פורנו קיטש

בשנת 2009 הגיע הצלם דיוויד לה-שאפל לתערוכת "יופי ישראלי" של רשת סופר-פארם. זוהי המסגרת הראויה לעבודותיו. קשה שלא להתלבט נוכח השניות שעולה מעבודותיו של הצלם האמריקאי דיוויד לה- שאפל, שמציג כעת תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות ובגלריה  Paul Kasmin בצ'לסי, ניו יורק. לה-שאפל החל את דרכו כצלם אופנה למגזינים ויצר וידיאו-קליפים לזמרות ידועות כמו ריהאנה […]

בשנת 2009 הגיע הצלם דיוויד לה-שאפל לתערוכת "יופי ישראלי" של רשת סופר-פארם. זוהי המסגרת הראויה לעבודותיו.

קשה שלא להתלבט נוכח השניות שעולה מעבודותיו של הצלם האמריקאי דיוויד לה- שאפל, שמציג כעת תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב לאמנות ובגלריה  Paul Kasmin בצ'לסי, ניו יורק. לה-שאפל החל את דרכו כצלם אופנה למגזינים ויצר וידיאו-קליפים לזמרות ידועות כמו ריהאנה ובריטני ספירס. בנוסף היה אחראי למיתוגם החזותי של כמה מותגים מפורסמים. כמו אמנים אחרים, גם לה-שאפל הפך את הסלבריטאות ותרבות הצריכה שבתוכם הוא פועל לחומרים שמהם עשויה עבודתו. צילומיו היפים והמהוקצעים חוגגים יופי, מאכלסים דמויות מעולם האופנה והבידור, ומתבססים על אסתטיקת פרסום. לצד נרקיסיזם, וקיטש מוגזם המזכיר קצת את העיסוק של ניר הוד בנושא, מככבים בעבודותיו גם זוהַר וגופים יפים וחטובים העומדים בתכתיבי הצווים של עולם האופנה. כל זאת לצד  מיניות ישירה ובוטה ודימויי גוף השאובים  מעולם הפורנו הרך. גודש, עודפות של צבע ועיבודים מוגזמים המתיימרים לפוצץ  את בלון הקיטש הנוכח בהם, מעורבים אצל לה-שאפל בסוריאליזם, בסמליות ובהעמדה מחדש של סצינות מיתולוגיות. לה-שאפל יוצר במרחב של עולם הפרסום והצריכה, אבל גם במרחב זה הוא מקפיד מדי פעם לעקוץ. בתצלומיו המגזיניים הוא הנכיח את הגודש של תרבות הצריכה, ובכך מתח ביקורת סמויה על החברה האמריקאית, שהיא, לדבריו, חברה של ג'אנק פוד, סגידה לסלבס ולניתוחים פלסטיים.

פמלה אנדרסון בתצלום של דיוויד לה-שאפל

פמלה אנדרסון בתצלום של דיוויד לה-שאפל

לזיגזוג בין העולמות, ובמיוחד לדילוג בין עולם הפרסום והאופנה לעולם האמנות, יש תקדימים רבים: סינדי שרמן, פיליפ לורקה די קורסיה, אנני לייבוביץ', נאן גולדין, ריצ'ארד פרינס ואחרים יצרו עבודות בשיתוף פעולה עם חברות פרסום ומגזיני אופנה. בהקשר המקומי מתבקשת ההשוואה לצלם עדי נס, שצילם סדרת תצלומים בבית כלא עבור המגזין Vogue Hommes International. התצלומים פורסמו בשנת 2003. בין השניים יש דמיון גם בהעמדות המבוימות עד לפרטים הקטנים, בעיסוק במיתוסים ובהעמדה מחדש של סצינות מקראיות. אלא שכאן מסתיים הדמיון ולמעשה השוני ביניהם רב, כיוון שנס חושף מנעדים דקים של מיניות ומאמץ את היופי גם מתוך המרחב של הדחוי והבזוי. אמנם גם לה-שאפל מתיימר לגלות את היופי שבהרס ואת הזוהר שבאסון, אבל למעשה, רוב תצלומיו מחבקים בגאון אסתטיקה  מצועצעת.
השוואה נוספת העולה על הדעת בהקשר זה היא לצילומי הנשים היפות של הצלמת הצרפתיה Bettina Rheims, במיוחד בסדרה "I. N. R. I.", אלא שהשיק הצרפתי הסקסי והאנין שלה, מומר אצל לה-שאפל בדיבור על קיטש אמריקאי בוטה.

