אין תערוכות חינם

1: מכתב סרבני התיאטרון שעלה לכותרות השבוע, החזיר לשיח הציבורי את ההיבט הפוליטי הנלווה לעשיית תרבות, היבט שאינו בא תמיד לידי ביטוי בתכני התרבות עצמה, אולם הוא מעצב את התנאים המאפשרים את קיומה. עצומות נחתמו, הצהרות הוצהרו, איומים הושמעו, והכל תחת אימת "הפוליטי" שלכאורה פולש ומאכל כל חלקה טובה. הפיכת הפוליטי לכינוי גנאי היא תופעה […]

1: מכתב סרבני התיאטרון שעלה לכותרות השבוע, החזיר לשיח הציבורי את ההיבט הפוליטי הנלווה לעשיית תרבות, היבט שאינו בא תמיד לידי ביטוי בתכני התרבות עצמה, אולם הוא מעצב את התנאים המאפשרים את קיומה. עצומות נחתמו, הצהרות הוצהרו, איומים הושמעו, והכל תחת אימת "הפוליטי" שלכאורה פולש ומאכל כל חלקה טובה. הפיכת הפוליטי לכינוי גנאי היא תופעה עצובה ומסוכנת. יתכן שהדבר נובע מהעירבוב בין הפוליטי למפלגתי, שצובע את הראשון בצבעי עסקנות, תככנות ואי אמון כללי (באופן פרדוקסלי, המפלגתי הוא אחד האחראים הגדולים למסמוסו של הפוליטי). מכל מקום, מצער לגלות שבמקום לשמוח על בחירתם של חלקים גדולים בציבור, ואנשי תרבות ביניהם, לקחת חלק בדיבור ובמעשה בעיצוב החברה בה הם חיים, הפך הפוליטי מזוהה עם משהו מלוכלך ולא ראוי, ואלו המבקשים לגעת בו מגונים כמי שפועלים משיקולים זרים ו"מזהמים" במעשיהם את התרבות.

לפעמים גם זו מחאה: חואן מירו - כוכב בוקר, 1940. גואש, שמן ופסטל על נייר.

לפעמים גם זו מחאה: חואן מירו - כוכב בוקר, 1940. גואש, שמן ופסטל על נייר.

2: שרת התרבות לימור לבנת איימה שלשום כי לאחר שנאבקה למען כספים למוסדות תרבות, היא לא תהסס לקצץ את תקציבו של מוסד שיערב שיקולים פוליטיים בפעילותו, למשל באמצעות החלטה שלא להופיע מעבר לקו הירוק. איומיה של לבנת אינם מפתיעים (מה כבר אפשר לצפות משרה שתרבות מעניינת אותה כמו מצב התזונה של ילדים פלסטינים, והיא משתמשת בה – כמה אירוני! – כמנוף לחיזוק מעמדה הפוליטי), והם מהווים ביטוי לנוהג של אנשי פוליטיקה וכלכלה להניף מעל ראשי מתנגדיהם את חרב הקיצוץ המלווה לא פעם במשפט "אין ארוחות חינם". מה שמרגיז בסיפור הזה, מלבד ההתנהגות הבזויה אך צפויה של השרה, הוא התיישרותם של מנהלי מוסדות תרבות לימין הצד המאיים במקום להטיח את התשובה "אין ארוחות חינם" בחזרה למקום שממנו באה. במקום לעבור לדום מתוח ולהתנצל ולהבהיר ולהצהיר אמונים, על אנשי התיאטרון היה לומר ללבנת וחבריה שגם לתרבות, לדמוקרטיה ולהתשייכות אל משפחת העמים הנאורים יש מחיר, ואת המחיר הזה הם צריכים לשלם, כי מה לעשות, אין ארוחות חינם. רוצים תרבות? בבקשה, אבל בשביל תרבות צריך (גם) כסף. רוצים דמוקרטיה? בבקשה, אבל בדמוקרטיה יש את העניינים האלה של חופש ביטוי, חופש תנועה, חופש מחאה וחופש בכלל, ואם אתם רוצים דמוקרטיה תצטרכו לקבל אותם כתנאי בסיסי. רוצים להצטרף אל משפחת העמים הנאורים? בשמחה, אבל בשביל להיות חלק מהמשפחה צריך לסיים את הכיבוש, כי אין תרבות תחת חרב תקציבית, אין דמוקרטיה במשטר מחשבות ואין משפחת העמים במקום שמדכא בני עמים אחרים. ככה זה, אין ארוחות חינם ואין תערוכות חינם, או כמו שראש הממשלה בנימין נתניהו אוהב להגיד – "תתנו – תקבלו, לא תתנו – לא תקבלו".

