אמנות ירושלמית ורוחות רפאים אחרות

מהן השלכות השכחה? כיצד ניתן לגשת לחלל בעל עבר דחוס ובלתי ממולל? האם מגונה להציג אמנות בחלל שבעליו גורש והוכרז כנפקד? נדמה שבחללי האמנות הירושלמים השאלות הללו אינן מרפות. את אמני הבירה המעטים רודפות רוחות אסון. שלל חללי התצוגה הירושלמים – מוזיאון על התפר, מוסררה, מעמותה בעין כרם ואף מוזיאון ישראל – כולם טעונים ונידונו להיות בעלי אותו ממד פוליטי רפאי.

נאסר / אל-באהו - מתוך התערוכה

תערוכתו של מתן ישראלי “נאסר / אל-באהו” המוצגת במרכז אמנות ירושלים בשכונת מוסררה, מנסה להתמודד עם חלק מהשאלות הללו ומציעה לנו לחשוב מחדש על טיב נוכחותו של העבר בהווה שלנו. בעבודת הכנת התערוכה סימן ישראלי באמצעות חירור עדין על פני קירות הגבס את קווי המתאר המקוריים של החלל בו הוא מציג – גלרית המרכז לאמנות במוסררה, השוכנת בתוך סלון של בית ערבי. בעבר כוסתה הגלריה כולה בקירות גבס, והחלונות והדלתות האוריינטליים נקברו מאחורי קירות זרים. זהו חלל מקומי שמודרניות קרה נכפתה עליו.
כאמור, בשלב הראשון של עבודתו סימן ישראלי בעדינות את קווי המתאר המקוריים של החלל באמצעות חירור הקירות. פעולה זו כשלעצמה מזכירה שלל התערבויות מבית היוצר של אמנות ביקורת המוסדות (Institutional Critique), שהמוצלחות מביניהן הן יצירותיו של האמן המושגי האמריקאי מייקל אשר (Michael Asher). פעולותיו העדינות של אשר, שמגלות את עברם המודחק, המודר והמכוסה של החללים בהם הוא מציג, הפכו אותו לאחד האמנים המושגיים המעניינים והחשובים ביותר – גם אם לעולם נותר “אמן של אמנים”. ישראלי ממשיך בכיוון זה עם סימוניו המאופקים: פעולת ההעלאה באוב של תושבי הבית נעשית באופן בלתי אלים וחסר אנטגוניזם.

לו העבודה הייתה נעצרת בשלב זה, ייתכן שהייתה נחמדה מדי ולא מעניינת מספיק. היה ניתן לסכמה בדרישה הפשוטה לזכור, לפנות מקום לעבר בהווה. הזכרון אליו היינו נדרשים לא היה מערער את הסדר השליט, הוא לא היה מסכן את קדימותו של הנוכח על פני הנפקד. אך למזלנו יצירתו של ישראלי רק מתחילה כאן, ובמובן מסוים הזכרון עצמו אינו בלב מעייניה. במשך התצוגה מפעיל ישראלי בית קפה בחלל הגלריה. ישראלי מתפקד בו כטבח וכמלצר, והתשלום עבור סחורתו מומר בכיסוי סימוניו. מבקרי התערוכה מתבקשים בצורה זו להשתתף בעבודת השחזור (שפכטל, שיוף וצבע) ומשך התערוכה נקבע לפי קצב עבודת השחזור. כשהחלל יוחזר לקדמותו תינעל התערוכה. פעולה זו טוענת את התערוכה בשדה חדש של משמעות ומסיטה אותה מפח הליטרליות. לפתע רוחות העבר אינן נותרות במקומן הבטוח והמרוחק, אלא מקבלות ביטוי ממשי כאן ועכשיו. פעולת הכיסוי מחדש הופכת את חוויית התערוכה לכזו שכרוכה בה מעורבות, נקיטת עמדה ועיכול ושאינה מסתכמת בזכרון הפשוט, אותו קל להדחיק. התערוכה אינה מאפשרת לנו להיזכר בעבר מבלי להכיר במעורבותנו בעיצובו ובהשכחתו. פעולה זו פועלת גם בצורה די משעשעת, היא מצליחה למשוך שוחרי אמנות כמו גם את תושבי השכונה (אולי פשוט בגלל שישראלי הוא בחור נחמד). יחסי כוחות מעניינים מתפתחים בין ישראלי, שהופך למעין קבלן, לבין צופיו שהופכים לפועליו. מלבד העובדה שהוא מתמחר את סחורתו כראות עיניו – אני שפכטלתי עשרה חורים תמורת חצי גולדסטאר, עסקה משתלמת בהחלט – הוא גם מפקח על טיב העבודה באופן משכנע ומנחה את פועליו בעת ביצועה. ההתרחשות הזו הופכת את השהייה בחלל למעניינת, תוך שהיא משאירה את הסיטואציה בלתי פתורה.

מחוותו של ישראלי צנועה, ומהפכה לא תצא מכאן. אך בימים בהם עצם הלגיטימיות של עבודת האבל והזכרון הפלסטיניים מוטלת בספק, נוכחותה של יצירה מסוג זה חשובה מתמיד.

בניין מרכז אמנות ירושלים

מתן ישראלי – נאסר / אל-באהו
אוצרים: אליזבת דור ויונתן אמיר
גלרית מרכז אמנות ירושלים, הע”ח 9, מוסררה