אמנות פופ וישו הסלבריטאי

במרכז התערוכה של לה-שאפל בניו יורק מוצגים תצלומים המתארים את הזמר המנוח מייקל ג'קסון (שהיה ידיד של היוצר) כקדוש או מלאך בסצינות הלקוחות מהאיקונוגרפיה הנוצרית. אך לה-שאפל אינו מייצר דיבור חדשני, חתרני או מעורר מחשבה ביחס לתרבות הפרסום והבידור שבמסגרתם הוא פעל שנים – במידה רבה  הוא ויצירתו עצמה הם תרבות בידור. ידידותו של לה-שאפל עם אנדי וורהול (שמת בשנת 1987), הביאה לכך שבתחילת שנות השמונים גייס אותו  וורהול לעבודה  במגזין   "Interview" שייסד. כמו וורהול, גם לה-שאפל עוסק בתרבות ההמונים ויוצר פופ-ארט, אלא שגם כאן הדמיון בין השניים חיצוני בלבד. הפעילות האינטנסיבית של וורהול בתחום תרבות ההמונים (איור, חברת הפקה, קידום מוזיקאים, עבודה עם מגזינים ויצירה בתחום האופנה וכו') יצרה בזמנו מרחב חדש, שבו – אם כי רק לרגע קט – עולם האמנות והתרבות הפופולרית התמזגו והיו לאחד. וורהול היה אינטלקטואל שחיבר בין התחומים באופן מעורר מחשבה. בעולמו של וורהול חרושת התרבות ועולם האמנות לא נבדלו זה מזה. הוא הפך עצמו במודע לסליבריטאי ממש כמו הסלבריטים שהתארחו בתוכניות הטלוויזיה שהפיק. בסרט שהפיק בשנת 1980 ומוצג כעת בתערוכה "Andy Warhol: The Last Decade" במוזיאון ברוקלין לאמנות נראים משוחחים בעניני תרבות האוצר וחוקר האמנות  הנרי גלדזהלר (ממוזיאון המטרופוליטן) ואיקונת האופנה דיאנה ורילנד (העורכת המיתולוגית של מגזין האופנה וואג,  שהזמינה את וורהול לאייר עבור המגזין).  השילוב הזה, שבין אוצר אמנות מרכזי לדמות מעולם  האופנה, אינו מובן מאליו, אבל בעיני וורהול היה הדבר טבעי.  עם זאת, על אף יומרתו של וורהול לאחד בין העולמות, עבודותיו המוצגות במוזיאונים יוצרות בדרך כלל הזרה, שבמסגרתה מותקים דימויים מהתרבות הפופולרית לעולם האמנות. למעשה, הטיפול המיוחד שלו בהם, ההכפלות המפורסמות שלו, העובדה שלא פעם עבודותיו מעוררות מחשבה או מכות בצופה (למשל התצלום המפורסם "כיסא חשמלי" משנת  67, שלה-שאפל יצר לו וריאציה), וגם התימות עצמן אינן יוצרות זהות בין המוזיאון ועולם האמנות לשדות תרבות אחרים, אלא דווקא מחדדות את ההבדלים ביניהם.

תצלום של דיוויד לה-שאפל

תצלום של דיוויד לה-שאפל

העבודות של לה-שאפל שונות בתכלית. ההתכתבות שלו עם תמות מתולדות האמנות היא לרוב נבובה. הדימויים שלו, גם כשהם מוצגים במרחבים של אמנות, אינם מייצרים אקט של הזרה או ניכוס מחודש של תכנים מתרבות ההמונים באופן מעורר מחשבה – הם פשוט  מציגים דמיון בין העולמות. מן הסתם יש מי שירצה לראות במעשה זה עצמו עניין חתרני, אך נדמה שמדובר בסוג של פארסה שמרדדת את עולם הרוח. את כוחן של העבודות הללו  יש לחפש אם כן, לא בתחום האינטלקט – כוחן הוא  בחושניותן. הבעייתיות עולה כאשר אמנות מהסוג שיוצר לה-שאפל מתחפשת למה שהיא אינה – אוצרים ושועי תרבות רואים בעבודות מעשה חתרני מעורר מחשבה, אך הן אינן כאלה. בפועל, לה-שאפל מתרגם בדרך כלל רעיונות  חד-ממדיים באמצעים אמנותיים. הסמי-חתרנות שבעבודתו היא בדרך כלל  חזרה קלישאתית על סיסמאות מקובלות באופן שנחרט בתודעה. כך לדוגמה, נעלי ההתעמלות של חברות מוּכרות, שנועלות הדמויות בסצינת המבול המקראית שלו, הן קוריוז נחמד. אך הקוריוז הופך לקלישאה מעוררת דחייה כאשר הוא מוצג כאקט מעורר ומערער. אמנם עבודה מעין זו מכילה  ממד של חוצפה (אם כי ילדותית ופשטנית משהו), אבל מכאן ועד ראייתה כדקונסטרוקציה או כמעשה  חתרני בעל שאר רוח הדרך ארוכה.