3: בכלל התכוונתי לכתוב על כך שהוויכוח על ההופעות באריאל עובר לקהילת האמנות מעל הראש, ולשאול מה היה קורה לו היה הופך רלוונטי גם עבורה, למשל במסגרת הקמת מוזיאון או בית ספר לאמנות באריאל או בכל מקום אחר מעבר לקו הירוק. אני מניח שבדומה לחותמי עצומת אנשי התיאטרון גם אמנים ואוצרים רבים היו מסרבים להציג, לאצור או ללמד בהתנחלויות, גם כי צריך להילחם בכיבוש וגם כי בניגוד לשחקנים, הסירוב הזה לא היה פוגע בהם כל-כך קשה (כשזה מגיע לפעולות שיש להן מחיר, כמו למשל אי השתתפות בביאנלה בינלאומית שמכשירה תוכניות בניית יוקרה בדרום ת"א, הסירוב נעשה פחות נוח ולכן הוא גם פחות נפוץ, בין אם בגלל ש"ככה אנחנו יכולים להתייחס למורכבות שבנושא" ובין אם בשל אילוצי קריירה אחרים). על כל פנים, רציתי לכתוב על אריאל ועל היתרונות והחסרונות שבאיזוטריות של עולם האמנות ביחס לחברה בישראל, אבל אז הגיע סגן ראש עיריית חולון עזרא סיטון וקצת קלקל לי את התוכניות. חימתו של סיטון בוערת בימים האחרונים בשל המיצג "זרעי פרא" של יעל ברתנא, שאמור להיערך הערב במסגרת אירוע "מפגן ויצמן" בכיכר ויצמן בחולון ומתואר ע"י סיטון כ"מציג קו אנטי ישראלי מובהק ופוגע בצורה חמורה בתדמיתה של החברה הישראלית בכלל ובתדמיתה של חולון בפרט". מאחר ולא ראיתי את המיצג המדובר (הוא טרם הוצג בישראל), חיפשתי חומרים ברשת ומצאתי את תיאורו באתר המרכז לאמנות דיגיטלית, שמארגן את האירוע: "קבוצת נוער משחקת במשחק משונה: חלק מחברי הקבוצה משחקים בתפקיד סוכני השלטון – שוטרים או חיילים – המנסים להפריד קבוצה של שחקנים אחרים האוחזים זה בזה ומנסים להישאר ביחד. המשחק מהווה שיחזור או חיקוי של דימויים מוכרים של פינוי התנחלויות או הפגנות בידי רשויות המדינה מול התנגדות של המפונים. הדימויים חדרו לתודעת הציבור בייחוד לאחר נסיגת ישראל מרצועת עזה באוגוסט 2005".

