצאה הנאמנית הייחודית שבבסיסן. קריאה כזו מאפשרת לראות את האמנות שלה לא כמקטעים אלא כשלם אחד, גם אם מחולק לפרקים, ומגלה את היחס שבין התערוכה הנוכחית של נאמן ובין הטקסט הקפקאי שנמצא ביסודה, שאינו מבוסס על תוכן משותף אלא על מבנה דומה". אפרת ביברמן על תערוכתה של מיכל נאמן "תיאטרון הטבע מאוקלהומה"

  • הסנונית האחרונה

    "חלל התערוכה שרוי במצב דיסוציאטיבי מטיל מורא: פיצול פיזי, קולי ואישיותי שלא ברור מי בו המספר ומי הדמויות. מתח מורגש בין המספרים, שמתחרים ביניהם על השליטה – ויילד הסופר, טופז איש הבידור, וויינשטיין האמן – הרי השליטה בסיפור היא השליטה בחיים ובמוות". דניאל אוקסנברג על "הנסיך המאושר" של אורי וויינשטיין

  • הלשון החרוצה של מריאן

    "דמויות לאינספור בתערוכה "שמי הוא מריאן" במוזיאון ת״א חורצות כלפינו לשון. יש העושות זאת מתוך זעקה או מתוך חנק, כדי ללקק גלידה או כרמז מיני; יש כאן כלבים המוציאים לשון, כלבי־אדם או אנשי־כלב הרוכבים זה על גבי זה עם לשון משורבבת, וישנו אף כהן עטוף בטלית הנושא ברכה בפה פתוח". ענת שולץ על "שמי הוא מריאן"