הדברים הללו מתחזקים על רקע מסחור העירום הנשי בדמויות עירומות ופוטוגניות שלה-שאפל מרבה להציג. אלה ברובן דימויי גוף ממושטר המחזק ומשכפל את תפיסות היופי המונחלות על ידי עולם  הפרסום והפורנו. קשה לטעון לחתירה תחת התחום כאשר מאששים וחוגגים את תכתיביו. למעשה, השימוש של היוצר בתכתיבי המשטור של עולם האופנה והפורנו מגלה עולם ממוסחר ובלתי מודע לעצמו – קיטש אמריקאי במיטבו.
יתרה מכך: העבודות של לה-שאפל אינן מייצרות מרחב היברידי מורכב או מנעדים של  חיבוטי נפש – הן פשוט מערבלות את ההגמוני והמקובל בעולם הצריכה עם הביקורת המקובלת והידועה עליו. אם להשתמש בטרמינולגיה של רולאן בארת, אפשר להגדיר את העבודות הללו כ"טקסט קריא" המעודד צריכה סבילה של הקורא, ולבטח אי אפשר לכלול את עבודותיו ברובריקה של "טקסט כתיב", שצפניו מורכבים והוא תובעני ודורש מהקורא בו נמרצוּת. "טקסט כתיב" מעודד את הקורא ליצור בו משמעויות, ועל כן הוא יכול להיות מפרה ומאתגר. העבודות של לה-שאפל אינן עושות זאת: רגליה הארוכות של דוגמנית רזה, הנדרסת תחת בובת המבורגר ענקית, או יפיפיה דקת גיזרה הקורעת תחת נטל של נקניקיה מתנפחת בסביבה בורגנית – אינן דימוי מעמיק או מאתגר, אלא חזרה קיטשית על רעיונות ידועים ומקובלים. הדימוי המתקתק עשוי טוב כל כך, עד שלמעשה הוא רק מאשש את התרבות הדורסנית שמייצרת אותו. כך, הביקורת שבעבודות הופכת  לבדיחה והבדיחה לקלישאה. נוסף לכך יש לציין כי הדימויים המתקתקים של לה-שאפל אינם מגלים עולם מורכב, הבוחן מחדש את המדיום, וגם אינם מחברים באיזשהו אופן אסתטיקה גבוהה ומתוחכמת  עם אסתטיקה המונית או וולגרית. הם גם לא יוצרים קישור מעורר מחשבה בין המקובל לחתרני – לה-שאפל פשוט אינו מבחין בין התחומים. ההעמדות הצילומיות שלו הן לרוב  מיידיות  (אף שהן דורשות הפקה ארוכה ותובענית) ופשטניות עד לזרא. ברובן, הן אינן "מתכתבות" או "מהדהדות" פורנו וקיטש, הן אינן "מהרהרות" עליהם או בוחנות אותם מחדש, ולבטח הן אינן חותרות תחתיהם. הן הם פשוט פורנו וקיטש, אך מסוג שאפשר להציגו בחללים ציבוריים.