קראתם? עכשיו קראו שוב ותגידו לי מה בתיאור הזה מציג "קו אנטי ישראלי מובהק ופוגע בצורה חמורה בתדמיתה של החברה הישראלית בכלל ובתדמיתה של חולון בפרט", כדברי סיטון. אולם חוץ משאלות כמו הבנת הנקרא, חירות הפרשנות וחופש הביטוי, יש פה דוגמא מצויינת לאופן בו המושג הפוליטי ממוסמס, הופך לכינוי גנאי ומנוכס לטובת דיון עקר ומצומצם במעמד צד אחד בלבד. טענותיו של סגן ראש העיר סותרות את עצמן באופן מביך ממש. במקור היו אמורים להשתתף במיצג מתנדבים בני נוער, אולם העניין בוטל לאחר לחצים כי "בני הנוער", טען סיטון, "לא אמורים להיות כלי שרת בידי אף גורם פוליטי". עוד הוסיף כי "מנכ"לית העירייה עושה שימוש בבני נוער לצרכים המשרתים אג'נדה פוליטית מסוימת", דבר שהוא "כמורה ומחנך בעיר, שמקדם פרויקטים לגיוס לצה"ל ולחיזוק הזהות היהודית והציונית של הילדים בחולון", אינו מוכן לקבל. במילים אחרות אומר סיטון כי בני הנוער, ש"לא אמורים להיות כלי שרת בידי אף גורם פוליטי", מחוייבים לקחת שיעורי התחזקות צבאיים ולאומיים, אך אסור להם להתנדב לקחת חלק במיצג שמעורר שאלות בנוגע לנושאים אלו. אין לי מושג מה מלמד סיטון בבית ספר שבו הוא עובד, אבל אני מאד מקווה שהוא לא מורה לאזרחות, כי מעבר לעובדה שפינוי ישובים הוא סוגייה שיכולה לעניין את אנשי הימין והשמאל, החיילים והאזרחים, הציונים והפוסט, הניאו והרטרו-ציונים באותה המידה, מעבר לסתירה המובנית בדברי מי שמתנגד להשתתפותם (בהתנדבות!) של בני נוער בפעולה בשל היותה פוליטית תוך ביסוס התנגדותו על נימוק פוליטי לגמרי, מעבר לכל זה נמצאת העובדה שקיומם ופעילותם של צדדים שונים במסגרת המערכת הפוליטית הדמוקרטית היא כלל שאמור להופיע באחד העמודים הראשונים של ספר הלימוד באזרחות, ואם המחנך וסגן ראש העיר אינו מבין דבר בסיסי כל-כך, מוטב שכאיש חינוך יפנה לתחומים כמו כימיה או התעמלות, ושכסגן ראש העיר יתרכז בפינוי אשפה.

"פגיעה בתדמיתה של חולון"? - פרט מהמיצג של יעל ברתנא "זרעי פרא"

"פגיעה בתדמיתה של חולון"? - פרט מהמיצג של יעל ברתנא "זרעי פרא"