תצלום של דיוויד לה-שאפל

תצלום של דיוויד לה-שאפל

"פורנו שיק"

הפורנוגרפיה הפכה מזמן לחלק אימננטי מעולם האמנות. דימויים פורנוגרפיים רווחים מאוד בעבודות של אמנים ואמניות, ועולם האמנות בוחן את המדיום הזה, צופה בו או חותר תחתיו. בהקשר זה שיח האמנות מתנער לא פעם מהסטיגמה השלילית שדבקה בפורנוגרפיה. אמנם לא פעם עולה שם גם הודאה פשוטה בקסמם של ייצוגים אלה, אך פעמים רבות הדימויים הללו מכוונים אל הצומת שבין צביעות מינית לצביעות פוליטית כדי לתת פומבי למה שכולם עושים ממילא בינם לבין עצמם. כך גם עולה כי הפורנוגרפיה פועלת כ"סוכנת תרבותית", היוצרת נראוּת גם לתכנים מודרים. 
אלא שכל זה נעדר מהיצירה של לה-שאפל. הצילומים שלו ברובם, כאמור, אינם "מתכתבים" עם הפורנו או בוחנים אותו, הם פשוט פורנו רך. גם אם מדובר בפורנוגרפיה בעלת ערך אסתטי (נקודה שעליה עמד הפילוסוף האנגלי ברנרד ויליאמס בדו"ח הוועדה שדנה בשאלות של פורנו וצנזורה, שהוא עמד בראשה בשנת 1981), עדיין מדובר בפורנוגרפיה, וככזו ראוי שתהיה ממושמעת. ההעמדה של הדוגמנית נעמי קמפבל עם נמר מאחוריה, למשל, ניזונה  מתיאורי סקס של נשים עם חיות המצויים באתרי פורנו – למעשה מדובר בשילוב מושלם בין תרבות הפרסום והדוגמנות של רשות הרבים לתרבות הפורנו וכוכביה, שנצרכים לרוב ברשות היחיד.
גם ההתכתבות של היוצר עם המיתולוגיה וסיפורי התנ"ך, לצד הסימנים הסמי-חתרניים שהוא שוזר בעבודותיו, לא ירפאו את השבר. מדובר בהתכתבויות ילדותיות ופשטניות, שאינן מעוררות מחשבה ואין בהן הרבה מעבר לדימוי מתקתק שעושה שימוש במקורות קלאסיים כדי להתחפש ולהיתפש כמתוחכם. אפילו סדרת הדמויות המקראיות, המצולמות טובלות/טובעות בתוך מכלי מים, אינה מייצרת הרבה מעבר לקלישאה המוכרת של רוחניות וטהרה המובילה להארה. זה חביב ומענג, אבל לא מאתגר או מעמיק.

תצלום של דיוויד לה-שאפל

תצלום של דיוויד לה-שאפל

תכנים ביקורתיים ורוחניות בגרוש לכל דורש

לה-שאפל מוצג בתל אביב כאמן פופ פוסטמודרני, ויצירתו אכן מתאימה מאוד למצב הפוסטמודרני. כמעט כל מאפייני היצירה המקובלים בעידן זה נוכחים ביצירתו (אי אמון בנרטיבי-על, דחייה של ההתעסקות המודרניסטית בצורה, דחייה של המופשט, ציטוט מתולדות האמנות ושיבה לצורות מסורתיות, ציניות, אירוניה ועוד). אלא שכאמור, החיבור המקובל בינו ובין אמן הפופ אנדי וורהול מוטעה. למעשה, תהום מפרידה ביניהם. יצירתו של וורהול היוותה נקודת מפנה מעוררת עניין באמנות. בעידן המתחדש של שעתוק טכני היא אתגרה את המוסכמות המקובלות ביחס לשאלה "מהי אמנות", והציעה התייחסות  מעניינת לעולם המשועתק ולתרבות שהולידה אותו יחד עם חיבור תוסס וחדשני בינו ובין עולם האמנות. לה-שאפל, לעומת זאת, פשוט יוצר דימויים מענגים, מתקתקים וסקסיים. "אפיפיור הפורנו-שיק" כונה לה-שאפל, בצדק, בעיתונות הצרפתית. לא מדובר במרחב מורכב של  ניגודים וסתירות, אלא בטראש שמתיימר לאמירה מורכבת או בוטה, ולמעשה משכפל עולם מנוון וריקני. כמו האיש דיוויד לה-שאפל גם יצירותיו אינן מעורבות באמת ובתמים בשיח הגותי ביקורתי או חתרני. היצירות הללו אינן מאתגרות את הצופה, הן לבטח לא מעודדות אותו להיות טוב יותר, והן גם אינן חושפות עולם ביקורתי של יוצר בעל שאר רוח. העבודות הללו נוצרות מתוך עולם רדוד הקופא על שמריו. אמנם לא פעם הן מצליחות ליצור אצל הצופה מעורבות רגשית מדודה, אבל ב"הפוך על הפוך" זו רק מאששת את הנורמות המקובלות. גם בהצגת עבודות שיצר לה-שאפל  במדיומים אחרים לצד תצלומיו המבוימים  אין כדי לגאול את התצלומים משטחיותם. הביקורת הסמי-חתרנית שלו ביחס לתרבות הצריכה והפרסום האמריקאית לא מונעת ממנו להיות שותף פעיל בעולם זה. הוא ופרשניו אמנם מציגים אותו כפועל ויוצר חתרני, אבל למעשה העובדה שהם מציגים אותו כך רק מסייעת להם לבנות פנטזיה עצלה, הנובעת משביעות רצון עצמית וקלילות מחשבתית מרגיזה. היוצר הזה מביא את תרבות הצריכה לתוך עולם האמנות, ובכך הוא משמש, ללא כל אירוניה, כמוכר רעיונות ביקורתיים או רוחניות בגרוש לכל דורש.

תצלום של דיוויד לה-שאפל

תצלום של דיוויד לה-שאפל

פרחים, מכוניות ואופנועים במוזיאון

ביקורתו של אפלטון על המושג מימזיס  (חיקוי) רלבטית מאוד לדיון זה. סיפוק הנאה באמצעות בידור הוא אמנם תפקיד נאה ומתקבל על הדעת, אולם אפלטון טען בפוליטאה כי אנשים הממלאים תפקיד כזה גורמים למעשה נזק לחברה. גם אם במקור נועדו טיעוניו של אפלטון לשלול כל תפקיד חברתי מהאמן באשר הוא, והדבר אינו מתקבל על הדעת (וכבר בעבר ערערו על דבריו), הטענה כי מימזיס יכול להיות נבוב כאשר הוא יוצר מעורבות דמיונית בסיטואציה דרמטית המסיטה את הדעת מהמציאות ואינה מייצרת אלא מעורבות פסיבית, שאינה כרוכה במאמץ או בסיכון כלשהו, רלבנטית מאוד. הדברים מקבלים משנה תוקף כאשר יצירות כמו תצלומיו של לה-שאפל מתיימרות להיות מה שאינן. יצירות מעין אלה מציגות את עצמן כפועלות בשיח משדד מערכות, אבל למעשה הן אינן מאתגרות את הצופה להגיב ברצינות על תוכנן.

לה-שאפל זוכה כעת בארץ למה שלא זכה לו מעולם בארה"ב, קרי, תצוגת יחיד במוזיאון מרכזי ונחשב. בשנת 2009 הוא הגיע לישראל, ויחד עם הדוגמנית בר רפאלי כיבד בנוכחותו את אירועי הביוטי סיטי של רשת סופרפארם, שבמסגרתם הוצגה בגני התערוכה בתל אביב תערוכה שעסקה בנושא היופי הישראלי. אכן, מסגרות אלו הן מקומן הראוי של יצירותיו. השניוּת שעולה בצפייה בעבודות מתחזקת לאור העובדה שלצדן מוצגות במוזיאון כמה תערוכות של אמנים ישראלים חדים ומאתגרים מהשורה הראשונה. כאלה הן העבודות של רונית אגסי וגרי גולדשטיין, המוצגות בתערוכה משותפת, והעבודות של לארי אברמסון, שלצדן הטקסט המשובח שכתבה חוקרת האמנות גנית אנקורי.