4: את הטקסט הלא לגמרי סדור הזה אני כותב מברצלונה – ביקור שבוודאי עוד אכתוב עליו בהמשך – ואחרי שבין תערוכה לטאפאס עברתי על כותרות שפספסתי השבוע וחטפתי קריזה, אני מנסה לומר דבר די פשוט: לאמנים, אוצרים, שחקנים, במאים, מחזאים, מנהלי מוסדות תרבות וכיו"ב, יש אחריות. זה לא אומר שהם מוכרחים למחות כל היום נגד הכיבוש, אבל זה כן אומר שאם הם מתנגדים לכיבוש הם לא יכולים לשתף פעולה עימו. ביקרתי אתמול במוזיאון חואן מירו – יליד קטלוניה שהתגורר רוב חייו בברצלונה ובצרפת. בשנות השלושים והארבעים – בזמן מלחמת האזרחים בספרד ומלחמת העולם השנייה שלאחריה – מירו כבר היה אמן מוכר למדי שהתרועע עם פיקאסו, דאלי וקבוצת המשוררים הסוריאליסטים שפגש בפריז. הדי המלחמה מבית ומחוץ השפיעו רבות על מצב רוחו וחדרו גם לעבודותיו, אולם הוא לא צייר גרניקות ולמעט עבודות ספורות גם לא יצר עבודות מחאה מובהקות, אלא פנה לסוריאליזם ומשם להפשטה. התותחים רעמו, הגופות נערמו, העולם נשלט ע"י עריצים וכשהמציאות עלתה על כל דמיון, בחר האמן לברוא מציאות חלופית. כן, לפעמים גם הפניית גב היא מחאה, ואולי זה הדבר המרכזי שאני מבקש לומר פה. הסירוב להציג באריאל הוא מעשה כזה של הפניית גב האומר שלא חייבים להופיע בהצגות על הכיבוש כדי למחות נגדו. אפשר גם לסרב להופיע בסתם הצגות על מערכות יחסים זוגיות, אם הן מוצגות במסגרת הכיבוש. אמנים אינם מדינאים, אינם גנרלים ואינם עובדים סוציאלים, ויש גבול די ברור למידת יכולתם להשפיע על העולם באמצעות אמנותם. אולם לפעמים ניכרת בדרכם הזדמנות לעשות מעשה פוליטי, הצהרתי, לא ממוסמס ושאינו מרדד את האמנות שלהם והופך אותה לססמת קמפיין. אין בטקסט הזה כל קריאה לאמנים או אוצרים להתחיל לעסוק בכיבוש, בעוני, בגזענות או בכל אחד מן הנושאים הבוערים שעל סדר היום. אני לא חושב שאמנים (ואוצרים) צריכים או לא צריכים לעסוק בנושאים מסויימים, ולא מאמין שהרבה אמנות מוצלחת יכולה לצמוח במקום בו אמנים צריכים לעשות אותה. מה שהם כן יכולים וצריכים לעשות זה לקחת אחריות לא רק על יצירתם אלא גם על תנאי היצירה וההצגה שלה. אכפת לכם מניצול ילדי עובדים זרים? אתם לא חייבים לצייר על זה ציור, מספיק שתימנעו מהצטרפות לקמפיין שחוגג על הגב שלהם. אכפת לכם ממה שמעוללת עיריית ת"א בדרום העיר וביפו? זה לא מחייב מיצב וידיאו משוכלל, אפשר פשוט לסרב להשתתף בתערוכה שמכשירה את המעשה.

הטיעון האחרון שעולה בד"כ בתשובה לקריאות כאלה הוא שלאנשי תרבות עדיף להימנע מחרם ולנסות להשתמש ביצירתם על מנת ליצור דיון בשאלות המעסיקות אותם. לפעמים זה באמת עובד (למשל בעבודה "תשעה ימים באב" – מסע שערכו חברי רונן אידלמן וגיא ברילר ועבר בין השאר במקומות כמו דרום הר חברון, גוש עציון ובקעת הירדן, בניסיון לבחון האם ניתן להקים בין הירדן לים מדינת כל אזרחיה), אולם ברוב המקרים מדובר בשכנוע עצמי ולא יותר. רון חולדאי לא שקל בשנית את תוכניות הבנייה בעקבות התערוכה שאצרו עדנה מושנזון, מיכאל קסוס גדליוביץ ומעין שלף. תושבי אריאל לא ישימו פתאום לב לכיבוש היומיומי שנוכחותם מטילה על שכניהם הפלסטינים בזכות הצגה או תערוכה. יתרה מכך, אם הם באמת מעוניינים להשתתף בדיון דמוקרטי, יתכבדו ויערכו אותו בגבולותיה הגיאוגרפיים הרשמיים של הדמוקרטיה הישראלית הרעועה במקום לדרוש מאחרים לשתף פעולה עם מפעל לא חוקי ולא דמוקרטי בשם "הזכות לצרוך תרבות", ורק כדי לומר שמתקיים פה דיון.

4 תגובות על אין תערוכות חינם

    לאמנים כמונו אין כמעט תקציב
    לאמנים כמונו המדינה לא משלמת
    לאמנים כמונו, אין מה "להפסיד" מהמדינה, כי היא לא תומכת בנו
    לאמנים כמונו יש מה להפסיד כשפעם במליון שנה יש תערוכה גדולה עם אורחים בינלאומיים
    מדינת ישראל לא אוהבת אמנים

    טקסט ממש יפה יונתן! מנחם לקרוא.

    אכן, יונתן, טקסט פה.
    לפעמים אני צריכה לקרוא אותך על הבוקר כדי לאשר את קיומי בעולם ובחיים במדינה הדפוקה הזו..

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *



המלצות מרחבי הרשת