אחרי שהצליח מוזיאון תל אביב למשוך המונים כדי לצפות בגימיק של צדוק בן דוד  (מיצב הדמיה של שדה פרחים, שמשנה את צבעיו כאשר מסתובבים סביבו), ולצד תערוכת מכוניות פאר,  ממשיך המוזיאון  בקרנבל המתקתק. אגב, תצוגת המכוניות בתל אביב מזכירה את תערוכת האופנועים המפורסמת שהוצגה במוזיאון הגוגנהיים בניו יורק בשנת 1998. התערוכה שם זכתה מחד במספר שיא של מבקרים במוזיאון, ומאידך עלתה נגדה ביקורת נוקבת, שטענה לפופוליזם ולמניעים מסחריים שעמדו ביסוד הצגתה.
בחזרה לענייננו: כל אחת מהתערוכות שהוזכרו אינה מהווה עילה מספיקה לביקורת, ואפשר אפילו לראות בה מגמה חיובית של הצגת ריבוי אופני עשייה ותחומי תרבות במוזיאון, אבל הקבץ התערוכות הללו, המגיע לשיאו בתצוגת טראש (אמנם איכותי) הממושמעת כאמנות מאתגרת ומעוררת מחשבה, גובל בתרמית. ישנם כמה אמנים בינלאומיים טובים שהפכו בשנים האחרונות  ליקירים ומפורסמים והם מציגים רבות בארץ. בינהם דאגלאס  גורדון הסקוטי וינקה שוניברי האנגלי (שאצר תערוכה המוצגת כעת במוזיאון ישראל המחודש). גם אם לה-שאפל הוא בעל אמצעים ויכול לממן לעצמו תערוכות, נקווה שהוא  לא יתקבל לסוללה המכובדת הזאת.

דיוויד לה שאפל , "צילום-פופ פוסטמודרני", מוזיאון תל-אביב לאמנות,  אוצרת: נילי גורן
David La Chapelle, "American Jesus", Paul Kasmin Gallery, Chelsea, New York

25 תגובות על פורנו קיטש

    מזמן לא ראיתי מופע כזה של שמרנות. לכותב ברור מה צריכה להיות אמנות, מה צריך להיות בה, מי ראוי להיכנס בשעריה. קיטש הוא מזמן לא קטגוריה תמימה, אלא מושג מורכב בפני עצמו, המקיים יחסים מתוחים ומעוררי השראה עם אמנות "רצינית", "גבוהה", "מתוחכמת" וכו'. חלקים גדולים של עולם האמנות הם כה רדודים, אוטומטיים, שבלוניים בחתרנותם, מעייפים בקומפוזיציה שלהם, שהחושניות המתפרצת של שאפל מאפילה עליהם עשרות מונים. ההבחנה בין צילום שער לצילום אמנותי היא הבחנה שתלך ותעשה נומינלית עם הזמן. האצולה של עולם האמנות מתחילה להרגיש את הקרקע נפערת מתחת לרגליה, כאשר הפרולטריון של העיצוב, ששאפל הוא אחד ממנהיגיו, קורא תיגר על השלטון המלוכני ומבקש לכונן את הדמוקרטיה אמיתית של הדימוי.

    תגיד אייל – קראת בכלל את המאמר?
    הביקורת שלי אינה על היצירה של לה-שאפל, אלא על היומרה של "האצולה של עולם האמנות" (בלשונך) להציג אותה כ"חתרנית".
    בפרסום לתערוכה (לפחות זה שהודפס ב"הארץ" המופץ בניו-יורק) מופיעה המילה "חתרני" לפחות פעמיים….

    בוודאי. אני פשוט לא מתייחס לתואר "חתרני" כתואר רלבנטי למשהו. כולם חתרניים, כידוע. אין מה להתקומם בגינו, אם הוא מוצמד בצדק או לא בצדק למישהו או למשהו.
    ולעניינו, ברור שאתה מזלזל בשאפל ובדומיו ("טראש", קיטש) ואני מאיץ בך לא לקבל את ההבחנות המקובלות בין עיצוב לצילום אמנותי. דווקא ג'ף קונס הנחשב והקנוני מעצבן אותי בכמה מעבודותיו הרבה יותר משאפל.

    פשוט אמן פשטני, והחגיגה הזו מסביבו היתה מגעילה כמעט כמו האמנות הלא חכמה שלו.

    אייל, תקרא שוב את המאמר.

    כתוב שם בפשטות איפוא לא שאפל נופל, בציטוטים המביכים שלו, בקיטש חסר הטעם.

    לא מספיק לצלם סליבריטי, זה גם צריך לעבוד איכשהוא.

    שוב, הרבה יותר גרוע מהאמנות שלו, זו העובדה שכולם פה נפלו לרגליו.

    אני מסכים איתך דויד
    היום, כאשר כל הגבולות של אמנות נפרצו,
    נראה לי שהחתרנות האמיתית, היא של התוכן ולא של הצורה.
    החתרנות ישנה ב"הוצאה להורג" של גויא, תיאורי האינקביזיציה שלו וזוועות המלחמה.
    החתרנות ישנה בסידרת איוורי שופטים של דומייה
    החתרנות ישנה (עדיין ובגדול) בגווארניקה
    ועוד לאורך היסטוריה מפוארת של קידום תודעה עצמית של האדם דרך האמנות, וחשיפתו מהקליפות

    דרך אגב הכותרת צריכה להיות 2009 ולא 1999

    מאמר מעולה, כתוב בצורה ברורה מבריקה ואמיצה, לא פשוט ללכת מול העדר.
    אין ספק שלה שופל (ולא לה שאפל) הוא סוג של בולדוזר קפיטליסטי חסר השראה. שכנראה לא מחובר לתהפוכות הכלכליות והחברתיות שעוברות על העולם ובטוח לא מחובר לעצמו. (שזו קצת היסחפות מצידי כמובן אך יש מזל שאני לא ממש טועה).
    אין ספק שזו תערוכה ריקה מתוכן שמייצגת את כל הרע והמכוער הפשטני והנצלני שי לתרבות או לעלק תרבות להציע תחלס ניתן להשוות את זה בקלות לתכנים של ערוץ 2 לדוגמא.
    הפשטנות זועקת לשמיים והציניות מקוממת במיוחד לאור העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שנהנים ממנה ורואים בה אמנות ומסנגרים וחוגגים על זה ולא מבינים את הנזק האדיר שתצוגות כאלו יוצרות.
    מבחינתי זו פשיטת רגל גם מוסרית אך גם מקצועית ונקודת שפל שפלה במיוחד של המוזיאון.
    מה שמצחיק בכל העניין זה שדווקא כאן באתר האהוב עלי חגגו את בואו של הלה שופל בשלל תמונות ובהערצה ילדותית שזעקה לשמיים מרוב חוסר מקצועיות הערצה ילדותית ופטישיסטית בעלת רדידות מבעסת במיוחד.
    בכל אופן תודה רבה לדוד שפרבר ולערב רב על המאמר היפה והחשוב מאוד הזה, שמחמם את הלב מאיר את העיניים ומעשיר את המוח הקודח מחום של רוב הקוראים.
    תודה רבה דוד מקרב לב, הלוואי ותכתוב בעבורנו עוד ועוד.
    תודה

    כמבקרת אמנות בקול ישראל אני יכולה רק לומר שני דברים: התערוכה אינה ראויה למסגרת מוזיאלית ואין שום קשר לשמרנות או חדשנות זאת פשוט אמנות גרועה וב' הבחור וזה אולי הערת שוליים, מאד לא מעניין, איש לא איטלגנטי ולמעשה אינו מסוגל להסביר מדוע ולמה הוא עושה מה שהוא עושה. נדמה לי על פי הראיון שערכתי עימו שהוא פשוט אינו מבין אמנות. שלא לדבר על כך שאין ביצירתו לא חדשנות ובודאי שלא משהו הגורם לריגוש כמו שאמנות טובה צריכה לעשות.

    הפוסט הזה והתגובות האלה הם בדיוק כל המחלות של ביצת האמנות הטובענית: צרת עיניים, קטנונית, שמחה לאיד, לא מפרגנת למי שמתחיל להבשיל כהצלחה ועוד.
    פשוט מגעיל.

    מעדיף מאה להשאפלים מהכתיבה הגפילטע פישית שלך , יהדות זה גזענות.

    כי המאמץ הניכר כל כך לומר משהו "חשוב" מעוור את עיניהם, והם אינם מסוגלים להבחין בחינניות המשעשעת, המרגשת לפרקים, של לה שאפל. המשך לכתוב על אמנות יהודית משעממת וכעורה, זה הרי נאצל הרבה יותר.

    כששפרבר כותב על פופ ארט זה כמו רבי שרוקד אלקטרו, רק פחות משעשע..

    התדמית של מוזיאון ת"א אצל כמה מהמגיבים לא תואמת את המצב שהמוזיאון התפתח אליו.
    זה לא מקדש של אמנות, – הכניסה היא חנות פוסטרים ומזכרות, וניתן לשכור חללים בשביל חתונה, למשל…
    לדעתי הקיטץ הסתמי של לה שאפל מוצג בידיוק במקום הנכון בזמן הנכון כדי להסביר לנו שמוזיאון הולך עם רוח הזמן והפך לעוד ויטרינה של חברת הצריכה.
    לא אתפלא אם בקרוב הוא יופרט ויהפוך לקניון תרבותי

    אז מה ראסטר, היית מעדיף אומצה מדממת של " בקר נמוך " על פני גפילטע פיש? ואם כבר פנית לעולם גסטרונומי אז מי פה הגפילטע , ומי הפיש ? שואלת הצימחונית
    עליך ועל שכמותך נאמר שמרני א-ל מיהודים שכאלה, כי עם הגויים כבר אסתדר לבד.
    נ.ב על התערוכה שלא ראיתי לא ארחיב הסתפקתי בתמונות היחצנות שהביאו אותי למחשבות דומות העולות מן הכתבה, אולי זה קשור לעובדת היותי יהודיה גזענית חובבת אמנות יהודית משעממת וכעורה?

    נחמה גולן, אל תתבזי.

    ראסטר

    הערות אנטישמיות, איך שלא תסובב אותן, זה כואב.

    אם להגיד שיהדות זו גזענות זה אנטישמיות

    שיהיה

    כל הדתות דוחות ומאוסות בעיני באותה מידה אם זה מרגיע אותך.

    שבוע טוב ראסטר, אל תהיה מוטרד בכבודי לומר את דבריך מאחורי מעטה אותיות כינוי יש בזה מן ההתבזות ויותר.כתבת "יהדות זה גזענות " ולא הוספת ומה בקשר לנצרות ,איסלם האם גם בהן דבק מעט אבק גזענות או שהיא שמורה ומאירה רק את היהדות. אם מופעי גזענות נוכחים בכל הדתות זה מעלה דיון אחר(מענין) שאיננו שייך לכתבה השאפלית אלא, אם כן חשוב לך לרדת על כותב המאמר והיהדות איננה ממין הענין פה.אתה לא חייב לענות לי,תענה לעצמך.

    בואי נגיד נחמה שכפי שזה מצטייר היום ,במיוחד היום, יהדות היא גזענות.
    זה מתחיל מפסוקים ידועים לכל בתנ"ך , שאין טעם לחזור עליהם מרב שחיקות, וממשיך באוירה הציבורית בישראל של העשור האחרון: שנאת הזר (חוץ מהמטפלת ההודית של הילד היתום ממומבאיי(, שנאת הלא יהודי,שנאת השכן שלך.והנחה המקובלת על רוב אזרחיה היהודים של ישראל, ואולי גם של יהדות התפוצות שהיהודים הם גאונים נורא.

    אגב , מה דעתכן בנות על החרם על אריאל?
    ההרגשה שלי שאתן ממש נגד, אני מכיר את הפרופיל של הישראליות מהסוג שלכן לכן אני בטוח שאתן נגד החרם.

    ולמה להכניס את הדתות האחרות לעסק? מדברים על יהדות.
    אבל אם כבר, אז כן, גם האיסלם והנצרות לא מציינות בלוח החג והמועד שלהן את "יום אהבת האחר" אבל בגלל שנולדתי יהודי אז זה מציק לי יותר.

    מה שמגוחך בתגובות שלך, ראסטר, שגם כשאתה מנסה לנמק אמירה שלך, אתה עדיין מטיח אקסיומות, ולא באמת מנהל שיחה, כזו שאמורה להישמע אצל הזולת.
    שזה די עצוב.
    מעניין אם גם תחת השם הפרטי שלך אתה מתנהל כך.
    אני רוצה להאמין שלא.

    פורת מה ? (שם פרטי ושם משפחה בבקשה)

    בוריס צודק, מוזיאון ת"א או כול מוזיאון אחר בעולם מאבדים את מעמדם, והם לא יותר מאשר אולמות להשכיר וזה בסדר, לא אהבתי את הניכוס העל (תרבותי) שהם ניכסו לעצמם והניתוק שלהם מהציבור, מזעזע!,

    […] מוזיאון חשוב באמת ברחבי העולם, אבל ניתן לו לממן לעצמו תערוכה במוזיאון תל-אביב בשנת 2010. בדומה תצוגת המכוניות שם שהזכירה מאוד את הדיון […]

    […] האוסף הזה, בלשון המעטה. מוטי כבר היה חולה וככה זה עבר. דיוויד לה-שאפל. לה-שאפל הוא אמן מעניין אבל אני מסכים שהצד המסחרי די […]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.